פרשת שופטים - מידה כנגד מידה

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת שופטים

החטא ועונשו

עקרון בסיסי במערכת העונשים של התורה הוא עקרון ה"מידה כנגד מידה". אין זה רק עיקרון מוסרי, המשווה בין המעשה לבין העונש הראוי עליו, אלא זהו עקרון-על, הטבוע במציאות. עקרון-העל הזה קובע כי העונש אינו תגובה חיצונית, שאינה קשורה לעבירה, אלא העונש הוא תולדה ישירה והכרחית של העבירה. במערכת העונשים המקובלת בימינו, אין קשר ישיר בין עבירה לבין המאסר או הקנס שנקבע כעונש על אותה עבירה. העונשים של ימינו - מטרתם להרתיע ולפצות את הניזוקים, אולם אין הם תולדה ישירה של העבירה. לעומת זאת, אדם הקופץ מראש הגג ושובר את רגליו - אינו 'נענש' על קפיצתו, אלא שבירת הרגליים היא תוצאה ישירה של הקפיצה הבלתי-זהירה. באופן דומה, העונשים שהתורה מטילה הם במקרים רבים תולדות של החטאים, ולא עונשים חיצוניים להם.

עקרון-העל הזה, של "מידה כנגד מידה", אינו מתייחס רק לעונשים שהקב"ה גוזר על האדם בשל מעשיו, אלא גם לעונשים שבית הדין גוזר על עבריינים. לא נוכל להרחיב להוכיח זאת, אך נביא לכך שתי דוגמאות:

א. כאשר שור נופל לבור - התורה קובעת שבעל הבור חייב לשלם שור תחת השור, והוא מקבל את השור המת[1] (שמות כ"א, לג-לד). קל לראות שאין כאן עונש במובן המקובל, אלא יצירת מציאות חדשה: כאילו שורו של בעל הבור מת, ואילו שורו של בעל השור נשאר חי.

ב. כאשר שור תם נוגח שור אחר - שני הבעלים מוכרים את שני השוורים וחוצים את הכסף ביניהם. זה אינו עונש, אלא קביעה של התורה שבעל השור הנוגח אינו אשם (שכן שורו הוא תם) אך גם בעל השור שננגח אינו אשם (שכן הוא לא עשה דבר), ולכן יש לחלק את האחריות ביניהם: למכור את השור החי ואת השור המת, ולחצות את הכסף בין שניהם.

בשני המקרים הללו, התורה אינה גוזרת עונש על המזיק, אלא מעצבת את המציאות (בדומה לאותו אדם שקפץ מן הגג ושבר את שני רגליו). כתוצאה מכך, המזיק את רכושו של חבירו גורם נזק לעצמו, ולא לחבר.

העקרון של "מידה כנגד מידה" בא לידי ביטוי בכמה מקומות בפרשתינו. להלן, נתמקד בשני מקומות, שבהם אנשים גרמו נזק לחברם ובעקבות כך נענשו במידה כנגד מידה: עדים זוממים ורוצח בשגגה.

דין עדים זוממים

בפרשת עדים זוממים, התורה מציינת במפורש שעונשם נגזר מעקרון ה"מידה כנגד מידה":

"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך... ולא תחוס עינך - נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל". (י"ט, יט-כא)

הייחודיות של פרשת העדים הזוממים היא שהאדם נענש למרות שהוא לא גרם (עדיין) שום נזק לחבירו[2]. בדרך כלל, לא מצאנו שהתורה מענישה את האדם על כוונת נזק אלא על מעשה בלבד. לכן, יש להבין שגם כאן - העד הזומם אינו נענש על הוצאת עינו של הנידון (שלא אירעה בפועל), אלא על עדותו בבית דין.

אדם המעיד בבית דין יכול לחשוב שהוא לא עשה דבר, שכן בית הדין הוא זה שפסק, והקולר תלוי בצוואר הדיינים. בפרשת עדים זוממים, התורה קובעת שעצם מעשה העדות בבית הדין הוא בעייתי, ואם העד העיד עדות המובילה להוצאת עינו של הנידון - יש להתייחס אליו כאילו הוא הוציא את עינו, ולהשיב לו כגמולו. אפשר שיש כאן הרחבת העקרון שהובא לעיל: התורה מבקשת לחנך את העדים שעדותם היא משמעותית ביותר בקביעת פסק הדין, ולשם כך קובעת שלאחר שהעדות מתקבלת בבית הדין - נוצרת מציאות המחייבת הוצאת עין. אם העד העיד עדות אמת - עינו של הנידון תוצא; אך אם עדותו הייתה עדות שקר - נמצא שהוא העיד שצריך להוציא עין לו עצמו, ולכן מוציאים את עינו.

דין רוצח בשגגה

הדין הכללי של רוצח בשגגה הוא ידוע: אדם שהרג אדם אחר בשגגה - חייב לגלות לעיר מקלט, ואינו רשאי לצאת ממנה עד מות הכהן הגדול. בפרשת מסעי, התורה מפרטת דין זה לפרטי-פרטים, ומביאה מקרים שונים של רצח בשוגג. נצטט את הפסוקים מפרשת מסעי, וננסה למנות את האפשרויות השונות שמביאה התורה:

"ואם (1) בכלי ברזל הכהו וימֹת - רֹצֵח הוא, מות יומת הרֹצֵח: ואם (2) באבן יד אשר ימות בה הִכהו וימֹת - רֹצֵח הוא, מות יומת הרֹצֵח: או (3) בכלי עץ יד אשר ימות בו הִכהו וימֹת - רֹצֵח הוא, מות יומת הרצח: גֹאֵל הדם הוא ימית את הרֹצֵח, בפִגעו בו הוא ימיתנו: ואם (4) בשנאה יהדפנו, או (5) השליך עליו בצדיה וימת: או (6) באיבה הִכהו בידו וימֹת - מות יומת המכה, רֹצֵח הוא, גֹאֵל הדם ימית את הרֹצֵח בפִגעו בו". (במדבר ל"ה, טז-כא)

ניתן לראות שהתורה מחלקת את ששת המקרים באופן ברור לשני חלקים: מקרים 1-3, ומקרים 4-6. ואכן, נראה שישנם כמה הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות הללו:

א. בקבוצה הראשונה התורה אינה מספרת אם הרוצח היכה את הנרצח בשנאה. עצם העובדה שהאדם היכה את חבירו בכלי ברזל, באבן או בכלי עץ - מספיקה כדי להרשיע אותו ולהפוך אותו לרוצח בשוגג. לעומת זאת, אם אדם היכה את חבירו ביד - הוא הופך לרוצח בשוגג רק אם עשה זאת מתוך שנאתו.

ב. בקבוצה הראשונה, המכה מכונה באופן קבוע "רוצח". לעומת זאת, בקבוצה השנייה הוא מכונה לעיתים גם בשם "מכה", המצביע על אחריות פחותה יותר ועל חטא חמור פחות.

ג. התורה מניחה כמובן מאליו שהרוצח את חבירו באמצעות כלי (בקבוצה הראשונה) - חייב מיתה, וקובעת שגואל הדם הוא זה שמוציא לפועל את עונשו: "גואל הדם - הוא ימית את הרוצח". לעומת זאת, בקבוצה השניה הניסוח הוא פחות חריף, והתורה רק קובעת ש"גואל הדם ימית את הרוצח". ניסוח זה פותח בפנינו פתח לטעון שבקבוצה השנייה יש רק היתר לגואל הדם להרוג את הרוצח, אך הוא אינו חייב לעשות זאת.

החלוקה בין שתי הקבוצות שהבאנו מלמדת על תפקידם הכפול של ערי המקלט. כאשר התורה מצווה על הרוצח בשוגג לגלות לעיר המקלט, היא אינה מסבירה מדוע יש לעשות זאת, ורק קובעת שגואל הדם אינו רשאי להרוג את הרוצח בעיר המקלט. ניתן להבין את חובת הגלות לעיר המקלט בכמה אופנים, ואפשר שכולם נכונים:

א. כפי שהוסבר בעבר, ארץ ישראל אינה יכולה לשאת רוצחים הנמצאים עליה. ערי מקלט הן שטח המופקע - במובן מסויים - מתחומי ארץ ישראל, ולכן הרוצח חייב להימצא שם, כדי שלא לפגוע בקדושת ארץ ישראל.

ב. ערי המקלט נחשבות לשטח השייך לקב"ה, ואדם הגולה אליהן דומה לאדם האוחז בקרנות המזבח, בין אם המזבח מגן על האוחז בו מפני קדושתו או מפני שאין זה יאה להרוג אדם בפניו של הקב"ה[3].

ג. הגלות היא עונשו של הרוצח בשגגה, כשם שהמוות הוא עונשו של הרוצח במזיד. הבעיה בתפיסה זו היא שהמקרא אינו מתייחס לגלות לעיר המקלט כאל עונש. פרט לכך, קשה להבין מדוע רוצח אחד ישהה בעיר מקלט תקופה קצרה והאחר תקופה ארוכה (עד מות הכהן הגדול). אם זהו עונש - תקופת הגלות צריכה להיות קצובה וקבועה.

ד. לעיר המקלט יש תפקיד כפול: מחד - היא מגינה על הנמצא בה, ומאידך - היא מעבירה את הרוצח לתחומו ולאחריותו של הקב"ה. מלשון המקרא משמע שאסור להרוג אפילו רוצח במזיד בעיר המקלט, ויש להוציא אותו מעיר המקלט כדי להרגו. מכאן - שעיר המקלט מגינה על כל הנמצאים בה מפני עונשם. יחד עם זאת, פעמים רבות לא ברור אם הרצח נעשה במזיד או בשוגג. במקרים מעין אלו, התורה מעבירה לעיתים את המשפט אל הקב"ה. כך, למשל, דינה של אישה סוטה נגזר באמצעות בדיקה במים מאררים, המעבירים את בירור האשמה לקב"ה. בדומה לכך, הרוצח בשוגג גולה לעיר המקלט כדי להיות בתחומו של הקב"ה, ואם הוא אשם - הקב"ה ימצא את הדרך הנאותה לפרוע ממנו את חטאו[4].

ה. התורה קובעת שהאדם הרג משום ש"ה' אִינה לידו". במילים אחרות: הקב"ה סיבב את העניינים כך שהנרצח ייהרג. אחריותו של הקב"ה מסומלת באמצעות העברת האדם לרשותו של הקב"ה - לעיר המקלט[5].

מות הכהן הגדול

אחד הדינים המוזרים הנוגעים לערי המקלט הוא הדין הקובע שהרוצח בשוגג יושב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. מה פשר דין זה? לכאורה, ניתן היה להסביר שהכהן הגדול אשם - באופן עקיף, כמובן - בכך שנהרג אדם בארצו; אך קשה להסביר כך, שכן תפקידו הציבורי של הכהן הגדול אינו כולל אחריות על העם. אחריות עקיפה מעין זו הייתה מתאימה יותר לנשיא או למלך, אך לא לכהן הגדול[6]. אמנם חטאו של הכהן הגדול משפיע על כל העם (ככתוב: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם"), אך אין זה גורר בהכרח שכל חטא של העם מצוי באחריותו של הכהן הגדול.

כפי שהזכרנו בעבר, הכהנים משמשים כנציגי הקב"ה. תפקיד זה מודגש במיוחד בתחילת פרשתינו, כאשר התורה קובעת שהכהנים יושבים בבתי הדין ("ובאת אל הכהנים הלויים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם"). התורה מקשרת בין הרוצח בשוגג לבין הכהן הגדול כדי לקשר בין הרצח לבין אחריותו של הקב"ה למה שאירע. כביכול, הכהן הגדול - נציגו של הקב"ה - אחראי לרצח[7].

מדוע, אם כן, התורה קובעת שהרוצח יישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול? נראה, שעונש זה נובע מעקרון-העל שהזכרנו בפתיחת דברינו: "מידה כנגד מידה". כיוון שהרוצח לא תכנן לרצוח את חבירו - הרי שחבירו מת "במקרה". כתגובה לכך, התורה רוצה לתלות גם את חיי הרוצח ב"מקרה", כפי שהוא עשה מעשה חסר אחריות, וגרם לכך שחייו של חבירו יהיו תלויים באותו "מקרה". לכן, מצווה עליו התורה להישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, כדי שירגיש את הרגשתו של אדם שחייו וחירותו אינם מצויים בשליטתו, אלא נתונים לחסדיו של ה"מקרה".

לתגובות - [email protected]



[1] זהו פשט הפסוקים. להלכה, קיימת מחלוקת תנאים בעניין.

[2] חז"ל אף קבעו שעד זומם נענש רק אם עדיין לא נגרם נזק לחבירו: "כאשר זמם ולא כאשר עשה".

[3] ההבנה השנייה נלמדת משלמה המלך, שהעדיף שלא להרוג לפני ה'.

[4] עקרון דומה מצאנו בעניין שבועת השומרים. כאשר בהמה נמסרה לשמירה ונוצר ספק אם היא נטרפה באונס או שהשומר פשע בשמירתה - השומר נשבע, והטיפול בעניינו מועבר לקב"ה: אם השומר פשע - הוא שישיב את הכסף לבעלים והוא שיפרע מן השומר. לכן, חז"ל קבעו שכאשר השומר נשבע - הוא פטור מתשלומים, אפילו אם התברר שהוא שיקר.

[5] חז"ל קבעו שיש שני סוגי ערי מקלט: יש ערי מקלט הקולטות את הרוצחים גם אם הם אינם יודעים שהם נמצאים בתוכן, ויש ערי מקלט שקולטות רק אם הרוצח יודע שהוא נכנס לעיר מקלט. חלוקה זו נובעת מהמטרות השונות של ערי המקלט: אדם המעביר את דינו לקב"ה צריך לעשות זאת במודעות, אך עיר השייכת לקב"ה יכולה להגן על היושבים בה גם ללא מודעות.

[6] אף בפרשת עגלה ערופה - קשה להסביר שהכהנים (בניגוד לזקנים) אשמים במידה מסויימת במות האדם בתחום עירם, ונראה יותר שתפקידם הוא לבקש כפרה על עם ישראל בשל הדם שנשפך.

[7] מעניין לציין, שמהדוגמאות שמביאה התורה לרצח בשוגג עולה שאין צורך בכוונה לרצוח כדי להיענש כרוצח במזיד. אדם המכה את חבירו בכלי מתכת - נחשב רוצח במזיד אפילו אם לא התכוון להרוג אותו, שכן היה צריך לקחת בחשבון את תוצאות מעשיו. לעומת זאת, אם הוא הדף אותו - הוא נחשב רוצח במזיד רק אם עשה זאת בשנאה.