פרשת שופטים - עגלה ערופה

  • פרופ' יונתן גרוסמן

עגלה ערופה

פרשת שופטים

פרשת השבוע שקראנו בשבת שעברה (ראה), פתחה את יחידת המצוות שבספר דברים. פרשתנו ממשיכה יחידה זו, אולם עם הבדל ברור: בעוד שפרשת ראה התמקדה באדם הפרטי והעלתה ציוויים הקשורים לחייו - אכילתו, חגיגותיו לאורך השנה וכדומה, הרי שפרשתנו עוברת לדון בהיבטים כלליים: ציבוריים ולאומיים (ענייני משפט, מלכות, כהונה, נבואה ומלחמה).

בסוף הפרשה אנו קוראים על פרשה מוזרה, שבמובן מסויים, כמעט ואין לה אח ורע בכל דיני התורה. כוונתי לפרשת עגלה ערופה - עגלה שיש להרוג בנחל אם נמצא אדם שנרצח - וליתר דיוק, כוונתי לדין שחיטת העגלה מחוץ למחנה.

אנו רגילים, ממקומות אחרים בתורה, כי שחיטת בהמה ועבודת הדם שלה מכפרת ומטהרת. במובן זה, איננו מופתעים לראות כי גם כאן, לאחר רצח נתעב, שחיטת העגלה קשורה לכפרה: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם" (דברים כ"א, ח). אולם בניגוד למנהג המקובל, שעל פיו הבהמה מובאת למשכן, ושם שוחטים אותה וזורקים את דמה על המזבח, על פי החוק המתואר בפרשתנו יש ללכת למקום שאיננו מקודש כלל: "והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל" (כ"א, ד). דבר זה הנו מתמיה ביותר, בעיקר לנוכח הקפדת התורה על שחוטי חוץ (ראה ויקרא י"ז), והחשש הגדול שמא שחיטה דתית הנעשית מחוץ לתחומי המשכן תתפרש כעבודת אלילים חלילה.

מדוע כאשר נמצא הרוג, ויש לכפר על שפיכות דמים זו, לוקחים עגלה לנחל, ושם מבצעים בה את השחיטה-עריפה?

אמרתי קודם לכן, שלתופעה זו 'כמעט ואין אח ורע'. הסתייגותי נבעה משתי מצוות נוספות, שגם לגביהן אנו תמהים לנוכח העבודה הפולחנית הנעשית מחוץ לתחומי המשכן. הראשון שבהם הוא שילוח השעיר לעזאזל, והשני - שרפת פרה אדומה. שני ציוויים אלו קשורים גם הם לבהמה כמכפרת (השעיר) וכמטהרת (הפרה), ובשתי המצוות הללו יש לעשות עבודה מחוץ לתחומי המשכן. הרמב"ן בפירושו עמד ברמז על קשר זה במילים: "ולפי דעתי יש בו טעם כעניין הקרבנות הנעשים בחוץ: שעיר המשתלח ופרה אדומה" (פירושו בסוף הפרשייה).

אין כאן המקום להאריך במצוות אלו, וברצוני רק להעיר כי השעיר המשתלח המדברה אינו מכפר במובן הרגיל של הביטוי. הכפרה נעשית בתחומי המשכן על ידי קרבנות הכוהן והעם. מטרת השעיר היא 'לשאת עליו' את עוונות עם ישראל, ולצאת עם עוונות אלו מחוץ למחנה, למקום מבודד ומרוחק. ממילא, כל מטרתו של שעיר זה היא שיצא מחוץ למשכן, ועל כן אין הוא דומה לענייננו.

הציווי השני, אודות הפרה האדומה, נראה קשור מאוד לדין שלנו, לא רק בשל עצם העובדה כי העבודה בבהמה נעשית מחוץ לתחומי המשכן, אלא גם מפני שאפיון הפרה ואפיון העגלה (שהיא פרה צעירה!) דומים מאוד. על הפרה נאמר:

"ויקחו אליך פרה אדמה תמימה,
אשר אין בה מום,
אשר לא עלה עליה על" (במדבר י"ט, ב).

במקביל לתיאור זה אנו קוראים את אפיון העגלה בפרשתנו:

"עגלת בקר,
אשר לא עבד בה,
אשר לא משכה בעל" (כ"א, ג).

דמיון זה הוביל את חז"ל לדרוש גזרה שווה בין שתי מצוות אלו (ראה בבלי סוטה, דף מ"ו ע"א), והוא מעלה את השאלה האם ישנו קשר פנימי מיוחד בין דין פרה אדומה לדין העגלה שיש לערוף בנחל. כבר כעת נציין כי שני ציוויים אלו קשורים במוות - דין העגלה הערופה מבקש לכפר במקרה של רצח, ודין הפרה האדומה מבקש לטהר במקרה של מפגש עם מת (טומאת מת).

נחזור לעניין זה בהמשך. ברצוני להדגיש, כי הכתוב אמנם ער לבעייתיות שבהריגת בהמה מחוץ לתחומי המשכן, ועל כן הוא מבקש ליצור הפרדה בין עבודת הבהמות במשכן עבודת עגלה זו. המינוח הרגיל להריגת בהמה למטרה דתית הוא שחיטה או זביחה. לאורך ספר ויקרא אנו פוגשים מינוח זה שוב ושוב בהקשר של שחיטת הקרבנות. אצלנו נזהר הכתוב מלהשתמש בביטוי זה (שהיה מזכיר לקורא את עבודת הקרבנות), ובמקום "שחיטה" הוא כותב "עריפה": "וערפו שם את העגלה בנחל... ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל" (כ"א, ד-ו). הביטוי 'עריפה' מחליף את הביטוי 'שחיטה' הרגיל יותר, כדי להדגיש כי אין כאן שחיטה דתית רגילה הנעשית מחוץ למשכן.

המינוח 'עריפה' מופיע בעוד הקשר אחד בתורה. כידוע, יש לתת לה'/לכוהן פטר כל רחם, כלומר את הבכורות. עקרונית יש לתת לו גם את בכורות האדם וגם את בכורות הבהמה. אמנם, במקום לתת את בכור האדם הוריו של הבכור פודים אותו. כך גם יש לפדות בכור חמור בשה, ולתת את השה לה'/לכוהן (שמות י"ג, ו ל"ד). על אדם שהחליט שלא לפדות את החמור חל איסור לעבוד בחמור או ליהנות ממנו בדרך אחרת, וחלה עליו החובה להרוג את החמור. יש לשים לב, שבדיוק אותו מעמד של בהמה (בכור) מחייב שתי הריגות שונות לגמרי - בכור בהמה נשחט כשחיטה דתית, ואילו בכור חמור נהרג "סתם", כי אסור להשתמש בו. על מנת להבחין בין שתי ההריגות הללו, משתמש הכתוב בשני מינוחים שונים. לגבי השחיטה הרגילה של בכור הבהמה מתבטא הכתוב: "על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים" (שמות י"ג, טו). ואילו באפיון הריגת פטר חמור משתמש הכתוב בלשון עריפה: "ואם לא תפדה וערפתו" (שם, יג).

אלו הם שני הנושאים היחידים בתורה, שבהם משתמש הכתוב בלשון עריפה, ודומני כי בשניהם יש לשים לב לאותה ההדגשה שמבקש הכתוב לומר: אין זו שחיטה פולחנית לצורך גבוה, זו הריגה (הגם שהיא נעשית עפ"י צו דתי). ואמנם, גם מדרשי ההלכה חילקו בין שחיטה לצורך אכילה או הקרבה, לבין עריפת עגלה זו ("קוצץ עורפה בקופיץ", רש"י לפס' ד, בעקבות הספרי).

מהו, אם כן, הרעיון שעומד מאחורי עריפת עגלה זו, ומדוע עריפה זו נעשית מחוץ למשכן?

הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק שלישי, פר' מ') טוען שמטרת הפעילות הפומבית בנחל היא 'לעשות קול' לרצח, כלומר לפרסם את המאורע כדי שמי שיודע עדות על הרצח יבוא ויעיד, ולא יניח זאת מדעתו. זהו הסבר מעניין מאוד, המבהיר גם מדוע עריפת העגלה נעשית מחוץ לתחומי המשכן, אולם הבעיה בהסבר זה (כבטעמי מצוות נוספים ברמב"ם) היא שאין הוא הסבר פנימי למצווה. מבחינת הרמב"ם ניתן היה גם לצוות על זקני העיר לצווח בקולי קולות ולומר פרקי תהילים. גם דבר זה היה מביא לפרסום הדבר (וכך הקשה עליו כבר הרמב"ן בפירושו אצלנו). אנו מבקשים לשאול: מדוע עריפת העגלה מכפרת, ועל מי היא מכפרת מחוץ למשכן?

כדי לענות על שאלה זו, נבחן ראשית את המקום החילופי להריגת הבהמה: "והורידו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל" (כ"א, ד). למקום שבו עורפים את העגלה ישנו, ככל הנראה, אפיון אחד מרכזי, הנכתב בדרך של כלל (כותרת) ופרט (פרשנות הכותרת): "נחל איתן" - הכוונה ככל הנראה, כפי שאומרים הפרשנים במקום, לנחל קשה, כלומר - הפירוט - "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" [אמנם הרמב"ם חולק, וסובר שפירוש נחל איתן הוא נחל ששוטף מים בחוזקה, ראה במשנה תורה, הלכות רוצח, פ"ט, הל' ב'. וכך גם סובר החזקוני בפירושו אצלנו].

לפי רש"י (לפס' ד), זהו תיאור הנחל שאליו יש לקחת את העגלה. הרמב"ן (שם) מעלה אפשרות שאפיון זה נאמר כצו, כלומר, מעתה ואילך אסור לעבוד ולזרוע בנחל זה (ראה גם בבלי סוטה, דף מה ע"ב). בין כך ובין כך, ברור שעובדת היות הנחל ללא עבודה וזריעה קשור מהותית לכפרה על הרצח שנעשה.

מה הקשר בין נחל קשה לבין הרצח? נראה כי הקשר הוא באי מימוש הפוטנציאל, ובגדיעה בטרם עת של דבר מה שראוי היה לחיות ולהצמיח חיים. כשם שנחל זה ערירי, כך האדם שנרצח טרם זמנו מונח לפנינו ללא פירותיו שעתיד היה להצמיח, ללא חיים. כך מתבטאת הגמרא בהקשר זה (ומביאה רש"י במקום): "אמר הקב"ה, תבוא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות, ותיערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות מצוות (ברש"י - פירות)" (בבלי סוטה, דף מו ע"א).

מעתה נוכל לבאר גם את הקשר הסמוי שבין העגלה הערופה לפרה האדומה. כאמור, הזיקה ביניהן קשורה למפגש עם המוות, הזוקק לעתים כפרה ולעתים טהרה. ואולם, כפי שאמרנו הזיקה נובעת בעיקר מתיאור הבהמה שאותה יש לקחת - בהמה אשר לא עלה עליה עול / לא משכה בעול. גם כאן ישנו תיאור של אי מימוש פוטנציאל. הבהמה מיועדת לעבודה, ולפני שהספיק בעליה לעבוד בה לוקחים אותה והורגים אותה. על מנת לכפר על מעשה רצח, או כדי להיטהר ממפגש עם מות אדם, מחדד היהודי לעצמו את משמעות הפסקת חיים, משמעות הפסקת עשיית פירות והמשך יצירה.

בזאת אולי ישנו כיוון להבנת הקשר בין פרה אדומה ועגלה ערופה, שצריכות להיות בשלב חיים של טרם עבודה, אולם מדוע העגלה נערפת מחוץ לתחומי המשכן?

לפני שנענה על שאלה זו ברצוני לפנות למחלוקת מעניינת בין הבבלי לירושלמי בהקשר זה. על דברי הזקנים: "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו", שואלת המשנה במסכת סוטה: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בי"ד שופכי דמים הן?", מה משמעות משפט זה היוצא מפי הזקנים? הרי הרוצח לא נמצא, ואיש אינו חושד בזקני העיר שהם ביצעו רצח זה! המשנה, על פי הגירסא המופיעה בבבלי, עונה (במקביל לברייתא המובאת שם - מו ע"ב): "אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". על פי זה, דברי הזקנים מתייחסים לנרצח: זקני העיר, או שלא באשמתם נאלץ אדם זה לנדוד בסכנה מחוץ לעירם הבטוחה. הם מבחינתם דאגו לו (או שלא פגשוהו מעולם), ועל כן אין להאשימם בדבר.

גירסת המשנה בירושלמי (ובעקבות כך אף ההסבר) שונה - "שלא בא על ידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו". בגירסה זו מושמטות המילים "בלא מזון" ו"בלא לוויה", ונראה כי משפט זה היוצא מפי הזקנים מוסב על הרוצח! הזקנים מעידים כי הם לא ראו את הרוצח והניחו לו בלי משפט.

אכן, זקני העיר יכולים לעמוד כרשות הציבורית בפרספקטיבה משפטית (ירושלמי) או בפרספקטיבה סוציאלית (בבלי). אולם דומני כי לזקני העיר מעמד נוסף, הקשור באופן הדוק לכפרה על שפיכת דם. הזקנים הם נציגי הציבור, ובשעה שהזקנים מתוודים, ולכאורה עומדים למעין משפט, הרי שהעיר כולה - שהם נציגיה - עומדת למשפט. על שום מה צריכה העיר "הקרובה אל החלל" כפרה? מדוע היא ניצבת ל'משפט'?

בשניים משיעורינו הקודמים (לפרשת אחרי מות ולפרשת מסעי), הזכרנו את היטמאות הארץ המיוחדת הנגרמת בעקבות שפיכות דמים. אין זו רק בעיה מוסרית של רצח, זו גם בעיה דתית-מטאפיסית של טומאת הארץ. בהקשר זה, אין אנו עוסקים באשמה מוסרית-משפטית, אלא בתוצאה שלילית של היטמאות הארץ. אמנם יש למשכן קדושה מיוחדת, ועל כן הנפגש עם המוות אינו יכול להיכנס לתחום מקודש זה (טומאה), אך במקרה חריג של רצח הארץ כולה נטמאת, והארץ כולה עתידה להקיא את היושבים עליה אם לא יכופר לה.

בדרך כלל יש לכפר על הארץ - שבלעה את דם הנרצח - "בדם שופכו" (במדבר ל"ה), אולם פרשתנו מבקשת להתמודד עם בעיה סבוכה במיוחד - "לא נודע מי הכהו" (כ"א, א). אין האשמה ספציפית כלפי אדם או ציבור מסוימים (שהרי הרוצח לא נמצא), אך עדיין, סביבת היישוב הקרובה למקום הרצח נפגעת מעצם שפיכות הדם בקרבתה.

לצורך כפרה, כלומר היטהרות האדמה והיושבים עליה, צריכים נציגי המקום הקרוב לקחת עגלה ולערוף אותה בנחל.

מעתה אף מובן מדוע הריגת העגלה לא נעשית כשחיטה במשכן אלא כעריפה בנחל, ליד מקום הרצח, הסמוך למקום היישוב, ככתוב: "והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן". המקום עצמו נטמא, ויושבי המקום הקרוב נמצאים בסכנה רוחנית. דווקא על המקום ההוא ועל יושביו יש לכפר, ועל כן ראויה העגלה להיערף מחוץ למשכן, במקום קרוב לשפיכות הדם מזה (מחוץ למשכן, בקרבת העיר), והמורה על הפסקת חיים מזה (נחל שלא נעבד).