פרשת שלח - אופייה הכפול של מצוַת ציצית

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת שלח-לך - אופייה הכפול של מצוַת ציצית

פרשתנו מסתיימת בציווי על עשיית ציצית על ארבע כנפות כסותנו. מצוַת הציצית היא מצווה ייחודית למדי בין מצוות העשה. ככלל, ניתן לחלק את המצוות לשני סוגים כלליים: סוג אחד של מצוות הן מצוות שמוטלות על חפצים. מצוות אלו ביסודן אינן תובעות מהאדם פעולה או מעשה מסויימים, אלא דורשות את קיומו של מצב סטטי. לעיתים נדרשת פעולה כדי ליצור את אותו מצב סטטי ולעיתים לא, אך בכל מקרה - הדגש אינו על הפעולה, אלא על המצב שהיא יוצרת. כדוגמא לסוג כזה של מצוות, ניתן לציין את מצוַת מעקה או מצוַת מזוזה. הסוג השני של מצוות הן מצוות שדורשות מהאדם לבצע מעשה מסויים, ולאחר ביצועו של אותו מעשה - האדם נפטר מחובת המצוה. הדוגמאות למצוות כאלו הן רבות: מצוַת תקיעה בשופר, נטילת ארבעת המינים או אכילת מצה.

ובכן, באיזו קטגוריה יש לסווג את מצוַת ציצית? כל סיווג שנבחר נתקל לכאורה בקושי: קשה לומר שמדובר במצווה מהסוג הראשון, שכן אז המסקנה תהא שכל בגד בן ארבע כנפות שהאדם מחזיק ברשותו מחייב להטיל בו ציצית. זוהי אכן דעתו של שמואל בגמרא (מנחות מא ע"א), הסבור שכלי קופסה מחויבים בציצית, אך אנו לא פוסקים כך להלכה.

עלינו לבדוק אפוא את האפשרות השנייה, שלפיה ציצית היא חובת גברא ולא חובת חפצא. אך גם הבנה זו איננה אפשרית: אילו מצוַת הציצית הייתה תובעת מהאדם מעשה של הטלת ציציות בבגדו - הוא היה נפטר מחובתו עם הטלת ציצית באחד מבגדיו, ולא היה חייב להטיל ציצית בכל בגד ובגד (ואמנם, הארחות חיים [הל' ציצית ס"ד] מביא דעה כזאת, שלא נפסקה להלכה). בדיוק כשם שאם לאדם יש שלושה אתרוגים הוא לא יתחייב ליטול אלא אחד מהם בלבד, כך גם היינו מצפים שיהא ביחס למצוַת ציצית, אילו זו אכן הייתה חובה נקודתית המוטלת על האדם, ולא חובה החלה על הבגד.

התשובה לבעיות אלו היא שמצוַת ציצית היא אכן מצווה בעלת אופי כפול: מחד, כל בגד ובגד חייב בציצית; אך מאידך, חובה זו אינה חלה על הבגד באופן עצמאי, והיא נאמרה רק כאשר האדם לובש אותו.

אופייה הכפול של המצווה בא לידי ביטוי באזכור הכפול שלה בתורה. בפרשתנו הדגש ניתן למימד של חובת הבגד: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם..." (ט"ו, לח). בפרשת כי-תצא, לעומת זאת, נראה שהציווי מכוון דווקא כלפי בגד שהאדם לובש: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה' (כ"ב, יב). [להרחבה: שיעורים לזכר אבא מרי ח"א, עמ' רכ; הרב יהודה ראק, 'עבד המלך', פרק ראשון]