דילוג לתוכן העיקרי

שלח | הציצית והבגד

בסוף פרשת שלח מופיעה מצוַת ציצית, ובה שתי הלכות מרכזיות: האחת - להטיל את הציצית בכנפי הבגד, והשנייה - שיהיה בה פתיל תכלת אחד בלבד. מסביר ה"שפת אמת":

"פירוש מצוַת ציצית בלבוש האדם שהוא החיצוניות, אף על פי כן יזכור האדם כי שורש הכל בא ממקור הקדושה. וזהו קיבוץ הד' כנפות, לדבוק הכל בשורש, וזהו שכתוב 'פתיל תכלת'".

הציצית מוטלת דווקא בבגד האדם, שכן הבגד מסמל את החיצוניות. דווקא מתוך דבר הנראה כולו כחיצוני, מציצה הציצית ורומזת שאף בבגד - שאינו כלום, וכל כולו אינו אלא כיסוי - יש דבר מה שצריך לראות: "וראיתם אותו וזכרתם". הבגד, שנתפר לאדם הראשון רק בדיעבד, כדי להסתיר את שאינו צנוע, הופך על ידי הציצית להיות מוקד לראיית האדם ולמשיכת הלב.

מדוע דווקא הבגד נבחר להיות המעורר למצוות ה'? את התשובה לכך תולה ה"שפת אמת" בפתיל התכלת: "על ידי שהמצווה במלבוש והיא היותר חיצונית, וחביב לפניו יתברך התקרבות זו, שהרי כולה תכלת אינו מצוה, רק לקרב הכל לפתיל תכלת". החובה היא להטיל פתיל תכלת אחד בלבד בציצית, וציצית שכל פתיליה תכלת - פסולה. זו מהותה של מצוַת ציצית: לקרב דווקא את הרחוק והגס אל התכלית, שהיא התכלת. הציצית אינה אלא משל לתפקידו של האדם, לקרב את כל החומר הגס שבעולם לנקודה אחת עדינה, המסומלת בתכלת. כך דורש ה"שפת אמת" את המילה תכלת כרומזת ל"תכלית".

דווקא האנומליה שיוצרת הציצית בין ההסתר לגילוי ובין החומרי לרוחני, היא שמזכירה לאדם מהן המצוות. הזיכרון של מצוַת הציצית אינו זיכרון טכני של כללי המצוות, אלא זיכרון מהותי: אף בדבר החומרי ביותר, יש לחפש את הציציות המאפשרות להיתלות בהן ולהגיע לעולם המצוות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)