פרשת שלח - חוסר ביטחון, חוסר אמונה

  • הרב יאיר קאהן

 

חטא המרגלים איננו רק האסון החמור ביותר בקורות בני ישראל במדבר סיני, אלא גם אחד האירועים החשובים והמשפיעים ביותר בכל ההיסטוריה היהודית. נקודת המוצא להבנת פרשה זו חייבת להיות אירועי הפרשה הקודמת. חטא המרגלים לא התרחש בחלל ריק מבחינה היסטורית; הוא היווה חוליה דרמטית וגורלית בשרשרת הארוכה של ההיסטוריה של עם ישראל. משום כך תהיה זו טעות לנתח אותו במנותק מרצף האירועים שלפניו ושלאחריו, להתעלם מההקשר ההיסטורי שבו הוא נמצא ולהתייחס אליו כאילו היה כשל נקודתי בודד של דור יוצאי מצרים.

בשיעור הקודם עקבנו אחר תהליך הנפילה של עם ישראל כפי שהתבטא בשלושה תחומים: העם כולו, המנהיגים ומעמדו של משה רבנו. בפרשתנו מחמירה ההידרדרות בכל אחד מן התחומים הללו, והכול יחד מצטרף לפגיעה חמורה בתשתית של מחנה ישראל.

הפרשה נפתחת בציווי לשלוח מרגלים לארץ כנען למשימה של איסוף ידיעות:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אִישׁ אֶחָד, אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ, כֹּל נָשִׂיא בָהֶם (י"ג, ב).

המדרש כבר עמד על הסתירה שבין תיאור זה ובין תיאורו של משה בספר דברים, שלפיו העם, ולא ה', הוא שביקש לשלוח את המרגלים:

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ... (דברים א', כב).

הגמרא (סוטה לד ע"ב) דנה בבעיה נוספת: המילה התמוהה "לך" שבביטוי "שלח לך", המרמזת על תועלת אישית, ואינה נראית מתאימה לציווי מאת ה'. מתוך שתי הבעיות הללו מגיעים המדרש והגמרא למסקנה שאת הרעיון לשלוח מרגלים העלו בני ישראל, והציווי שבראש פרשתנו אינו אלא הסכמה של ה' לבקשה הבעייתית הזו. בלשונו של רש"י:

'שלח לך' - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה - שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו: 'נשלחה אנשים לפנינו' (דברים א', כב)... ומשה נמלך בשכינה, אמר [הקב"ה]: אני אמרתי להם שהיא טובה... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים, למען לא יירשוה (רש"י על י"ג, ב ד"ה שלח לך).

פרשנות זו מדגישה את השינוי הקיצוני שחל ברוחו של העם. המתח וההתלהבות שהביאה הציפייה להגשמת ייעודו של העם נעלמו. הרצון הבוער להיכנס לארץ כבר חדל לפעם בקרב בני ישראל, וכעת הם הססנים וספקנים הרבה יותר, חוששים לצעוד 'בעיניים עצומות' אחר השכינה; על כן מבקשים הם מן הנשיאים והמנהיגים דיווח שיעודד את רוחם להמשיך במסע. יתר על כן: עד עתה היו כל העיכובים בדרך על פי הדיבור; ודווקא עכשיו, כשבינם ובין הארץ המובטחת מפריד מהלך שמונה ימים בלבד, יוזם לפתע העם עצמו דחייה. כמעט נוכל לחוש באנחת הרווחה השקטה שלהם עם הסכמתו של ה' לבקשתם ועיכוב המסע בארבעים ימים נוספים...

משה בוחר מנהיג אחד מכל שבט להשתתף במשימה. במבט ראשון נראית הבחירה הזו תמוהה: ראשי קהילות הם בדרך כלל מרגלים גרועים; ומלבד זאת, קבוצה של שנים עשר זרים צפויה למשוך תשומת לב רבה. מתקבל הרושם שמשה מארגן משלחת טקסית, ולא צוות משימה חשאי.

למעשה, הרמב"ן מעיר שבבקשתם השתמשו בני ישראל במילה "ויחפרו" (דברים א', כב), שמשמעותה בהקשר זה ריגול, בעוד שבהסכמת ה' מופיע הפועל "ויתֻרו" (י"ג, ב), שממנו משתמע מסע נינוח יותר. הבדל זה מלמד כי בקשת העם לא נענתה במלואה: העם, בגלל חוסר ביטחון וקטנות אמונה, ביקש משימה חשאית; אך ה' שינה את מטרת המשימה והתיר רק מסע הכנה של מנצחים. בחירתו של משה במנהיגי השבטים היא ביטוי ברור לתפיסה החדשה של המשימה.

אלא שמנהיגים אלו, מלבד יהושע וכלב, נכשלו כישלון חרוץ במשימתם. במקום להלהיב את העם ולהחדיר בו אמונה וביטחון, נהגו המסיירים כמרגלים, ולא כתיירים, והגדילו את החרדה שהייתה עד אז צפונה וסמויה בלבבות העם קטן האמונה.

בשלב זה אנו מוצאים את המחנה באי-סדר מוחלט. בני ישראל, מוכרעים בידי היגון והחרדה, מוכנים להפסיק את כל מהלך הגאולה ולשוב אל שעבוד מצרים. אפילו משה, שהוציא את העם מן הסבל והשעבוד באותות ובמופתים גדולים, עומד חסר אונים. שיעור קומתו הונמך, והביטחון המוחלט והכבוד המלא שנהגו בו בני ישראל רק שנה אחת קודם לכן על ים סוף -

וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות י"ד, לא)

- הוחלפו בזעקה המרדנית -

נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה (י"ד, ד).

קולותיהם של יהושע וכלב מושתקים באיומי אלימות, ורק הופעת כבוד ה' מונעת שפיכות דמים.

המחנה, שהוקם בדייקנות רבה כל כך בראשית "חומש הפקודים", התמוטט. האריג החברתי הססגוני נפרם. העם כולו, על מנהיגיו - ומשה בתוכם - חדל לתפקד.

הדור שחווה את גאולת מצרים וראה את נפלאות ה' נידון כעת, אובד דרך ומותש, לכליה במדבר. המחנה, שנועד להציג את התגלמות הקהילה הדתית האידאלית ולהגשים את חזון ימות המשיח, לא ייכנס אל הארץ המובטחת. שישים ריבוא האנשים שנמנו ונפקדו כחלק מכנסת ישראל נידונים עתה להיקבר במדבר סיני.

אלא שבתיאור תגובתו של הקב"ה - הגזרה על דור יוצאי מצרים שימותו במדבר - יש דבר מפתיע: כפילות בעייתית, כביכול חזרה מיותרת על הגזרה הזאת. בתחילה אנו קוראים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה, וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ! אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ...
[משה מבקש רחמים על עם ישראל.]
וַיֹּאמֶר ה': סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ; וְאוּלָם, חַי אָנִי... כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר, וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי - אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם, וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ. וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי - וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה (י"ד, יא-יב, כ-כד).

מיד לאחר מכן בא גזר דין נוסף, שלכאורה אינו מוסיף דבר בעל חשיבות:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי! אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי; אֱמֹר אֲלֵהֶם: חַי אָנִי נְאֻם ה', אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי; אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ - כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (שם, כו-ל).

מדוע נחוצה החזרה הזו? מה חסר בתיאור הראשון? הבה נתמקד בהבדלים אחדים שבין שני הנימוקים לעונש:

· הנימוק הראשון מתייחס למשבר דתי-רוחני: מופיע בו השורש נא"צ, המרמז על חילול השם, והדיבור כולו מאשים את בני ישראל בהעדר אמונה למרות הנסים שראו בעיניהם. הנימוק השני, לעומת זאת, מתמקד בתלונות העם, ואין בו כל התייחסות למשבר דתי.

· בפסקה השנייה גזר הדין הוא ביטוי של צדק פואטי: ה' יביא על עם ישראל את מה שביקשו למעשה בעצמם בטענתם כי מוטב להם להישאר במדבר סיני. בפסקה הראשונה, לעומת זאת, מדובר בעונש של ממש: בתחילה מיועדים מחללי השם לכליה גמורה; לאחר שמשה מתחנן על נפשם משתנה גזר הדין, והכניסה לארץ המובטחת נשללת מכל האנשים אשר ראו את נסי מצרים ובכל זאת גילו קטנות אמונה. ראוי לציין גם כי בפסקה הראשונה יוצא מן הכלל כלב בלבד; יהושע נפטר מן העונש רק על פי הפסקה השנייה.

המפרשים הציעו פתרונות שונים לכפילות העונשים. ואולם, לאור ההבדלים שהצגנו זה עתה מסתבר שהכפילות נובעת מן ההיבטים השונים של החטא.

מצד אחד משקפת פרשת המרגלים כולה העדר אמונה. הכפירה מגיעה לשיאה כשהמרגלים שבים משליחותם ומכריזים:

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ; אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן (י"ג, כז-כט).

לפי המרגלים, בני ישראל אינם מסוגלים לכבוש את ארץ כנען בגלל עצמתם האדירה של יושביה. אף שהם מעדנים את דבריהם, כוונתם מתגלה במילה אחת - "אֶפֶס" - שמשמעותה כאן: הדבר בלתי-אפשרי (עיין רמב"ן)! רק כלב הבין את חשיבותה של ההערה הזו, והוא נענה במהירות לאתגר:

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (שם, ל).

אלא שהמרגלים משתיקים אותו מיד:

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (שם, לא).

הוויכוח סב על סוגיה תאולוגית יסודית: האמונה בהיות הקב"ה כול-יכול. הטענה הכפרנית של המרגלים מוצאת אוזן קשובה, והיחיד שמתנגד לה הוא כלב. יהושע אמנם לא הצטרף למרגלים ולא הזדהה עם טענתם, אך גם לא יצא חוצץ כנגדם ולא תמך בכלב.

פסקת העונש הראשונה עוסקת בפן הדתי של חטא המרגלים. היא מוקיעה את חילול השם ומאיימת בעונש מִיָּדִי לחוטאים; אמנם בעקבות תחינתו של משה העונש משתנה וגזר הדין נדחה, אף על פי כן הוא יחול על אלו שעדיין חסרים אמונה חרף כל הנסים שהיו עדים להם במצרים. היחיד שנפטר במפורש מן העונש הוא כלב.

אבל בקריאה מדוקדקת של הפרשה מתגלה סוגיה נוספת, שאיננה תאולוגית בלבד. מיד לאחר גילויי הכפירה הראשונים מתחילים בני ישראל לבכות ולהתלונן:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ! וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה! וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה (י"ד, א-ד).

תגובה זו איננה ייחודית לחטא המרגלים; היא מאפיינת את התנהגותם של בני ישראל מרגע שיצאו ממצרים. אלא שכאן מגיעה עצמת התלונות לשיאים חדשים: העם פורץ בבכי היסטרי, ומגיע למסקנה המרדנית שיש להדיח את משה מן ההנהגה ולשוב למצרים. בשלב זה מצטרף יהושע לכלב בניסיון להרגיע את העם ההיסטרי - אך ללא הועיל.

ואכן, פסקת העונש השנייה מתייחסת במפורש לתלונות העם, ומאידך גיסא מתעלמת לגמרי מההיבט הדתי. הצורך להמתין לחילופי הדורות כדי להביא לסיום מוצלח של המסע איננו נובע מחוסר אמונה אלא מפגם באופיו של הדור הראשון. בני הדור הראשון, שגדלו כעבדים, חסרים את הביטחון העצמי ואת הנחישות הדרושים לכניסה לארץ ישראל.

מנקודת מבט זו, האירועים החמורים של פרשת המרגלים משתלשלים כבר מיציאת מצרים עצמה. כבר אז הבין הקב"ה שבני ישראל אינם מוכנים למלחמה והוביל אותם בדרך עוקפת - על מנת להימנע ממה שבמבט לאחור מתאר במדויק את חטא המרגלים:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים - כִּי קָרוֹב הוּא - כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (שמות י"ג, יז).

בפרשת קריעת ים סוף שואל אבן-עזרא: מדוע פחדו כל כך בני ישראל מן הצבא המצרי, חרף עליונותם הכמותית עליו? הנה תשובתו חדת האבחנה:

יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו? ו[בנוסף] היו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה; הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפילת משה היה חולש את ישראל (אבן-עזרא על שמות י"ד, יג ד"ה התיצבו).

בהמשך טוען אבן-עזרא את הטענה המפתיעה כי פגם האופי הזה - ולא חטא המרגלים - הוא הסיבה האמִתית לצורך בהחלפת הדור הראשון לפני הכניסה לארץ ישראל:

והשם לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה (שם).

מכל זאת עולה היבט נוסף לגזרתו של הקב"ה בפרשת המרגלים, היבט ששורשיו אינם נעוצים במישור הדתי ואין להבינו דווקא במונחים של חטא ועונש. בני ישראל, שאך לא מכבר שוחררו מן השעבוד, פשוט אינם בשלים עדיין להיכנס לארץ ישראל.[1] חוסר-הבגרות הזה משתקף בצורך הרגשי החזק לשלוח מרגלים קודם שימשיכו במסע ובתגובתם ההיסטרית לדיווחם של אותם מרגלים. דרושות ארבעים שנה נוספות, ארבעים שנה שבהן יוחלף הדור הזה בדור חדש: דור של בנים שגדלו כאנשים בני חורין ומוּנָעִים על ידי רצון נלהב למלא את תפקידם בשלשלת המתמשכת של הייעוד היהודי.

 

[1] נרחיב בעניין זה אי"ה בשיעור לפרשת חֻקת.