פרשת שלח - על חטא המרגלים ועל הטעות בדבר מעלת משה רבנו

  • הרב שלמה ברין

פרשת שלח

הייתכן גם בלי משה? - על חטא המרגלים ועל הטעות בדבר מעלת משה רבנו.

ממה פחדו כל כך המרגלים? הלא עוד בטרם יצאו ממצרים נשבע להם ה' : "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'."[1] מי שהושיעם משעבוד מצרים והצילם על הים, התקצר ידו מלהכניסם אל הארץ אשר הבטיח להם?

בהמש"ח[2] תולה את חששם של המרגלים במותו הצפוי של משה רבנו. זה עתה הם שמעו מאלדד ומידד שהתנבאו במחנה שמשה ימות ויהושע יכניסם לארץ.[3] יתירה מזאת, הם פירשו את שתיקתו של משה ואת העובדה שלא מיחה בהם, כהודאה וכסימן לאמיתות נבואתם של אלדד ומידד. הסתלקותו של משה מהנהגת העם, יוצרת מצב חדש שטרם היה כמותו. ראשי השבטים חששו שיאלצו להיכנס לסיבוב שני של מלחמה עם עמלק בארץ,[4] אחרי שהסיבוב הראשון לא הוכרע לחלוטין.[5] וכל זאת ללא משה וללא מטה הא-להים שבידו: 'הלא בלא משה יפלו כולם לפי חרב.' כאן עמדה מנהיגותו של כלב בן יפונה למבחן 'ולכן השתיק כלב את העם במה שייחסו את כל המופתים אל משה.' 'אדרבה', טען כלב בפני העם, 'גדולתו תלוי בכם!' שהרי כל זמן שהיו ישראל נזופים במדבר לא נתייחד הדיבור למשה.[6] לא רק שגדולת העם וקדושתו קודמים לגדולת משה, אלא אף גדולתו של משה, תלויה במעמד העם. לכן אמר כלב: "עלה נעלה וירשנו אותה."[7] בלשון רבים, 'בעצמנו, בלא משה, כי אין משה סיבה אצל ה' להשגחה הניסית, רק [אלא] האומה הישראלית בעצמה, היא ראויה להשגחה הא-לקית הפרטית'. וזאת היא כוונת כלב בדבריו: "כי יכול נוכל לה", בגלל השגחה. על פי הדברים האלה דורש בהמש"ח את תחילתו של הפסוק: "ויהס כלב את העם אל משה." כלומר, 'ויהס כלב את העם במה שמיחסים הכל אל משה.' כך מסביר כלב לעם את טעותם של נשיאי השבטים: 'לא תדברו, ולא יעלה על ליבכם שרק במשה תלוי הניצחון והניסים. לא כן, רק [אלא] "עלה נעלה"!

יהושע, תלמיד משה ומשרתו, מתמודד אף הוא בשעתו, עם הטעות המייחסת למשה אדון הנביאים, את השגחת ה' על ישראל. על גדת הירדן, על סף הכניסה לארץ בתחילת מנהיגותו, ובטרם מתחולל נס בקיעת מי הירדן, נושא יהושע דברי חיזוק: "ויאמר יהושע, בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם, והורש יוריש מפניכם את הכנעני וכו'."[8] בהמש"ח מעיר 'שעד יהושע לא היה מי שקראו "א-ל חי",' ומפרש, שהביטוי "א-ל חי" נאמר על ידי יהושע על רקע ההתמודדות עם חסרונו של משה[9] וזיקתו להשגחה הא-לקית: 'פירוש, שלא תדמו כי משה היה בקרבכם, והוא עשה את כל הגדולות.' כנגד גישה זו מכריז יהושע ואומר: 'רק [אלא] הא-לקים אשר הוא חי תמיד, ולא כמשה שכבר מת. וה' חי לעולמי עד, ויכול להוריש מפניכם וכו'.'

אולם בכך לא די. בהמש"ח צועד צעד נוסף ומרחיק לכת בעקבות טעות העם והשלכותיה. לדעתו, בגלל הצורך לשרש את הטעות מקרב העם נענש משה בחסימת כניסתו לארץ. בהמש"ח שואל מדוע לא נעתר ה' לתחנוניו של משה: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה... ההר הטוב הזה והלבנון."[10] תשובתו של המש"ח מפתיעה ומחודשת: 'אבל כיון שהמה טעו בזה שמשה הוא העיקר, ואם יבוא דור נולד, וישכחו את אשר משה היה ילוד אישה והוליד בנים, ידמו באמת כי הוא בעצמו א-לקי, ויטעו בו כי הוא המסבב מערכות ומשדדם.' כלומר, דור יוצאי מצרים ידע והכיר את תכונותיו האנושיות של משה. יוצאי מצרים ידעו היטב את הוריו, אשתו וילדיו של משה איש הא-לקים. עם כל הערצתם ותלותם במשה, ידעו בני דורו כי שליח ה' הוא ואין ליחס לו את כוחות המשלח. לא כן הדור שלא ראה את צדדיו האנושיים של משה. הדור החדש שנולד ולא הכיר, עלול ליפול בטעות. 'לכן הוחלט בנבואה[11] כי "משה מת", כדי להוציא מליבם הטעות.'

'כוונת מצוות ציצית לדעתי כך:'[12]

המציאות בעולם השפל נתונה לאדם שישלים אותה, 'ויפיק אותה לעניין נשגב ונעלה'. בורא המציאות הניח אותה לבעל הבחירה לתקנה, כמאמר הכתוב: "והארץ נתן לבני אדם".[13] 'ואם האדם מישר דרכו ושומר פקודת הבורא יתברך, אז הטבע [הוא] כלי אצל [בידי] ההשגחה.'[14] ואם ישמרו את דרכי ה' באופן נשגב ונעלה, יצא הדבר ממה שנראה כחוקי הטבע המוכרים, אל מימוש ההכנה והכוונה הא-לקית לקיום מתוקן ושלם יותר של הטבע. עקרון זה בא לידי ביטוי בויכוח הידוע[15] שבין טורנוסרופוס הרשע לר' עקיבא על מעשיו של הקב"ה ומעשי האדם. ר' עקיבא טען שמעשי האדם נאים יותר וכך הסביר את מצוות המילה שניתנה לאדם כדי שיתקן את גופו. 'והוא השלמת הבריאה שהניח השי"ת להסיר מותרות הבריאה על ידי האדם, והוא יהיה כא-להים להשלים הבריאה.'

הבריאה בכללה, מכונה בשם "מלבוש". ככתוב: "עוטה אור כשלמה".[16] וכן מצאנו במדרש: "מהיכן נבראת האורה? נתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו."[17] המש"ח מסביר את רעיון "המלבוש": 'והוא כמו המלבוש חוצץ ומכסה האדם אשר לא ייראה האדם ובשרו, רק לבושו. כן, להבדיל כביכול, [הבריאה והטבע מכסים את ראיית הבורא.][18] ...לעין המוחש השפל אשר בל יוכל להשיג שום רוחני, ומכל שכן [את] כבודו יתברך, הבריאה היא כמו מעטה למאציל... ולכן נקראת כללות הבריאה "בגד".'

'ולכן העיר הבורא אותנו במצוות ציצית, ולהורות כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטים שעדיין לא נארגו.' על האדם מישראל מוטל התפקיד להשלים את בגד המציאות בתיקון מתמיד. הטלת חוטי הציצית בכנף הבגד מסמלת את השלמת אריגתו של הבגד, ורומזת לתפקידו של האדם בעולמו להשלים את מעשה הבריאה. לכן: 'צריך גדיל וענף,[19] להורות שגם בפעילות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב להלוך בדרכי ה', גם בזה [צריך] [ל]עזר שממרום יסעדהו, ...וגם בזה יהא נארג קצת מהשי"ת ומסיועו הא-להי למתעורר, לבוא להיטהר.'[20]

בסגנון ישיר המעורר את לבו של הקורא כותב בהמש"ח אודות תיקון מעשי האדם כתנאי וכבסיס לתיקון הטבע והשלמתו: 'ואתה בן אדם, הכן לבבך לבלי לכת אחרי העין והלב, ולתת רסן בעד התאוות החומריות ולדבוק בהשי"ת. ובכל דבר מחלקי הבריאה יעשה [תעשה] מצווה מקשרת אותך להשי"ת.[21] ובזה יפיקו ברכה כל מעיינות הטבע על פי ההשגחה הא-לקית לבלי די, ותצא הבריאה לשלמותה האמיתית כפי כוונת השי"ת. ואתה בן אדם, אם תארוג את הבריאה, תיעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית.[22] ובוא אחי וראה מאמרם... ויש בזה עוד דרושים עמוקים אין כאן מקומם.'



[1] שמות ו ח

[2] מש"ח במדבר יג ל

[3] במדבר יא כו. ראה סנהדרין יז ע"א: "ומה נבואה נתנבאו? אמרו, משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ."

[4] שם פסוק כט: "עמלק יושב בארץ הנגב."

[5] שמות יז ח- יג

[6] ראה תענית ל ע"ב וכן ירושלמי, תענית, ג ד: "שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה." (על פי הערת הר"י קופרמן.)

[7] במדבר יג ל

[8] יהושע ג י

[9] גם חטא העגל מופיע על רקע 'היעלמותו' של משה. ראה שמות לב א: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר וכו'."

[10] דברים ג כה. וראה במש"ח שם, ג כו, שמפרש פירוש אחר מדוע לא זכה משה לראות את הארץ הטובה.

[11] לכאורה כוונת המש"ח להשגחה העליונה. הייתכן לומר כי כוונתו לנבואת דתן ואבירם שהוזכרה בתחילת דבריו?

[12] מש"ח במדבר טו מ

[13] תהילים קטו טז

[14] המש"ח מפנה לתענית כג ע"א: "שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חיטים ככליות, ושעורים כגרעיני זיתים, ועדשים כדינרי זהב. וצררו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם." וראה בהערת הר"י קופרמן 5-6.

[15] ילקוט שמעוני תזריע רמז תקמז ד"ה ובים השמיני.

[16] תהילים קד ב

[17] בראשית רבה ג ד

[18] עיין במש"ח שם שטוען גם באופן שונה לחלוטין אודות היחס בין הבורא לבריאה: 'אם כי באמת אין חוצץ ואין מבדיל'.

[19] "הגדיל" הוא פתיל [התכלת] שכורכים בו את "הענף", שהוא חוטי הציצית היוצאים מכנף הבגד. ראה רמב"ם הלכות ציצית א ג. .

[20] "הגדיל", פתיל התכלת, מסמל את העזר הא-לקי שמסייע לכרוך את "הענף", שהוא השלמת הבגד ותיקונו על ידי מעשה האדם. כדברי המש"ח בכאן: 'מראה תכלת, שזהו מראה הקשת אשר עליו אמר יחזקאל א כח: "..כן מראה הנוגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה'." שלדבריו מורה שהשי"ת המאציל כל, הוא הרוקם, הוא העושה גם [את] פעולת הבחירי, וכמאמר הכתוב, תהילים לז כג: "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ".

[21] המש"ח מפנה לאמור בתורת כוהנים צו פרשתא א כג: "אין לך דבר שאין בו מצווה למקום."

[22] כמאמר חז"ל שבת י ע"א: "כל הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית." וראה סנהדרין, ז ע"א.