פרשת שלח - פרשת ציצית

  • הרב יהודה ראק

פרשת שלח - פרשת ציצית / הרב יהודה ראק

א. אופייה הכפול של פרשיית ציצית

בפרשתנו מופיעה פרשיית ציצית (פרק ט"ו, פסוקים ל"ז-מ"א). הפסוק הראשון בפרשייה פותח במילים "ויאמר ה' אל משה לאמר", וזוהי חריגה מהסגנון המקובל בפרשות הלכתיות: הניסוח הרווח יותר בפתיחת פרשות הלכתיות הוא 'וידבר ה' אל משה לאמר'. אמנם בשיח המופיע בתוך סיפור הלשון הרווח הוא 'ויאמר', אך במקרים כאלו בדרך כלל אין את ההוספה 'לאמר'. נראה שלשון 'דיבור' הוא לשון המתמקד יותר בעצם הדיבור כאירוע, ובכך ניתן לדיבור חשיבות ותוקף. לכן, לשון זה מתאים לפרשייה הלכתית, שגם אם היא מופיעה בהקשר סיפורי מסויים, הרי שעיקר תפקידה היא קביעת הלכה לדורות, וגם תכניה וסגנונה הוא בהתאם. בלשון מקרא, דיבור ישיר (ציטוט דברי המדבר, בניגוד לדיבור עקיף) מצויין בדרך כלל בלשון 'אמירה', ומשום כך נוסף ל'וידבר' גם 'לאמר'[1]. לעומת זאת, בדיבור שהוא חלק משיחה שבתוך סיפור, החשיבות היא יותר בתוכן האמירה מאשר בעובדת הדיבור, ולכן הלשון הוא רק 'ויאמר'.

יש אמנם מספר פרשות הלכתיות הפותחות ב'ויאמר'. החוקיות של מקרים אלה אינה ברורה, ומכל מקום במקרים אלה בדרך כלל אין תוספת 'לאמר'. למעשה, אנו מוצאים את הלשון המדויקת 'ויאמר ה' אל משה לאמר' רק בשני מקומות בתורה: בציווי על השבת בפרשת כי תשא (שמות, פרק ל"א, פסוק י"ב) ואצלנו. קשה להגדיר באופן מדוייק את הייחוד של שתי פרשות אלה. מכל מקום, נראה שעל ידי צירוף המילה 'לאמר', שהיא טיפוסית לפרשייה הלכתית, יחד עם 'ויאמר', הטיפוסי לשיח בהקשר סיפורי או להלכה שמעורה היטב בהקשרה הסיפורי, התורה רוצה להדגיש שלמרות שמבחינת תוכן פרשיית ציצית וסגנונה היא פרשייה הלכתית טיפוסית, היא גם מעורה וקשורה להקשר הסיפורי שבו הוא נתון. כלומר, לפרשייה יש אופי כפול: אופי סיפורי, אשר במסגרתו הפרשייה מעורה בהקשרה הסיפורי, ואופי של פרשייה הלכתית קלאסית אשר גם אם נתינתה בשלב מסויים דווקא הוא קשור באירועים המתוארים בהקשר הסיפורי, הוא עומד בפני עצמו במשמעותו לדורות.

אם כן, עלינו להבין גם את זיקת הפרשייה להקשרה, וגם את אופייה הכפול.

ב. שכחת המצוות כהקשר הפרשייה

הקשר לסיפור המרגלים ולפרשיית המקושש

מקובל לראות קשר בין פרשיית ציצית לבין סיפור המרגלים בביטוי "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם..." (פסוק ל"ט), המזכיר את שליחות המרגלים: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (פרק י"ג, פסוק ב'). קשר זה כנראה רמוז גם בדברי רש"י שפירש כך:

"ולא תתורו אחרי לבבכם"...הלב והעיניים הם מרגלים לגוף... (פרק ט"ו, פסוק ל"ט).

על פי קישור זה, ניתן להבין שתיור המרגלים נתפס כתיור אחרי הלב והעיניים, ושהציווי על הציצית בא בעקבות סיפור המרגלים, כאמצעי למניעת תיור אחר הלב והעיניים.

אולם בין סיפור המרגלים לבין פרשיית ציצית יש עוד ארבעה נושאים הנמשכים על פני שלושים ושישה פסוקים - נסכים, חלה, שעירי עבודה זרה וסיפור המקושש (פרק ט"ו, פסוקים א' - ל"ו), ואם המניע העיקרי למצוות הציצית נולד בעקבות סיפור המרגלים, הרי שמצוות ציצית הייתה צריכה לבוא מייד לאחר סיפור המרגלים. ניתן אמנם לפרש שרובד מסויים במשמעות הציצית מתפרש על פי הסמיכות היחסית לפרשיית המרגלים, אבל לא ניתן לומר שזהו המניע העיקרי לציווי על הציצית בשלב זה בסיפור.

מסתבר לראות את הציווי על הציצית על רקע ההקשר המיידי - סיפור המקושש (שם, פסוקים ל"ב - ל"ו). כך מפרש הרמב"ן כאן, שכדרכו מנסה להסביר את הפרשייה על רקע הקשרה:

ואחר כן צוה במצות ציצית, שיזכרו בו המצוות כולן ולא ישכחו את השבת או זולתה מן המצוות.

כלומר, הפגיעה בשבת שארעה בסיפור המקושש הראתה שיש סכנה של שכחת המצוות, ובכך הולידה צורך באמצעי לזכירת המצוות. הציצית באה למלא אחר צורך זה.

נעיין בסיפור המקושש כדי לבדוק את הקשר בינה לבין פרשיית ציצית.

מהות ההקשר - הזכרת המצוות

סיפור המקושש נפתח כך:

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (פסוק ל"ב).

מדוע הפסוק מציין שבני ישראל היו במדבר? הרי זה כבר ידוע לנו! הרמב"ן מפרש שמשפט זה משמש כציון זמן, כלומר, סיפור המקושש ארע לאחר שהות ארוכה במדבר. אולם, נראה לפרש אחרת - הפסוק מדגיש את הקשר החטא: המקושש יצא מחוץ למחנה ישראל אל המדבר השומם, כך שעל ידי ההתנתקות מהאווירה החברתית של מחנה ישראל נשכח ממנו עול מלכות שמים, ועל ידי זה הגיע לחטוא.

על פי דברים אלה ניתן לפרש שהקשר בין סיפור המקושש לבין פרשיית ציצית הוא עוד יותר הדוק מאשר העלה הרמב"ן: סיפור המקושש לימד על סכנת שכחת עול מצוות בהתרחק האדם מחברת ישראל; מטרת הציצית, התלויה על כנף בגד האדם וההולכת לכל מקום עם האדם, היא להזכיר לו את המצוות בכל מקום אשר ימצא.

מעתה, ניתן לשלב הסבר זה עם הקישור 'ויתורו - תתורו': בעקבות סיפור המקושש ניתן להביט לאחור ולהבין שגם במקרה של המרגלים, יציאת המרגלים אל מחוץ למחנה ישראל תרמה במידה מסויימת לכך שהם נכשלו וחטאו. אמנם הציצית באה למלא חסרון שניכר בשני הסיפורים גם יחד, אך הוא הוכר בבירור רק בעקבות סיפור המרגלים.

ג. משמעויות הציצית והשתלבותן בהקשר הפרשייה ובאופי הכפול של הסיפור

שתי המשמעויות של מצוות הציצית

נפנה עתה מן העיון בהקשרה של פרשיית ציצית לעיון בתוכנה, ונתמקד בפסוקים המתארים את תפקיד הציצית ומשמעותה.

תחילה, נצטט את לשון הפרשייה:

(לז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
(לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:
(מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלוקיכֶם:
(מא) אֲנִי ה' אלוקיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוקים אֲנִי ה' אלוקיכֶם: (פרק ט"ו).

בפסוקים המתארים את תפקיד הציצית ומשמעותה ניכרת כפילות: זכירת מצוות ה' ועשייתם מתוארות פעמיים, בפסוקים ל"ט וְמ'; כל אחד משני הפסוקים הללו מספק משמעות עצמאית לציצית, אשר יכולה לעמוד בלי הפסוק האחר, והכפילות בעניין זכירת המצוות ועשייתן בפסוקים אלו מוכיחה שאכן כל אחד משני הפסוקים אמור להקרא בפני עצמו. נמצא, שהתורה מספקת כאן שני תפקידים שונים למצוות הציצית, כאשר בשניהם הציצית מביאה באופן ישיר לזכירת המצוות ועשייתן, אבל כל אחד מהם מתאר משמעות אחרת של הזכירה והעשייה. נראה לבאר את שני המשמעויות כך:

א. בפסוק ל"ט, הזכירה והעשייה מתוארות כניגוד של התיור אחר הלב והעיניים. כלומר, יש חשש קיים של תיור אחר הלב והעיניים, שכבר עכשיו "אתם זונים אחריהם", והציצית תביא לכך שבמקום לתור אחריהם, האדם יזכור את המצוות ויקיימן. בבחינה זו, המטרה הסופית היא עצם קיום המצוות ומניעת התיור והחטאים.

ב. בפסוק מ', זכירת המצוות ועשייתן מקבלת משמעות חיובית עצמאית מעבר לעצם קיומן: "והייתם קדושים לאלוקיכם". הציצית באה לחזק את המודעות למצוות ואת קיומן, כדי להגביר ולהעצים את קדושת ישראל לה'.

צירוף המשמעויות, הקשר הפרשייה ואופייה

בתחילת השיעור דייקנו מפתיחת הפרשייה שהתורה רוצה שנראה בפרשייה אופי כפול: אופי סיפורי, אשר במסגרתו הפרשייה מעורה בהקשרה הסיפורי, ואופי של פרשייה הלכתית קלאסית. מעתה יש לשער, ששני אופיים אלה מתאימים לשני התפקידים העולים מפסוקים ל"ט-מ', וגם לא קשה לשייכם זה לזה: מגמת מניעת התיור אחר הלב והעיניים וחיזוק קיום המצוות מצד עצמו באים למלא אחר החסרון שנתגלה בעקבות סיפורי המרגלים והמקושש; על פי מגמה זו, ה' מגיב כאן לאירועים ההיסטוריים בהקשר הסיפורי, ומתאים היה לכתוב רק "ויאמר ה' אל משה", בלי 'לאמר'. לעומת זאת, מגמת קידוש ישראל היא מגמה עצמאית, אשר יש לראותה על רקע פרשיות הלכתיות קודמות בתורה העוסקות בקדושת ישראל, ועל פיה היה מתאים לכתוב 'וידבר ה' אל משה לאמר'.

התורה צירפה את שתי הפתיחות ואת שתי המגמות יחד למצווה אחת ולפרשייה אחת.

ד. הציצית והשבת

המגמה השנייה אותה הזכרנו, מגמת קדושת ישראל, צריכה עיון נוסף.

פרשיית ציצית איננה המקום הראשון בו נזכר מושג זה. קדושת היחיד הבאה לידי ביטוי בהתנהגותו מוזכרת בפרשת משפטים (שמות, פרק כ"ב, פסוק ל'), אולם מושג קדושת ישראל במשמעותו הציבורית התחדש בפרשיית השבת בכי תשא:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר :
(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם:
(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת... (שמות, פרק ל"א).

השבת מתוארת בפסוקים אלו כאות וסימן שנועד לשמר את המודעות לקדושת ישראל לה'. משמעות הדברים על פי הקשרם הרחב יותר היא שכיוון שה' נהיה לנו לאלוקים בברית סיני - אנו קדושים לו, כלומר יונקים מייחודו וקדושתו. מערכת היחסים הבסיסית שנכרתה בברית סיני צריכה להיות מושרשת במודעות ישראל[2], וכפי שניתן לראות בפסוקים הנ"ל, גם פן הקדושה שבמערכת היחסים צריכה להיות מודע לישראל. בעלייתו השנייה להר סיני[3], משה הצטווה על שני אמצעים אשר תפקידיהם הם להשריש בקרב ישראל את הידיעות האלה: המשכן (שמות, פרק כ"ה פסוק א' - פרק ל"א פסוק י"א) והשבת (שם, פרק ל"א, פסוקים י"ב - י"ז); השכינה במשכן מביאה לידיעת מערכת היחסים הבסיסית[4], והשבת, כפי שראינו, היא אות המביאה לידיעת קדושת ישראל לה'.

בהמשך התורה ניתנות מצוות רבות אשר תפקידן הוא לא להזכיר את קדושת ישראל, כמצוות שבת, אלא הן מהוות ביטויים של קדושת ישראל לה' הקדוש, ומתחייבות ממנה. כך, למשל, לגבי מאכלות אסורות: "כי אני ה' אלוקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש ה' אני... והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא, פרק י"א, פסוקים מ"ד-מ"ה), ופרשות קדושים ואמור מלאות במצוות כאלה. מבחינה זו, הציצית דומה לשבת יותר מאשר למצוות האחרות הללו: לא נאמר שהציצית מתחייבת מקדושת ישראל או מקדושת ה' שאנו קדושים לו, אלא שתפקיד הציצית היא להזכיר לאדם את המצוות, ובכך לקדשו. גם את תחימת פרשיית הציצית מסתבר לפרש לאור דברים אלה: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים..." - יש כאן ביטוי לברית סיני הבסיסית, אשר גם היא כלולה במושג של קדושת ישראל, הבנוי על גביה.

ה. סיכום

ראינו בפרשיית הציצית שלושה קשרים לשבת, ושניים מתוכם מיוחסים באופן ספציפי לפסוקי השבת בפרשת כי תשא:

א. הלשון הנדיר 'ויאמר ה' אל משה לאמר' מופיע רק בפרשיית השבת בכי תשא ואצלנו.

ב. מצוות הציצית באה כאן בעקבות הפגיעה בשבת המתוארת בסיפור המקושש.

ג. יש בתורה שתי מצוות אשר תפקידן הוא אות וזיכרון עבור קדושת ישראל: השבת כפי שהיא מתוארת בפרשת בכי תשא, והציצית כפי שהיא מתוארת בפרשתנו[5].

כך מצטיירת הציצית כתגובה לחטאו של המקושש בשני אופנים, המתאימים לשתי המגמות המתוארות בפרשת הציצית: כמניעת תיור הלב שעלול לקרות בהתרחק האדם מן המחנה, כפי שארע למרגלים ולמקושש, וכמצווה משלימה לשבת, בעקבות הפגיעה בשבת שארעה בסיפור המקושש.



[1] על פי א. מירסקי, 'הפיסוק של הסגנון העברי'.

[2] עיינו שמות פרק ו', פסוק ז'.

[3] עיינו שמות, פרק כ"ד, פסוקים ט"ו - י"ח.

[4] עיינו שמות, פרק כ"ט, פסוקים מ"ה-מ"ו.

[5] אולם, קיים שוני מסויים בין ציצית לבין שבת: השבת היא אות לדעת את עצם הקדושה, והציצית מזכירה את המצוות כדי להגביר ולהעלות את הקדושה.