פרשת שלח - שלוחי מצווה

  • הרב עודד מיטלמן

פרשת שלח-לך - שלוחי מצווה

המדרש הראשון על הפרשה פותח בהלכה:

"הלכה: מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים? שנו רבותינו: אין מפליגין בספינה בים הגדול שלשה ימים קודם לשבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק... ואם היה שליח מצוה - מותר לו לפרוש בכל יום שירצה. למה? מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת. וכן את מוצא בסוכה, ששנינו ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו. ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שניים ששלח יהושע בן נון ... מי היו? שנו רבותינו: אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן ... הרגיש בהן מלך יריחו, ושמע שבאו לחפור את הארץ ... כיון שהלכו לבקשם, מה עשתה רחב? נטלה אותם להטמינם. אמר לה פנחס: אני כהן, והכהנים נמשלו למלאכים... והמלאך מבקש נראה מבקש אינו נראה... לפיכך אמר לה פנחס: אני כהן ואיני צריך להטמין, הטמינו לכלב חבירי ואני עומד לפניהן ואינן רואין אותי. וכן עשתה ... ללמדך כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם. אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים. מנין? ממה שקרינו בענין: 'שלח לך אנשים'".

שלוחי מצווה פטורין מקיום מצוות. יהודי שנמצא בדרך לקיים מצווה אחת ופגעה בו מצווה בדרכו - הואיל והוא כבר בדרך לקיים מצווה קודמת, נדחית מפניה המצווה החדשה. ומדוע? הרי הוא אינו עוסק במצווה ממש ומדוע ייפטר?

אומרים בעלי המדרש: אין חביב לפני המקום יותר משליח מצווה שמוסר נפשו עליה. שליח לדבר מצווה הוא שליחם של אחרים. בשליחותו הוא מממש רצון אחר, רצון בעל מבט רחב יותר, את רצונו של מי שציווה.

אם אדם כזה מוסר נפשו לקיים את שליחותו - הוא מוכיח שהוא בטל לגמרי למשלחו. אדם כזה, שגם על שליחות מוסר את נפשו - ייפטר ממצווה שתקרה על דרכו כי הוא כבר שייך לקב"ה. דוגמא לכך הם המרגלים ששלח יהושע: מסירות נפשם זיכתה אותם במעמד של מלאכים בעולם הזה, ולכן יכלו להינצל. שליח מצווה המוסר נפשו הוא מעין מלאך - קשור יותר לקב"ה.

בניגוד לכך עומדים המרגלים של פרשתנו. הם 'אנשים' - אנושיים, ואינם מוסרים נפשם על שליחותם. אותה שליחות שבעיני פנחס וכלב הייתה שליחות מצווה, הייתה בעיניהם שליחות אנושית. הם לא היו שליחים של אף אחד, ורק רצונם עמד לנגד עיניהם, אנשים כאלה בסופו של דבר גם ימעלו בשליחותם.