פרשת שמות: משעבוד לידיעה

  • הרב איתיאל גולד
 
א. שני החלקים של פרשת שמות
 
פרשת שמות, הפותחת את סיפור יציאת מצרים, מחולקת באופן די ברור לשני חלקים.
 
לחלק הראשון, המתואר בפרקים א' ו-ב', ניתן לתת את הכותרת "ההידרדרות". את חלק השני, מפרק ג' והלאה, ניתן להגדיר כ"תחילת הגאולה".
 
בפרק א' המצרים מתחילים לחשוש מעם ישראל ולכן שמים עליו שרי מיסים. המצב ממשיך להידרדר לעבודת פרך ולגזרות נוראיות יותר של ציווי על הרג הבנים והשלכתם ליאור. המצב הולך ונהיה קשה מרגע לרגע.
 
את פרק ב' היה אפשר, לכאורה, כבר לתאר כיציאה מההידרדרות. הפרק מתחיל בתקווה קטנה: פתאום אנו מגלים שתינוק אחד לפחות, הצליח להימלט מהגורל האכזר ולהינצל על ידי תיבה, בדומה להצלת נח מהמבול. התקווה מתחזקת כאשר אנו מבינים שאותו תינוק אף הולך לגדול בבית פרעה. ישראלי אחד נמלט מהגורל האכזר ואף יכול לחיות כמו נסיך בארמון. הכוחות הנפשיים שיאגור שם יכולים לסייע בהמשך לעזרה לעם ישראל.
 
אמנם קיים חשש שאותו נער יתנכר לעמו ויתבולל. אולם, עם ההתבגרות שלו, הוא דווקא מנסה להתחבר לזהותו העברית ולחפש את אחיו:
 
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם"   (ב', י"א)
 
בכל זאת, מהר מאוד אנו נוחלים אכזבה. פעולותיו למען עם ישראל נתקלות בהתנגדות כפולה. האחת היא מצד פרעה, המבקש להורגו על מעשיו (שם, ט"ו). ההתנגדות השנייה כואבת יותר. היא מגיעה מצד העברים עצמם, שאינם מעוניינים בניסיונותיו לשפר את מצבם:
 
"מי שמך לאיש שר ושפט עלינו..."        (שם, י"ד)
 
חלק זה של הסיפור מסתיים בייאוש מהדהד של משה, שמחליט לעזוב את מצרים ולהשתקע לחלוטין במדין.
 
מי שבולט בהיעדרו, לאורך שני הפרקים הראשונים, הוא כמובן הקדוש ברוך הוא, שלכאורה נוטש את עמו ומשאירם לשליטת המצרים[1].
 
אם כן, גם אם פרק ב' היה נראה מבטיח בהתחלה, אין ספק שניתן לשייכו לחלק ה"הידרדרות". זוהי אפילו הידרדרות חמורה יותר, שכן התקווה למושיע פוטנציאלי נגוזה.
 
רק בחלק השני של הפרשה, מפרק ג' ואילך, המצב מתהפך וגלגלי הגאולה מתחילים לפעול.
 
לאחר שנים ארוכות של משה במדין, ה' מתגלה אליו בסנה. ה' מצליח, במאמץ רב, לגייסו שוב לפעולות ההצלה שבהם החל – הפעם עם ליווי א-לוהי. הקדוש ברוך הוא נכנס לתמונה, והוא מבטיח כי סוף השעבוד מצוי בטווח ראייה.
 
מה גרם למהפך הדרמטי בסיפור? האם זהו שינוי שרירותי בעלילה, או שמא ניתן לשים אצבע על נקודת השינוי?
 
ב. נקודת המפנה
 
נראה, כי התשובה טמונה בשלשה פסוקים בסוף פרק ב', המגשרים בין שני חלקי הסיפור[2].
 
בין סיום החלק הראשון, העוסק בייאושו של משה מעזרה לעברים, לבין ההתגלות בסנה, 'המצלמה' עוזבת לרגע את משה ומתמקדת לפתע במה שקורה לעם ישראל:
 
"וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה"    (ב', כ"ג)
 
הפסוקים מתארים עצירה רגעית של עם ישראל מהעבודה, המאפשרת אנחה וזעקה ספונטנית. לא מוזכרת כאן תפילה, אלא זעקה טבעית של עבדים, המביטים לפתע על מצבם וזועקים כנגדו. זעקה זו מגיעה עד לא-לוהים ומכניסה אותו סוף סוף לסיפור:
 
"וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא   אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים"       (שם, כ"ד–כ"ה)
 
בפסוק קצר זה מתומצתים ארבע תגובות א-לוהיות שונות, שכולן מתארות חיבור לזעקה: שמיעה, זכירה, ראיה וידיעה. המצב מתהפך. מהתעלמות, לכאורה, של א-לוהים מסבלות עם ישראל, הוא כביכול מתחבר אליהם בכל האופנים האפשריים.
 
מה כה משמעותי באותה זעקה, שהפכה להיות לנקודה הקריטית המשנה את כיוון הסיפור? מה התרחש לפתע שבגינו א-לוהים נכנס בכל הכח ומתחיל לגאול את עמו? מדוע הגאולה כולה נשענת על אנחה רגעית של עם ישראל מהעבודה?
 
לו היתה זו תפילה, אולי עוד היינו מבינים את פשר השינוי. אך כאמור, זוהי רק אנחה וזעקה רגעית של העם מתוך הסבל.
 
ג. פעולות וחרדות
 
כדי להבין זאת, נראה שיש לחזור מעט אחורה, לתחילתו של השעבוד. הסיפור כולו נפתח בתיאור תחושותיו ומחשבותיו של פרעה ביחס לעם ישראל. פרעה מתואר כמלך בעל ראיה היסטורית מצומצמת, "אשר לא ידע את יוסף" (א', ח'), המוצף בחרדות:
 
"הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ... פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"   (א', ט'-י')
 
במוחו של פרעה מצטייר תרחיש אימים: ישנם שונאים למצרים הפותחים נגדם במלחמה. עם ישראל מצטרף לאותם שונאים, מסייע להם במלחמה ואז יוצא מהארץ[3]
 
הפעלת מעט מחשבה שקולה, אולי יכלה להוביל את פרעה לפעולות פשוטות יותר למניעת החשש הזה. היה ניתן לכרות אתם ברית, לסייע להם להיטמע בתוך העם המצרי, או פשוט יותר: לגרש אותם ישירות מהארץ. אולם פרעה נכנס למעגל של חרדות ומחשבות נוקשות כלפי עם ישראל.
 
בעולם הנפש, מוכרת התופעה של קשר מעגלי בין חרדות וראיה מצומצמת של המציאות. כאשר תפיסת המציאות היא חד מימדית ונוקשה, כל סטייה קטנה יכולה להוביל לאסון. כל גורם לא מוכר, כגון עם שנראה שונה, מעורר עוד יותר את תרחישי האימה. החרדות בתורן מקשות על היכולת להרחיב את המבט ולחשוב על פתרונות יעילים. האדם החרד עשוי לפנות מתוך לחץ לעשייה רבה, אך לא מחושבת ושקולה, אלא 'מהבטן'. המטרה של העשייה היא להשקיט מעט את החרדות ולא כדי לשפר באמת את המצב.
 
פרעה מנסה להשקיט את המחשבות החרדתיות שלו על ידי פעולה מעשית – שיעבוד מהיר של עם ישראל. הוא אינו עוצר כדי לנסות ולראות בצורה רחבה יותר את המציאות. ייתכן כי אם היה עוצר רגע, היה אולי רואה את עם ישראל באור אחר. אולי היה "יודע את יוסף", אולי כאמור, היה חושב על פתרונות פשוטים יותר.
 
אך זהו טבען של החרדות. הן מובילות לריבוי פעולות מהירות ולא מחושבות, שבסופו של דבר דווקא מגבירות את הסבירות של האסון ממנו חוששים. 
 
נראה כי פרעה מנסה לגרום גם לעם ישראל לפעול בדפוס דומה לשלו, של ריבוי פעילות על חשבון מחשבה שקולה. כשם שהוא נמנע ממפגש עם המציאות ומעדיף לפעול, כך הוא מצפה מעם ישראל. מחשבתו היא, שאם עם ישראל יהיה עסוק בעבודה סיזיפית מבוקר עד ליל, הוא ימנע מידיעה וחשיבה, כמוהו. הסבר זה מופיע במפורש בהמשך[4]:
 
 "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (ה', ט')
 
עבודה קשה מהווה פתרון להשקטת המחשבות. ככל שיש יותר פעילות מעשית, המוח והנפש עובדים פחות. יש יותר סיכוי שהשגרה תימשך ופתרונות יצירתיים לא יצוצו. 
 
בשלב הראשון של השעבוד, עם ישראל נוקט בקו דומה למה שמוביל פרעה ואכן נשאב גם הוא לפעולות. כפי ששכיח במקרי סכנה ודחק, הם נוקטים בפעולות הישרדותיות ואכן מצליחים בכך:
 
"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"      (א', י"ב)
 
העם ממשיך להתרבות ולהתעצם, המילדות מצילות את הזכרים ואישה מבית לוי מצילה את הילד שנולד לה. משה הנער, גם הוא, נוקט בפעולות אקטיביות של הריגת המצרי ותוכחה לעברי המכה. כל זאת, כדי לשנות את המציאות דרך מעשים בפועל.
 
כולם פועלים כנגד כולם, אך כולם נכשלים. פרעה לא מצליח לעצור את התעצמות ישראל והם בתורם לא מצליחים לשפר את מצבם. גם פעולותיו של משה לא מובילות לשיפור אלא רק לייאוש ולהתרחקות שלו מעמו.
 
אנו עדים למלכוד שקשה לצאת ממנו: חרדה –> חשיבה נוקשה –> פעולות.
 
האם יש דרך לצאת מהמלכוד?
 
ד. עצירה למחשבה
 
למרות הקושי, יש דרך מילוט ממעגל החרדות והפעולות. השחרור מהמעגל דורש עצירה והשתהות. העצירה מפעולות מאפשרת התבוננות מחודשת על המציאות ומאפשרת סיכוי לצאת מאותו המלכוד.
 
עם ישראל מצליח לעצור לרגע מהפעילות האוטומטית, ומגיב באנחה ובזעקה. הזעקה הזו יוצרת סוף סוף את הפתח לאפשרויות חדשות – הא-לוהות נכנסת לתמונה. בניגוד למלך אשר "לא ידע את יוסף", לפתע, "וידע א-להים". כביכול הקדוש ברוך הוא חיכה שעם ישראל יעצור לרגע, יפסיק לפעול ויפנה מקום למשהו אחר שיקרה.
 
זעקה על עוול היא בעצם סוג של אמירה אמונית. אמירה שהמצב לא אמור להיות כך אלא צריך להיות טוב יותר, ולכן זועקים. בזעקה, גם אם אין היא תפילה של ממש, טמונה הנחה כי קיים נמען, שעשוי לשמוע ולשנות את המצב.
 
זאת, בניגוד לדפוס ההישרדות הרגיל, בו אין מקום לזעקה על המצב. בזמן הישרדות יש אפשרות רק לפעולה אוטומטית ומיידית להינצל. כאשר מופיעה אמונה במציאות אחרת, טובה יותר, לא-להים יש מקום להיכנס.
 
המשך הסיפור מכוון כולו כדי ליצור הפסקה משמעותית יותר בעבודה. הבקשה הבסיסית של משה היא להפסקה של שלשה ימים בלבד. הפסקה שתאפשר מפגש קרוב יותר עם הא-לוהים:
 
"נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַ-ה' אֱ-לֹהֵינוּ"  (ה', ג')
 
דרישה זו מופנית קודם כל אל פרעה, אשר בשלב הראשון טוען שוב לחוסר ידיעה:
 
"לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"   (ה', ב')
 
בהמשך, מודגש שוב ושוב כי מטרת המכות היא לגרום לפרעה להרחיב את הידיעה שלו, כך שתכלול את ההכרה בנוכחות ה':
 
"לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ח', י"ח)
 
דרישה זו מופנית במקביל גם לעם ישראל:
 
"וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"  (ו', ז')
 
סיפור יציאת מצרים כולו מנגיד, אפוא, בין עבודת הפרך לשחרור ממנה. מצד אחד "עבודת הפרך", החוסמת את המפגש עם ה' ואת הכניסה שלו למציאות. מצד שני השחרור, ההפסקה מפעילות, המאפשרת את ידיעת ה'.
 
ה. המאבק על המנוחה
 
מעבר למאבק על פני השטח, שנועד להוציא את העם ממצרים, ישנו מאבק עמוק יותר לאורך הסיפור. זהו המאבק בין ריצה לפעולות חרדתיות–הישרדותיות לבין היכולת לעצור, להשתהות, לחשוב ולהרחיב את הידיעה. הרחבה שמאפשרת את הפנייה אל ה' ופעילות מתוך חירות, גם בתוך המציאות המוגבלת.
 
מכאן ואילך ימשיך עם ישראל לשאת את בשורת המנוחה לעולם, שצמחה מתוך המאבק לצאת ממצרים:
 
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה... וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת"   (דברים ה', י"ב– י"ד)
 
בשורת המנוחה של עם ישראל מופיעה במצוות שונות כשבמרכזם השבת, השמיטה והיובל. זוהי קריאה למנוחה מפעילות, המאפשרת לצאת מהדפוסים המקובעים שלנו ולראות את המציאות באור אחר. היכולת להיות בחווית הוויה ולא רק בחווית עשייה זוהי יכולת פסיכולוגית קריטית. יכולת להתכנס פנימה, להרגע ולחשוב באופן יצירתי.
 
רק כך אפשר לפגוש ב-ה' ולהכניס את ה' למציאות החיים, כמו באותה אנחת זעקה של העם המשועבד, ששינתה את מהלך ההיסטוריה. 
 
 
 

[1] האזכור היחיד של ה' בחלק זה של הסיפור הוא בפסוק הסתום מעט: "ויהי כי יראו המילדת את הא-להים ויעש להם בתים" (א', כא'). אמנם יש בפסוק זה הד להשגחה הא-לוהית, אך היא די שולית לסיפור ומתייחסת רק לשפרה ופועה ולא להתייחסות הרחבה יותר של ה' לעמו. מה גם, שהאזכור כאן של ה' הוא בשם א-להים, המבטא השגחה מרוחקת יותר.
[2] לפי חלוקת המסורה, פסוקים אלו ממוסגרים בפרשייה פתוחה לפניהם ופרשייה סתומה אחריהם. המשמעות היא שפסוקים אלו מהווים יחידה סיפורית בפני עצמה. אולם מידת הניתוק בין הסיפור הקודם לסיפור הבא שונה: בעוד שיש ניתוק מוחלט מ"פרקי ההידרדרות" (הפרדה בפרשייה פתוחה), יש חיבור מסויים ל"פרקי הגאולה" שבהמשך (הפרדה בפרשייה סגורה). עובדה זו אכן מראה כי גם המסורה ראתה פסוקים אלו כיחידה שונה מ"פרקי ההידרדרות", וכפתיחה ל"פרקי הגאולה", שכן הם מתחילים ליצור את השינוי.
[3] ראו בפרוש הרמב"ן (שם) שמוכיח ממקומות אחרים בתנ"ך, כי "עלה מן הארץ" הכוונה לבריחה מהארץ ולא כמו שפירש רש"י שהכוונה להשתלטות על הארץ.
[4] אלו דברים ככל הנראה של בנו, שכן פרעה ששיעבד לראשונה את עם ישראל, מת בינתיים (ב', כג'). אך גם הוא, כאביו, דבק באותו יחס לעם ישראל ולכן כנראה דברים אלו משקפים גם את קו המחשבה של האב, אדריכל השיעבוד.