שמות | עבודה זרה והדוניזם
כפל עניינים - שתי הפטרות
הפטרת פרשת שמות אינה אחידה; מנהג אשכנז הוא לקרוא את "הבאים ישרש יעקב" (ישעיהו כז,ו - כח,יג וכט,כב-כג) ואילו מנהג עדות המזרח הוא להפטיר ב"דברי ירמיהו" (ירמיהו פרק א'). פיצול זה הוא מרחיק לכת ולא מצאנו דוגמתו בשאר הפטרות השנה. בשיעור הזה נטפל בהפטרה האשכנזית, היות וההפטרה הספרדית נקראת לכל הדעות ולכל העדות כהפטרה הראשונה של תלתא דפורענותא (לרוב בפרשת פנחס, ובמעוט שנים בפרשת מטות), כך שעוד נזדקק לה בהמשך השנה. כמו כן, נבואת ישעיהו קשה להבנה וזיקתה לפרשה איננה כה ברורה במבט ראשון, מהשאין כן פרק ההקדשה של ירמיהו שאיננו קשה במיוחד והקשר לפרשה ברור ומובן.
שני נושאים בפרשה
עם זאת, מלבד הדרישה שעובדה זו מציבה לנו לבחור אחת מן השתים כנושא השיעור, הרי שהיא גם מביאה אותנו לתהות על כך, ולניסיון להבין את משמעות הפיצול. נראה, ששורש העניין הוא בכך ששני נושאים מרכזיים מעסיקים את התורה בפרשת שמות ושניהם עולים על במת התורה לראשונה בפרשה זו. הראשון הוא גלות ישראל ושעבודם ע"י עם זר, והשני הוא נבואת משה רבנו. נקודת המפגש שביניהם ברורה והיא מינויו של משה להיות מושיען של ישראל, אך כתוצאה מכך יש בפרשה שני מהלכים משמעותיים ביותר המלווים אותנו בהמשך התורה ומופיעים כאן לראשונה. כפל העניינים הוא העומד בבסיס שני המנהגים. כל אחד מהמנהגים התמקד באחד משני העניינים הללו וכך נוצר הפיצול; המנהג האשכנזי החליט להקדיש את ההפטרה למציאות של גלות, מתוך הנחה שזה הוא מוקד העלילה של פרשת שמות, ובחר בהפטרת ישעיהו כאחד מן הפרקים הרבים בתנ"ך העוסקים בנושא הזה, ואילו המנהג הספרדי מתייחס למשה ותפקידו כנביא הנשלח לגאול את העם, וזאת מפאת מרכזיות תפקידו של משה ומעמדו בכלל התורה. לשם דיון בנבואת משה, הקדשת ירמיהו היא הבחירה המתבקשת, היות ואף ירמיהו נשלח לעם כנביא האמור להדריך אותם הדרכה רוחנית-היסטורית[1].
הסגנון המליצי
בזאת נפנה לפרשנות ההפטרה. נבואת "הבאים ישרש יעקב" לקוחה מישעיהו פרקים כ"ז-כ"ח והיא כתובה בסגנונו המליצי של ישעיהו. כלל הפרקים הללו שההפטרה נמצאת בתוכם מאופיינים ע"י שפה קשה המכילה משחקי מלים, חזרה כפולה על מלים וצלילים, תחביר תמציתי המוותר על מלות מעבר ושימוש רב בדימויים. עצם השימוש בשפה מליצית אינו רק עניין של סגנון אישי דרכו הנביא מבטא את המסרים שקיבל, אלא גם משקפת תפיסה מסוימת ביחס לטיב הנבואה ותפקידה; במסגרת זאת, האמורה לעסוק בהפטרות ולא בפרשנות ספר ישעיהו בכלליותו, נמנע מלהיכנס לדיון על כך ורק נעיר את תשומת לב הקורא לעצם התופעה.
שני חלקים
ובכן, ההפטרה מתחלקת באופן ברור לשני חלקים:
א. מתחילתה (כז,ו) ועד הבטחת קבוץ הגלויות שבסוף הפרק (כז,יג)
ב. נבואת התוכחה הבאה בעקבותיה (כח,א-יג וכט,כב-כג).
החלק הראשון עוסק בעיקר בנחמה ואילו החלק השני בתוכחה, ואף החטאים הרמוזים בשני החלקים שונים בתכליתם כפי שנראה בהמשך, כך שמדובר בשתי נבואות שונות. ואכן, החצי השני נפתח במילת פתיחה ("הוי") המעידה על כך שיש כאן נבואה חדשה[2].
נקודת המוצא של ההפטרה נעוצה בכך שמציאות מתמשכת של גלות מולידה ייאוש קשה. העם יוצא לגלות בגלל שגוי חזק ואמיץ מגרש אותו מן הארץ ומושיב אותו בכוח בארץ אחרת. בשעת מעשה, כשהעם מוגלה בכוח הזרוע ע"י גוי שפושט על הארץ, הקושי והטרגדיה נעוצים בסבל, בהרג ובאכזריות המופעלים כנגד הגולים בעת המלחמה וההגליה. החרב, הרעב והשבי פוגעים פגיעה אנושה וטרגית ביחיד ובכלל.
ברם, לאחר מכן, נולד הייאוש. שלא כמלחמה, שהיא בעצם הגדרתה מציאות לא יציבה והאפשרות והתקווה לשינוי ומהפך דרמטי קיימת, הרי שהגלות לארץ רחוקה וחזקה איננה נותנת פתח לציפיות מעין אלו. מצב של גלות קבועה בעקבות מלחמה מביאה לידי ייאוש מפאת התחושה שהמציאות הקיימת לא תשתנה. האומה השלטת חזקה ורודנית, אין לעם את הכוח להתמודד עמה, ובמידה שהשלטון יציב הוא נראה כמאריך ימים מבלי אפשרות להחליפו. גם במידה ומתחוללים שינויים המערערים על יציבות השלטון, אין הם תמיד גלויים לעין אלא נודעים רק למפרע ובחכמה שלאחר מעשה, כך שלאנשים החיים קודם למהפך, מציאות חייהם של גלות וגעגועים נראית כבלתי ניתנת לשינוי. מי מבין הקוראים הזוכר עדיין את תחושת מסך הברזל שמסביב לרוסיה הסובייטית עד לשלהי המאה הכ', התודעה שהשלטון הקומוניסטי יחזיק מעמד כמו ברזל, וההשלכות שהיו להכרה הזאת על יהודי רוסיה ודורשי שלומם, מבין לבטח למה כוונתי[3]. חשוב גם לזכור שהמבט ארוך הטווח של התהליכים ההיסטוריים אינם תמיד ברורים לאדם ברחוב (וגם למומחים למיניהם) וגם איננו בהכרח מעניין אותו. מבחינת חייו, הגלות היא עובדה קיומית שלא נראה שום סיכוי לשנותה.
אף ישראל במצרים חשו כך. השלטון המצרי היה יציב, חזק, רודני וריכוזי, כפי שניתן ללמוד מסיום ספר בראשית ומפרשתנו. הגלות נמשכת עשרות בשנים ואין קצה נראה באופק. תגובותיהם הקשות של בני ישראל כלפי משה בסוף הפרשה, והמטולטלת שבין תקוה לאכזבה שבאה בה לידי ביטוי, מלמדים אל נכון על עומק הייאוש בו ישראל שרויים.
היום ההוא
נבואתו של ישעיהו באה להתמודד עם התחושות הללו המלוות את הגלויות לדורותיהם וגלגוליהם. מלבד עצם ההבטחה לקיבוץ גלויות, ישעיהו מדגיש את מושג "היום ההוא". אף בפרקים הקודמים בספר המובילים לקראת הפטרתנו, הנביא עושה שימוש רב במושג הזה. קיומו של "היום ההוא" וההבטחה הנבואית על קיומו באים לבשר לעם את אפשרות המהפך ההיסטורי. לפעמים, ההיסטוריה פועלת בצורה הדרגתית והאדם חש בשינויים הללו, ומרגיש שקיימת התקדמות במציאות ההיסטורית שהוא נתון בתוכה אך, לפעמים, השוני איננו הדרגתי אלא פתאומי - בבחינת "משפיל גאים ועוזר דלים" - בן רגע משתנית המציאות ההיסטורית. קודם לכן, האדם חש שאין שינוי כלל ואיננו מזהה תהליכים היסטוריים ולפתע, השתנה הכל; אם הוא מודע למושג "היום ההוא" אזי הצפיה לקראת אותו יום והאמונה באפשרות התגשמותו מבריחות את הייאוש ומעודדות את הרוח ברגעים הקשים.
בהקשר זה, כדאי אף לעמוד על טיב הגאולה. המודל המוצג ע"י ישעיהו בפסוקים הללו הוא גאולה מכוח עליון המתערב בהיסטוריה ("אתערותא דלעילא"). תקיעת השופר הגדול ביום ההוא, המזמנת את הנדחים מכל קצוות תבל לשוב לירושלים ולהר ד', מסמלת פעולה אלקית ולא יוזמה אנושית. פעולתה במקומות שונים ובמציאויות היסטוריות שונות (אשור ומצרים) מתאפשרת בגלל היותה נגרמת מלמעלה ולא כתוצאה מפעילות אנושית, המוגבלת להווי היסטורי מסויים. אף זה משום אופייה של גאולת "היום ההוא" כגאולה פתאומית הפורצת את גבולות ההיסטוריה ומפתיעה את האדם שבגלות.
בכך מקביל התהליך המתואר ע"י ישעיהו לגאולת ישראל במצרים. אף שם, העם לא נגאל מכח יזמתו ומעורבותו אלא הגאולה נעשתה בידי שמים. לאמירה "אני ולא מלאך אני ולא שרף, אני ד' ולא אחר", ראוי להוסיף גם אני ולא בשר ודם, או בלשון חז"ל "אני ולא השליח", דהיינו משה פועל מכוח עליון ולא כבא כוחם של ישראל.
עיקר עוונם
כאמור, עיקר קטע זה הוא נחמה, אך רמוזה בקטע גם סיבת השארותם של ישראל בגלות, והיא חטא ע"ז:
"לכן בזאת יכופר עוון יעקב, וזה כל פרי הסיר חטאתו, בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנפצות, לא יקומו אשרים וחמנים".[4]
העמדת המזבחות לע"ז והקמת האשרות הינם החטא שישעיהו מציב לפתח העם כמאריך את הגלות. עבודה זרה - ורק עבודה זרה - היא העברה שבעוכריהם. אמנם, ישראל חטאו אף בחטאים אחרים, אך עבודה זרה היא המחייבתם, וכבר העיר על כך הרד"ק: "אע"פ שיש בם עונות אחרים זהו עיקר עוונם, האשרים וחמנים שהם עובדים אותם".
הטעם לכך ברור. שאר החטאים הינם מעשים אסורים ושליליים אך הם נעשים במסגרת מערכת היחסים שבין ישראל לקב"ה. הוא אלקינו ואנו עמו; אין העבירות מבטלים את הקשר שבין האדם למקום אלא נעשים במסגרתו. עבודה זרה, לעומת זאת, מבטלת את כלל הזיקה כי משמעותה היא העדפת האליל על פני הקב"ה כאדון, כאב וכבן זוג. לכן, התנ"ך מלא במטאפורות של נאמנות, בגידה וזנות ביחס לעבודה זרה, וזאת משום ששאלת הנאמנות העקרונית והבסיסית, ולא קיום הפרטים הנקודתיים, היא העומדת במוקד העניין. רק כלפי ע"ז משתמשת התורה בלשון קנאה (עיין רמב"ן שמות כ,ג), כי היא מתיימרת להחליף את הקב"ה וליצור מערכת יחסים חליפית עם ישראל. לאור זאת, ישעיהו ממקד את הגלות בעבודה זרה, כי רק היא מביאה לגירושם מן ה"בית" דהיינו ארץ ישראל, כי בגלל עבודה זרה נחשבו ישראל כבוגדים שאינם ראויים לדור במקומו של הקב"ה.
סיכומו של עניין, החצי הראשון של ההפטרה היא נבואת נחמה המבטיחה לעם השרוי בעומק הגלות את קיצה ולכן היא מתאימה לפרשת שמות, בה אמור האדם לחוש את אורך הגלות והייאוש הנלווה לכך. מנגנון הגאולה וקיבוץ הגלויות ייעשה בידי שמים אך מותנה בכך שישראל מתנערים מזיקתם לעבודה זרה.
הנהנתנות האגוצנטרית
החצי השני של ההפטרה מהווה מתקפה חריפה של ישעיהו על החברה הגבוהה של תקופתו מפאת הנהנתנות, האגוצנטריות וחוסר האחריות החברתית שלהם. כל תכלית חייהם היא ההנאה; היין, השכרות והשמן המבושם והערב הם הנותנים טעם לחיים, ומסביב לדברים הללו הכל סובב. העטרת - סימן ההיכר להישג האישי - שהם ניכרים בה היא הגאווה והשכרות, והציץ שהם לובשים כתפארתם הוא ציץ נובל דהיינו הנאה רגעית וחולפת. במשפט אחד, מדובר בחברה הדוניסטית שכל מעייניה נתונים למיצוי הנאת העולם הזה, עם כל השחיתות המוסרית והחברתית הנלווה לזה. השכרות, הגאווה, היין, השמן המבושם והשכר מאפיינים את עולמם הקיומי ואלו הם שאיפותיהם[5].
הנביאים, וישעיהו בכללם, נלחמו מלחמת חרמה כנגד התופעות הללו, בראותם בהן רעל רוחני ומוסרי. אם ההנאה שולטת על האדם במקום שהאדם ישלוט על ההנאה, אם קוקה קולה זה טעם החיים, אזי האדם ירד מדרגתו הרוחנית והשחית את דרכו. בפרקנו, כבמקומות אחרים, ישעיהו טורח להדגיש את זמניותה ואי חשיבותה של ההנאה הרגעית ("ציצת נובל צבי תפארתו... כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הראה אותה בעודה בכפו יבלענה"[6]) ואת כיעורה ("כי כל שלחנות מלאו קיא צאה"[7]).
כמו כן, הנביא מאשים בראש ובראשונה את ההנהגה במצב המושחת שנוצר ("כהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו ברואה פקו פליליה"). אף זה איננו המקום הראשון שישעיה מניח את האשמה לפתחה של ההנהגה ורואה בהם את האחראים למצבו של העם, וניתן לראות בזה קו מנחה השזור לאורך תוכחות הנביאים לישראל. ההנהגה, ולא האדם הפשוט, היא האשמה המרכזית במציאות הרוחנית הקשה.
מלבד אשמתם למצבם של השכורים המתהוללים, הרי שאף נוצרה מציאות של חלל רוחני, כי ההנהגה הזניחה את תפקידה ואיננה מספקת את ההדרכה הרוחנית הנצרכת. אין את מי שילמד, ידריך ויכוון את העם, ואפילו תינוקות של בית רבן אינם מקבלים את החינוך המגיע להם:
"את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי מחלב עתיקי משדים[8]".
הדוניזם כבסיס הריחוק
מה היא תפקידה של נבואה זו כהפטרה? התשובה לכך היא כי הנבואה באה להצביע על הריקבון הבסיסי המביא את העם להיענש ולגלות. אין מדובר במעשה העבירה הבודד אלא בתשתית הרוחנית הכללית. הנביא מזהה את ההדוניזם כבסיס הריחוק מן הקב"ה בפרט, ומהחיים הרוחניים בכלל. אם החצי הראשון של ההפטרה התמקד בעבודה זרה, אזי החצי השני המשלים אותו עוסק בנהנתנות, שהרי שתי הבעיות הללו יכולות להביא את העם לריחוק מן הקב"ה המחייב עונש קיצוני כגלות.
ברם, הם שונים מאד באופיים. חטא עבודה זרה איננו נעשה בהכרח מתוך מרדף אחר תענוגות והעמדת האדם במרכז אלא, אדרבה, פעמים רבות הוא יופיע בתקופות של מתח רוחני וחיפוש דתי. החוטא איננו מואס בחיי הרוח וברצון לחבור לישות הנמצאת מעבר לעולמו אלא הוא מולך שולל וטועה בבחירתו. חטאו הוא חטא הבגידה.
הנהנתן, לעומתו, איננו ממיר את הקב"ה ואין הוא בוחר בקשר עם אל אחר אלא הוא מפתח אטימות רוחנית המפריעה לו לפרוץ מחוץ לעולמו החומרי-גשמי ומסנוור אותו לראות בהנאה גרידא את מהות החיים. העדר הקשר עם הקב"ה איננו בגלל יחסיו עם גורם זר, אלא הוא נובע מחוסר יכולתו לפרוץ את מסגרת עולמו הצר ומהעדר הרצון לאתגר רוחני. החטא הוא חטא החומריות.
שניהם מביאים את הגלות, וכנגד שניהם נלחם ישעיהו. עם זאת, אין ספק שבהפטרתנו, המלחמה כנגד ההדוניזם חריפה וחזקה יותר. שלא כחצי הראשון, המנוסח בדרך נחמה תוך כדי התניית הגאולה בעזיבת העבודה זרה, החצי השני נלחם חזיתית ובדרך תוכחה קשה כנגד הנהנתנות. כמו כן, אף הגאולה הרמוזה בה ("ביום ההוא יהיה ד' צב-אות לעטרת צבי ולצפירת תפארה, לשאר עמו"[9]) מוגבלת בהיקפה שהרי היא מובטחת רק לשאר עמו.
הקשר לפרשה
ומכאן לפרשה. התורה אינה מוסרת בשום מקום על סמך מה נתחייבו ישראל גלות במצרים. עובדת השעבוד והמהלכים המובילים לקראתו מפורטים בכתוב, אך הסיבה הרוחנית להיותם נתונים בגלות אינה מפורטת כלל. ההיה זה עונש על חטא מסויים, כעבודה זרה, התבוללות, שנאת חינם וכד'? או שמא השעבוד היה בחינת ייסורין ללא חטא על מנת לצרפם? הכתוב אינו מפרט.
קריאת הפטרתו של ישעיהו - הממקדת את חטא העם בתקופתו והמדגישה את הסכנה הרוחנית לדורות בגאווה ההדוניסטית - בפרשה העוסקת בגלות באה להזהירנו מן הסכנות הללו במציאות חיינו כאן ועכשיו, ואיננה באה כקביעה פרשנית על מה שהיה במצרים. עם זאת, ייתכן שרמז יש כאן שאף במצרים התדרדרו ישראל לידי נהנתנות והיא העומדת בשורש בעיותיהם[10]. על כל פנים, איך שלא היה, תפקיד ההפטרה הוא להזהירנו מסכנות האורבות לנו ולהתייחס למצבנו, יותר מאשר להוות פרשנות למציאות שהיתה[11], ואין לכחש שמסר זה רלבנטי ביותר למציאות חיינו.
[1] גם לפרק בירמיהו יש שני מוקדים: א. הקדשת ירמיהו וב. החרבן הקרב ובא. לכן, המנהג הספרדי קורא אותו פעמיים במשך השנה; בפרשת שמות מפאת נבואתו של ירמיהו ובמקביל לשליחתו של משה כנביא, ובהפטרה הראשונה של תלתא דפורענותא כהתיחסות לחרבן, ובזיקה לימי בין המצרים שהיא נקראת בהם.
[2] פירוש דעת מקרא רואה בפסוק "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (כז, יג) לא רק את נקודת הסיום של המחצית הראשונה של ההפטרה אלא של כלל ספר ישעיהו! בין אם נסכים לכך ובין אם לא - ולא כאן המקום לדון בזה - ודאי שניתן ללמוד מכך שלכל הפחות מדובר בנקודת האמצע של ההפטרה.
[3] לשם המחשה ואנקטודה, אציין שבסוף שנות השמונים, כשנה או שנתיים לפני נפילת חומות ברלין, קראתי מאמר בשבועון ניוזוויק מפי פרשן בכיר שדיבר על תהליכים המתרחשים מתחת לפני השטח שיביאו בסופו של דבר לידי איחוד גרמניה. כמובן, הזדרז הכותב להוסיף, מדובר בתהליך ארוך טווח שאין לצפות שיתרחש לפני שנת 2050! בשעתו, המאמר נראה כמעמיק ובעל ראייה ארוכת טווח, והעתון פירסם אותו במדור הדעות והפרשנות ולא כחדשות, שהרי לא היו סימנים גלויים לשינוי העומד להתרחש. כמובן, היום אפילו הדג שעוטפים בו את העיתון יגחך למקרא המאמר ויחייך על העיוורון האנושי כלפי סביבתו.
למותר להוסיף, שבתחילת שנות השמונים, כחמש שנים לפני איחוד הגרמניות, איש אפילו לא כתב הערכות כאלו.
[4] ישעיה כז, ט.
[5] היסטוריון עתידי שינסה לתהות על דמותה של חברתנו באמצעות הקשבה לפרסומות הרדיו של התקופה יגיע מהר מאד למסקנות דומות וקשות על מה נחשב על ידנו כטעם החיים, אילו דברים חשובים לאושר, ולהשגת אלו מטרות יש להשקיע את הכסף והאנרגיה.
[6] שם כח, ד.
[7] שם שם, ח.
[8] שבצתי את הפסוק כאן מתוך הנחה שהסיפא מתייחסת למי שאמור היה ללמוד. גם אם נקבל את האפשרות הפרשנית האלטרנטיבית שסוף הפסוק מתאר את המלמד, עדיין הוא מצביע על אותה נטישת אחריות של ההנהגה כלפי העם.
[9] שם שם, ה.
[10] בל נשכח שישראל הגיעו למצרים כאורחים רצויים ונהנו ממצב כלכלי טוב בתחילת דרכם, כך שהפיתוי והסכנה של ההחלקה לתוך התהום הנהנתני בהחלט היו קיימים.
[11] ראה על כך בהרחבה בשיעור הפתיחה של סדרה זו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)