פרשת שמיני: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר "

  • הרב נחמיה רענן

בפרשת שמיני מופיעה פרשיית מאכלות אסורות, אשר בה התורה מגדירה אלו בעלי חיים מותרים באכילה ואלו אסורים. בפסוקי החתימה של הפרשייה נאמר:

זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ.

לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.

(ויקרא, י"א, מו - מז).

הפסוקים הללו מסכמים את פרשיית מאכלות אסורות בקביעה שסימני הכשרות שהוזכרו במהלך הפרשייה, מאפשרים להבדיל בין בעלי החיים הכשרים לבעלי החיים הטמאים.

ר' יצחק מאיר מגור בעל חדושי הרי"מ הציע פירוש אחר לפסוק:

פעם אמר אדוני אבי זקני, הרב הקדוש החידושי הרי"מ[1] זצ"ל (בהקשר עם הרגשה במאכלים - המבי"א), כל איש מישראל יכול זה[2], אם לבו נותן לו לאכול דבר זה או לא. וזה שכתוב "ובין החיה הנאכלת", כלומר הניתנת להיאכל (וואס עס לאזט זיך עסען), "ובין החיה אשר לא תאכל", שאין ביכולת לאכלה (וואס עס לאזט זיך נישט עסען).

(קול מבשר, חלק ג', אכילה, והרגשה במאכלים, אות י).

הרי"מ לומד מהפסוק עצה כיצד ניתן להישמר מאכילת מאכלות אסורים: יש לבחון לפני האכילה האם מרגישים שהמאכל הוא בכלל "החיה הנאכלת", דהיינו שהוא ניתן לאכילה, או שהוא בכלל "אשר לא תאכל", דהיינו הוא לא ניתן לאכילה. לדעת הרי"מ, העצה אינה מיועדת לאנשי מעלה בלבד אלא כל יהודי יכול להשיג אותה.

בהזדמנות אחרת מסר הרי"מ בשם רבו, ר' שמחה בונים מפשיסחא, עצה אחרת כיצד להישמר מאכילות אסורות:

ופעם אחרת אמר אדוני אבי זקני, הרב הקדוש החידושי הרי"מ זצ"ל, תדעו, שאין בזה שום מדריגה כלל. וכל אחד מכם יכול להשיג הרגשה זו. וכך לימד אותנו בפרשיסחא, הרב הקדוש הרבי ר' בונם זצ"ל, והוא בדוק ומנוסה. והעצה קלה מאד, קודם שהאדם נותן לתוך פיו שום דבר מאכל או משקה, בכל לעיסה ולעיסה יבקש מהשם יתברך שלא יאונה לו חס וחלילה מאכל של איסור. ויקבל על עצמו בהחלטה גמורה ובלב שלם, שאם יש חס וחלילה איזה דבר איסור בהמאכל או בהמשקה, מוטב לו שייחנק בבליעה זו, ואז מודיעים לו מן השמים על ידי הרגשה ברורה, שיימנע מלבלוע אותו דבר.

(שם).

ישנם כמה סיפורים על הרי"מ עצמו סביב הנושא של יכולת ההבחנה באשר ל"חיה הנאכלת" לעומת "החיה אשר לא תאכל":

הגאון הצדיק מגור, בעל "חדושי הרי"מ", הייתה לו הרגשה נפלאה להבחין בכל דבר אכל אם יש בו נדנוד של חשש אסור, אפילו אם מצד הדין הוא כשר. פעם אחת הייתה איזו שאלה על עוף שנתבשל בביתו. הלכה המשרתת לשאול את פי הרב המורה צדק, והורה שהעוף כשר. הרבנית לא הייתה אז בבית, כי היא ידעה מנהגו של הצדיק שלא לאכל משום דבר שהורה בו חכם, והמשרתת הייתה חדשה, ולא ידעה מזה, ולכן לא ספרה כלל לאנשי הבית שהייתה איזו שאלה על העוף. כשהמשמש של הצדיק הביא את הקערה עם התבשיל לפניו, נתן הצדיק את עיניו בהקערה, הסתכל קצת, וצווה להסירה מן השולחן ולא רצה לטעום. הלך המשמש אצל הרבנית להיוודע מה קרה כאן, ושניהם הלכו אצל המשרתת, וספרה להם את המאורע. מעשים כאלה קרו לרוב.

(סיפורי חסידים על התורה, ירושלים תשס"ב, חלק ב' עמוד 23, סיפור 263)

סיפור דומה על יכולת הבחנה בין "החיה הנאכלת" ל"חיה אשר לא תאכל", מסופר על ר' שמואל מונקיס, אחד מחסידיו המפורסמים של ר' שניאור זלמן מליאדי, אדמו"ר הזקן מחב"ד:

אחד מחסידיו הגדולים של אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" היה רבי שמואל מונקיס ז"ל. הוא היה בחינת "הצנע לכת", כי למראית-עין היה עוסק במלי-דבדיחותא ובדברי-שחוק, אך בפנימיותו היה חסיד גדול, והיה חשוב מאד אצל אדמו"ר הזקן.

וקרה פעם, שבהתוועדות של אנשי שלומנו שהשתתף בה גם רבי שמואל מונקיס, ישבו ושוחחו בענייני חסידות, ושתו, כנהוג, אגב-אורחא, גם יין שרף, וטעמו מיני-מתיקה שונים. השוחט ובודק, שהיה גם-כן בחברתם, הביא להמסובים גם מאכלי-בשר שונים. רבי שמואל לקח את מאכלי-הבשר לרשותו ולא נתנם להמסובים. הללו מבקשים לטעום ממאכלי-הבשר, והוא אינו נותן.

עבר עוד זמן-מה והמסבים התחילו לדרוש בתקף מרבי שמואל לתת את מאכלי-הבשר, אך הוא אינו נענה. אז נגשו אליו אחדים מהמסובים ורצו להוציא את המאכלים מתחת-ידו בחוזקה. כשראה רבי שמואל שעוד מעט ויגברו עליו - נטל את כל המאכלים והשליכם לתוך העביט של שופכין.

החסידים נשתוממו מאד על המעשה המוזר הזה, וכבר התכוונו ל"קיים פסק" בו בעד מעשיו המשונים. והנה פתאום בא שליח מבית-השוחט להודיע, שלא יאכלו ממאכלי-הבשר, כי מצאו שאלה חמורה על הבשר, והכול נטרף.

עכשיו נטפלו לרבי שמואל זקני-החסידים שהיו באותה מסיבה, והתחילו לתבוע ממנו:

הגד לנו איזה "מחותן" אתה לדרכים כאלה של עניני רוח-הקדש?...ואחרי שחזקו עליו דבריהם, השיב להם:

כשהתכוננתי בפעם הראשונה להיכנס להרבי ל"יחידות", החלטתי בדעתי, שעניין גשמי שאתאווה לו ביותר לא אעשה.

כשלקחתי בידי את מאכלי-הבשר חשקתי מאד לאכלם, ועל-כן לא אכלתי. וכשראיתי שה"עולם" מתאווה מאד למאכלים אלו, נטלתי והשלכתים...

(סיפורי חסידים על התורה, ירושלים תשס"ב, חלק ב' עמודים 63 – 64, סיפור 290)

 



[1]   ר' יצחק מאיר.

[2]   להרגיש האם המאכל כשר לאכילה או לא