פרשת תולדות - מדבר שקר תרחק

  • הרב עודד מיטלמן

פרשת תולדות - "מדבר שקר תרחק"

על מנת לקבל את הברכות, משדר יעקב - ברמה כזו או אחרת - ליצחק כי הוא עשו הבכור. מעשה זה מעורר את השאלה: האם מותר לאדם לומר דבר שאינו נכון? האם מותר ליהודי לשקר?!

שאלה זו מתחלקת בעצם לשתי שאלות: ראשית - האם מותר לשקר, ומהם גדרי האיסור; ושנית - מהו שקר. האם אמירת 'עכשיו לילה' בשעת היום היא שקר, בדיוק כמו פנייה לקונה פוטנציאלי כאשר אין ברשות המוכר את הסחורה?

התורה בשמות כג מצווה: "מדבר שקר תרחק". לכאורה, מכאן מקור לאיסור לשקר. למעשה, הדבר נתון במחלוקת ראשונים. הרמב"ם וספר החינוך לא מנו עשה או לא-תעשה שלא לשקר בין אדם לחבירו. האיסור "מדבר שקר תרחק" מוסב לדעתם על התנהלות לא-צודקת של בית הדין, ולא על סתם אמירה שאינה אמת. לעומתם, ספר היראים והסמ"ג מנו כעשה את החיוב להימנע מלשקר. היראים מסביר שהשקר שנאסר הוא שקר הגורם נזק לחבירו, והתנהלות לא-צודקת של בית הדין היא רק יישום של העיקרון הכללי - של החיוב למנוע נזק לחבר בדיבור. שיטה שלישית מצאנו בדברי ספר חרדים, הקובע שאסור מהתורה לומר דברים שאינם אמת גם אם הם אינם מזיקים לאחר.

למסנקה, אם כן, אסור מהתורה לשקר, אך יש מחלוקת בהגדרת השקר המדובר: התנהלות לא-צודקת בבית הדין, פגיעה בחבר בדיבור שאינו נכון או אמירת דברים שאינם אמת.

במשנה, נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה האם מרקדין לפני הכלה 'כלה נאה וחסודה' בכל מקרה, או רק כאשר היא אכן כזו. טעמם של בית שמאי הוא "מדבר שקר תרחק" - הרי שלדעתם איסור השקר חל גם מחוץ לבית הדין. את טעמם של בית הלל ניתן להבין במספר דרכים: ייתכן שהם סוברים כרמב"ם, שאין איסור שקר אלא בבית דין; היראים מבאר שלדעתם אמירה כזו אינה פוגעת בחתן (ולכן ממילא אין בה איסור); והריטב"א סובר שמפני דרכי שלום התירו. הווי אומר: יש איסור לשקר גם בין אדם לחבירו, אך שקר כזה הותר במקרים מסויימים. יתכן שאת דברי הריטב"א יש להבין לאור דברי היראים: איסור השקר חל רק כאשר השקר גורם לנזק, ואמירת 'כלה נאה וחסודה' אינה גורמת נזק לאיש.

בגמרא מצאנו שאשתו של רב הייתה מצערת אותו, ובנו שיקר לה כדי לנסות להטיל שלום בין שניהם. רב אסר עליו לעשות זאת, ומכאן קושייה: הלא מותר לומר דברים שאינם אמת בהקשרים חיוביים? ייתכן שזוהי הסיבה שרב בדבריו לא הזכיר את הפסוק "מדבר שקר תרחק", אלא פסוק בירמיהו - "לימדו לשונם דבר שקר". נראה שלדעתו אמנם התורה לא אסרה שקר למטרה חיובית, אך ישנו איסור כללי מדרבנן על אמירת דברים שאינם אמת, כיוון שהרגיל בכך מרגיל את לשונו לומר גם דברים שאסרה התורה.

כיצד, אפוא התירו חז"ל לשקר מפני השלום? ראשית, ייתכן ששקר באופן קבוע, המרגיל את האדם לשקר, אסור גם במקום דרכי שלום; ושנית, ייתכן שרב החמיר על עצמו, למרות שמעיקר הדין שקר כזה מותר.