פרשת תולדות: סיפור הבארות

  • הרב נחמיה רענן

(יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

(יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.

(כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.

(כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה.

(כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.

(בראשית, כ"ו).

מדוע התורה ראתה לנכון לציין סיפור זה? מהי חשיבותו? בעקבות הזוהר (חלק ג, שב:), הבעש"ט מפרש את סיפור חפירת הבארות כמשל:

...וכמו שאמר הבעל שם טוב זללה"ה נשמתו בגנזי מרומים על הפסוק "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר",[1] שהוא כמו שכתבתי. שכל אחד מן האבות עשה התגלות התורה מיסוד העפר ומדרגות התחתונים, על ידי תיקון מדתו של כל אחד ואחד, למצוא שם מים, בחינת באר מים חיים, שלא יכסה מכסה יסוד העפר על המים. ואחר הסתלקות אברהם נסתמו ההתגלות ההם, על ידי יסוד העפר, ששב לכסות על בחינת המים, והסתימה היתה על ידי פלשתים, שהם הקליפות, שחזרו וגברו. ויצחק שב וחפרן כמו שכתוב "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו" וגו'...

(בעל שם טוב על התורה, פרשת תולדות, אות ו').

חפירת הבארות היא משל לתהליך החיפוש של האבות אחר החיות האלוקית (מים) בתוך המציאות החומרית (עפר). אברהם אבינו זכה לפגוש את ה' בעולם, אבל לאחר פטירתו דרכו נחסמה. יצחק היה צריך לשוב ולצעוד בדרכו של אביו, עד שגם הוא זכה להארות שהיו מנת חלקו של אביו.

ר' שמחה בונים מפשיסחא מוסיף נופך משלו על הפרשנות של הבעש"ט:

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סיתמום פלשתים וימלאום עפר" (כ"ו, טו). נראה פירושו, דהנה כל דרך שעושים להשם צריך להיות בו חיות פנימי, ואם אין בו חיות פנימי אינו עולה למעלה. והנה הפלשתים רצו ללכת גם כן בדרכי אברהם אבינו עליו השלום, והיו עושים כמו שהיה אברהם אבינו עושה, רק שלא היה בו חיות פנימי, וזה היה סתימת הדרך, והבן. ויצחק אבינו רצה לחפור הבאר הזה אף שהיה לו דרכים להשם מצד עצמו, אף על פי כן לא נמנע מלחפור באר אביו, כמו שכתוב. ואחר כך חפר הוא עצמו בארות.

(קול שמחה, פרשת תולדות, אות ז').

להבנת ר' שמחה בונים, המים החיים שבבאר מסמלים את החיות בעבודת השם. הבארות הסתומות מתפרשות, להבנתו, כדרכים בעבודת השם שאין בהם עוד חיות. הפלשתים סתמו את הבארות כי הם המשיכו לחקות באופן חיצוני בלבד את דרך עבודת השם של אברהם, ללא החיות שנעלמה עם פטירתו. חפירת הבארות על ידי יצחק מבטאת את מאמציו של יצחק להשיב את החיות לדרכו של אביו. במקביל לחשיפת החיות בדרכו של אברהם אביו, יצחק חפר בארות אחרות, דהיינו הוא גילה דרכים נוספות בעבודת השם, בהתאם לטבעו ואופיו הייחודי.

ר' שמחה בונים מוסיף בהמשך דבריו שכל אחד ואחד צריך לעסוק בעצמו בחפירת הבאר המתאימה לו בעבודת השם:

דהנה כל איש הישראלי הניגש לעבודת השם ברוך הוא, צריך שיחפור בעצמותו באר אשר על ידה יוכל להתדבק בבוראו יתברך ויתעלה. ומתחילה הבאר הזה אינו בשלימות מצד עצמו, כי עדיין מעורב בטוב וברע מצד עצמו, וזה נקרא "עשק", "כי התעשקו עמו".[2] ואחר כך, כשהולך מזה המדריגה, שאין לו מניעה מצד עצמו, אזי הוא במדריגת "שטנה",[3] שהשטן עומד לנגדו ומבלבלו. ואחר כך בא למדריגה "רחבה", ונקרא "רחובות".[4] כמאמר הכתוב (משלי, ט"ז, ז) "ברצות ה' דרכי איש, וזה גם אויביו ישלים אתו", וזה סוד הבארות.

(שם).

ר' שמחה בונים דגל בחינוך אינדיבידואלי. לדעתו, כל אחד צריך לחפור את הבאר של עצמו, דהיינו למצוא את הדרך המתאימה לו בעבודת השם.

ישנו סיפור מיוחד ומשעשע על הסבא משפולי שממחיש רעיון זה:

...אברך אחד שאל את הסבא קדישא משפולי איזו דרך ישכן אור בעבדות השי"ת.[5] אם ע"י[6] אכילה ושתיה והרחבת הדעת מדברים הגשמיים, או ע"י תעניתים וסיגופים של גלגול שלג וכדומה. השיב לו הסבא קדישא. בכן לא יהיה לך לא העוה"ז[7] ולא העוה"ב.[8] על זה התחיל האברך לבכות במר נפש ואמר. רבנו הקדוש אל תדחוני בשתי ידיים קרבוני לעבודת השי"ת. אז השיבו הסבא קדישא בזה הלשון. שמע נא דברי. הנה כאשר ברא הקב"ה את עולמו ברא את היצה"ר,[9] ושאל אותו למה בראתני. כי בהדורות הראשונים מן אדם ועד נח וכן מנח ועד אברהם לא היתה לו ליצה"ר שום עבודה קשה. כי המה מעצמם עשו כל רע. השיב לו הקב"ה המתן עד שיבוא אברהם ועמו תהיה לך עבודה להחטיאו. והיה היצה"ר עומד ומצפה עד שבא אברהם אבינו ע"ה.[10] וידוע שאברהם ושרה היו בבחינת מדת החסד והיו מכניסי אורחים. ויבא אליהם היצה"ר בדמות הלך. כאשר ראו אותו הכניסו אותו תיכף להבית והאכילו אותו והשקוהו עד אשר לא היה לו פתחון פה לפתותם לעבירה והלך לו. וישחק הקב"ה עליו ויאמר לו "מען קויפט דיך איבער מיט א גיטען אנבייסען! [קונים אותך בסעודה טובה]. ויען היצה"ר אל לבו שלא להתפתות מאכילה ושתיה. ושאל לקב"ה למה בראתני והשיב לו המתן עד שיבוא יצחק ועמו תשחק. כאשר בא יצחק אבינו ע"ה שהיה בבחינת מדת הגבורה, בא אליו יצה"ר בדמות אורח והתחיל לפתותו לעבירה. אז לקחו יצחק ורבקה מקלות ויכו אות מכות גדולות. עד כי ברח היצה"ר מהם אל נפשו וילך לו. שוב שחק הקב"ה עליו ויאמר לו "דו האסט גאר מורא פאר א קלאפ!" [אתה ממש מפחד ממכות] וישאל עוד היצה"ר להקב"ה למה בראתני. ויאמר לו המתן עד שיבוא יעקב ועמו תלחם. כאשר בא יעקב אבינו ע"ה חגר היצה"ר את מתניו להלחם אתו בעז. וידע בנפשו להיות נזהר שלא יתפתה עוד מאכילה ושתיה וגם שלא יפחד מן הכאות. וכאשר יעקב אבינו היה בבחינת איש תם יושב אהלים, בכן כאשר היצה"ר בא אליו להתחיל להטעים לו טעם עבירה, היה יעקב מדבק את נפשו בתמימות לבורא עולם, ועשה עצמו שאינו שומע כלום לכל הבליו, ואינו מבין כלל את לשון פיתויו. עד שראה היצה"ר שלא יוכל לנצחו כמו שכתוב "וישר אל מלאך ויוכל לו".[11] ולזאת תדע שהעיקר הגדול בעבודה הוא כמו שכתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן"[12] וגו'. כי צדיקי הדור נקראים משכנות הרועים וכל צדיק בדורו עושה לו דרך סלולה חדשה לעבודת השם יתברך כי הדרך שהיה בדור שלפניו כבר נודע לו ליצה"ר ויש לו עצות לזה. ואם תעשה היום מה שעשו בדור שלפניך לא עשית כלום. עד כאן.

(תפארת מהרא"ל, עמוד 109).

דברים אלו מזמינים דיון בשאלת היחס בין שמירת המסורת לבין מציאת הדרכים החדשות בעבודת השם, אך לא כאן המקום לדון בכך.

יהי רצון שנזכה לחפור בארות רחבים, ולמצוא בהם שפע מים חיים.

 



[1]   בראשית, שם, טו.

[2]   בראשית, שם, כ.

[3]   שם, כא.

[4]   שם, כב.

[5]   ה' יתברך.

[6]   על ידי.

[7]   העולם הזה.

[8]   העולם הבא.

[9]   היצר הרע.

[10]            עליו השלום.

[11]            הציטוט המדוייק הוא "וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו" (הושע, י"ב, ה).

[12]            שיר השירים, א', ח.