פרשת תזריע מצורע: כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים - לפשר טהרת הציפורים

  • הרב גד אלדד
מוקדש לזכרו של הרב אברהם ישעיהו הבר ז"ל.
איש שכולו חסד וחמלה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
 
א. התהליך המקדמי של טהרת המצורע
 
הליך טהרת המצורע מורכב משני שלבים, שבסיומם הוא רשאי להיכנס אף למקדש. אמנם טהרתו נשלמת באמצעות מגוון קרבנות המובאים למשכן, אך היא מתרחשת לאחר הליך טהרה מקדמי, המתרחש מיד עם אישור טהרתו על ידי הכהן:
 
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה: וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים"  (ויקרא י"ד, ב'-ח')
 
את הצורך בשני שלבים הסביר האברבנאל:
 
"והנה המצורע הזה היה מרוחק בשתי הרחקות. אחת מאת עמו שהיה יושב בדד מחוץ למחנה מושבו. והשני ממקדש השם ומשכנו. ולכך היה צריך בשתי טהרות אחת שיתפרסם שהוא בריא אל המחנה ויתחבר לכל איש מהעם. והטהרה השנית היא בהקריבו קרבן לפני השם שיכפר לו ואז בכל קדש יגע ואל המקדש יבא" (אברבנאל ויקרא יד, היתר השאלה ה-א')
 
הבאת הקרבנות למשכן נזכרת בפרק הבא כהליך טהרה למספר טומאות, אך השלב המקדמי דורש תשומת לב. טקס זה יוצא דופן באופיו, וייחודי למאורע זה. נראה שאת התמיהה העולה לאור קריאתו היטיב לבטא האברבנאל בראשית דבריו לפרקנו:
 
"למה צותה התורה שיקריב המצורע ביום טהרתו שתי צפרים חיות טהורות? והרי לא היה קרבן העוף אלא תורים ובני יונה אבל צפרים הוא שם כולל לכל עוף כקטון כגדול... וכל שכן ששתי צפרים האלה ולא אחת מהן היה נקרב על גבי המזבח לא בתורת עולה ולא בתורת חטאת ולא בתורת אשם ולא נמלק ראשה. ומה היה אם כן ענין שתי הצפרים האלה, אם לא היה לקרבן? ומה תכלית השחיטה אם לא היה לזבח? ומה תכלית הצפור החיה שישלח אותה על פני השדה?"   (שם, שאלה א')
 
האברבנאל ומפרשים אחרים עונים לשאלה זו.[1] נבקש לעמוד על טיבו של העניין, עד כמה שידינו מגעת, לאור רמזים מהמקרא עצמו.
 
ב. הקבלות במקרא
 
כיוון ראשון מצאנו באבן עזרא, המצביע על דמיון בין הזאה על מצורע להזאה על טמא המת:
 
"והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים"   (אבן עזרא שם, ד')
 
אם כן, את הרשימה הזו משווה האבן עזרא לפסח מצרים:
 
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר"  (שמות י"ב, כ"א-כ"ב)
 
בשלושת המקרים שציין האבן עזרא, אנו מוצאים שחיטת יצור חי (פרה, כבש, ציפור) ושימוש בדמו באמצעות אגודת אזוב.[2] למרות דמיון המרכיבים בין טהרת טמא-מת והמצורע, מיקומם בהליך הוא שונה. במצורע הם משמשים, בצורתם הטבעית, להזאה על המצורע יחד עם דם הציפור. כך גם בקרבן הפסח. בטמא מת, לעומת זאת, כל המרכיבים נזרקים יחד לשרפת הפרה, ובכך מהווים חלק מהאפר הנוצר משריפה זו המשמש להזאה:[3]
 
"וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה" (במדבר א', ה'-ו')
 
ברם, הייחוד הבולט בתהליך טהרת המצורע הינו השימוש בצמד הציפורים, שבו אנו מבקשים להתמקד, בעקבות שאלת האברבנאל לפשר מהותו.
 
ג. "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת"
 
עיון ברחבי המקרא מעלה מקרה נוסף בו המקרא מבקש להשתמש בצמד יצורים מן החי:[4]
 
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת... בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה... וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה... וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַ-ה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה... וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת... וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם... וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי: וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר... וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה"    (ויקרא ט"ז, ב'-כ"ו)
 
שני השעירים נוטלים חלק במאמץ לכפרת הקודש "מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", בדומה לשתי הציפורים המשמשות את המצורע לסלק מעליו את טומאתו. מעבר לדמיון בעצם קיום הצמד, אף החלוקה הפנימית בין רכיבי הצמד זהה. אחד מהם נשחט, ומדמו מזים שבע פעמים, בעוד חברו משולח ממקום השחיטה. דמיון זה מתבטא במטבעות לשון זהים בפרשיות –  הפעלים "וְלָקַח", "וְשָׁחַט", "וְהִזָּה" ו"וְשִׁלַּח".
 
על הקשר בין הפרשיות כבר עמד הרשב"ם:
 
"לשלח אותו לעזאזל המדברה - לפי פשוטו לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפורי מצורע 'ושלח את הצפור החיה על פני השדה', לטהרו מטומאתו. אף כאן לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב 'וינהג את הצאן אחר המדבר'. ובתלמוד מדבריות בייתות"         (רשב"ם שם ט"ז, י')
 
גם רבנו בחיי קישר בין האירועים, והוסיף להם משמעות:
 
"על פני השדה... ועוד ירמוז "על פני השדה" הכוונה לפורחות השדה, כי הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היה משלח לפורחות השדה, והם כת המשחיתים למטה ממדרגת שר המדבר המקבל שוחד ביום הכפורים,[5] והיא נושאת עונות המצורע כענין השעיר המשתלח לעזאזל המדברה..."        (רבינו בחיי שם י"ד, ז')
 
מעניין לגלות שאף במשנה הקפידו לקשר בין הצמדים הללו, תוך שימוש בניסוח זהה לחלוטין:
 
"שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד, ואף על פי שאין שוין כשרין, לקח אחד היום ואחד למחר כשרין... ועוד אמר רבי יהודה נשפך הדם ימות המשתלח, מת המשתלח ישפך הדם"   (משנה יומא ו', א')
 
"שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, אף על פי שאינם שוות כשרות, לקח אחד היום ואחד למחר כשרות... נשפך הדם תמות המשתלחת, מתה המשתלחת ישפך הדם"    (נגעים י"ד, ה')
 
ד. "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה"
 
המסקנה הראשונית מההשוואה הינה משמעותו של השילוח. התורה עומדת בפירוט על משמעות השילוח של השעיר לעזאזל:
 
"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:  וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא ט"ז, כ"א-כ"ב)
 
נדגיש, שבמקרא לא מפורטת המתתו של השעיר אלא שילוחו במדבר, כשם שהציפור משולחת על פני השדה.
 
בנוסף, השוואת הפעולות תוביל למסקנה החושפת פן סמוי באופייה של הצרעת. למרות שכולנו מכירים את דברי חז"ל שצרעת באה על עוון, במקרא פן זה כלל לא מוזכר.[6] סביר להניח שחז"ל הסיקו זאת מאופן טהרת המצורע, ומכך ששילוח הציפור החיה מבקש להרחיק את עוון המצורע ממנו.
 
ה. "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם"
 
בסוף פרק י"ד חוזר המקרא שוב לטהרת הציפורים בטהרת צרעת הבית, ושם נמצאים רמזים נוספים לטענתנו:
 
"וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים: וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת: וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר"    (שם י"ד, מ"ט-נ"ג)
 
פעולת החיטוי מוכרת לנו כפעולת קרבן החטאת:
 
"וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת: וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו" (שם ח', י"ד-ט"ו)
 
אף פרט זה שולח אותנו לשני 'שעירי החטאת' המשמשים את אהרן בבואו אל הקודש:
 
"וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה"         (שם ט"ז, ה')
 
טהרת צרעת הבית מוסיפה נדבך נוסף להשוואה בין הפרשיות. בבואו אל הקודש נדרש אהרן לקרבנות חטאת, שמטרתן מוצהרת לכפר על הקדש ועל אהל מועד:
 
"וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם: וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל... וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי: וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר"     (שם, ט"ז-כ"ב)
 
אם כן, השעיר הנשחט משמש לכפר ולחטא את הקדש ואת אהל מועד "מִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם", כך שהמשכן מטוהר מהעוונות שטימאוהו. אך מסתבר כעת, שהעוונות שהוסרו מהמשכן לא התאדו מעצמם. הם רק הוסרו מהמשכן, אך עדיין מאיימים לשוב למשכן – ולכן מתעורר צורך להרחיקם. למטרה זו ישמש השעיר החי.
 
הכתוב מתאר, שלאחר שהכהן כילה לכפר על הקודש  באמצעות הווידוי על "כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם", הכהן מעמיס אותם על ראש השעיר החי. כך הם משולחים הרחק למדבר.[7]
 
בבואנו להשליך את הדברים על צרעת הבית, נשים לב לנתון משווה נוסף. כמו ביחס למשכן, אף בצרעת הבית מדובר בטיהור מרחב גיאוגרפי מסוים, שנפגם בעקבות המשתמשים בו. את המשכן אי אפשר להחליף, ואין אפשרות להשעות את העבודה בו. לעומת זאת, כאשר הבית נטמא, באופן טבעי הוא מתרוקן מיושביו, אם חפצי טהרה הם. כעת נדרש לטהר את הבית, וכך תסתיים גלות יושביו.
 
צמד הציפורים מתפקד באופן דומה למודל שני השעירים. אחד מהם מקביל לשעיר החטאת הנשחט, והוא מחטא את הבית מטומאתו. באמצעות טבילת חברו בדמו, הוא נושא אותם עמו ומרחיק אותם מהבית על פני השדה. כך הגענו לתוצאה המיוחלת של "וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר" (שם י"ד, נ"ג).
 
אמנם, דווקא ההשוואה הצמודה בין שעירי המשכן וציפורי טהרת הבית, מבליטים את ההבדל בינם לבין ציפורי טהרת המצורע. המקרים שעסקנו בהם מהווים כפרה חלוטה וסופית. טהרת הציפורים ביחס לאדם המצורע, לעומת זאת, מהווה רק את ההליך המקדמי. לאחריו מצפה לו שלב נוסף של קרבנות במשכן, להשלמת טהרתו.
 
ו. "אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ"
 
אם נעיין היטב בשתי ההופעות של טהרת הצפרים, נבחין בהבדל ביניהן. בטהרת הבית הציפור החיה מצורפת לארז ולאזוב, ויחד הם מוטבלים בדם הציפור השחוטה. לאחר מכן, הבית מחוטא בתערובת המכילה את דם הציפור השחוטה, את הציפור החיה ואת עץ הארז והאזוב:
 
"וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים: וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת" (ויקרא י"ד, נ"א-נ"ב)
 
זאת, לעומת טהרת המצורע, בה מקפידים לציין בנפרד את הציפור החיה, הן בלקיחתה והן בטבילתה בדם:
 
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה"        (שם, ה'-ז')
 
מפשט הפסוקים, ברור שהציפור החיה אמנם מוטבלת בדם הציפור השחוטה, כשם ששאר הפריטים מוטבלים. אולם, כלל לא ברור שהציפור החיה משתתפת בהזאה על המצורע.[8]
 
מסתמן, שבעוד שבטהרת  הבית שתי הציפורים שמשו כצמד חטאות לצורך חיטוי הבית, צמד ציפורי המצורע איננו צמד חטאות. הציפור החיה קובעת ברכה לעצמה.
 
ז. "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע"
 
בבואנו לפענח את פשר טהרת הציפורים, נבקש להיתלות במקצת מהנתונים שהזכרנו במהלך הדברים. כמובן שפרשנותם היא אישית, והם ניתנים לניתוחים שונים.[9]
 
בעוד טהרת המשכן והבית מסתכמות בסילוק העוונות והרחקתם, טהרת האדם אינה יכולה להסתכם בכך. האדם אינו מבנה דומם הסופג לתוכו את עוונות סביבתו, אלא הוא הכוח המניע מערכת זו. הטומאה מופצת מהאדם למרחבים ולחפצים בקרבתו.
 
מבין שלל הטומאות, בולטת בחומרתה טומאת הצרעת. טומאה זו כוללת מערך מפורט של טומאה, מתפרשת על פני שבועות, וכרוכה בהרחקת האדם מסביבתו הטבעית. לתהליך וידוא הטומאה קצובים שבועות בודדים, אך משך הזמן מהכרזת הטומאה עד לטהרתה לא ידוע. המצורע עלול למצוא את עצמו מבלה שבועות ואף חודשים בציפייה לטהרתו, תוך מפחי נפש חוזרים לאחר כל ביקור מאכזב של הכהן. זאת, ללא שום סוף הנראה לעין, ומבלי שאיש ביאר לו על מה ולמה נגזר עליו כך. מטר הפרטים הטכניים והדינים המורעף אודות התהליך המורכב, מדלג על עולם שלם של תחושות תסכול וכיליון עיניים, שהן מנת חלקו של המצורע.
 
ממבט זה, אין ריחוקו נעשה לתועלת החברה, אלא לתועלתו שלו. שטף החיים טשטש לו את דרכו, אולם כעת אין איש שיוכל לבאר לו את סיבת צרעתו מלבדו. עליו להתכנס בעצמו ולהתבונן בחייו, ולחשב מסלול מחדש, עד שיתבשר בישועתו. או אז יידע, שהשכיל לתקן את דרכיו.[10] 
 
בטרם יחזור אל המחנה, הוא צריך להשלים את התהליך שלו עם עצמו. רק אז יהיה כשיר להתמודד עם מחויבותו למשפחתו, לעמו ולא-לוהיו. הטקס הראשון מתבצע, אפוא, כשהוא עדיין מחוץ למחנה – במעמד אינטימי, בו נוכחים רק הוא, המיטהר, והכהן, המטהר.
 
לאור מה שלמדנו, מתברר השוני המהותי מטקסי טהרת הבית והמשכן. גם טהרת הבית וגם טהרת המשכן, מתקיימים סמוך למרחב המטוהר, כשהשעיר והציפור נשלחים לשאת את העוון החוצה אל המרחב הפתוח. כאן המצב הפוך. הטקס מתקיים במרחב הפתוח, סביבתה הטבעית של הציפור, המשוחררת להישאר שם.  על המצורע לחוות את תחילת טהרתו דווקא במקום ריחוקו.
 
משם מוטלת עליו המשימה להמשיך לצעוד חזרה למקומו.
 
לטקס מובאות זוג ציפורים, ובפתיחתו האחת נשחטת בידי הכהן. חברתה נטבלת בדמה, אך בסופו של דבר היא שורדת את המאורע. במבט חיצוני היא נראית פצועה, אך לאמיתו של דבר איננה כזו. בסופו של הטקס היא משוחררת מכבלי תפיסתה, שכפה עליה הכהן, תוך שהיא מוכיחה כשירות לעוף חופשיה לדרכה.
 
ציפור זו פגשה את המוות, את החידלון, והוא אף הותיר בה חותם – אך היא שרדה אותו. ציפור זו היא בבואתו של המצורע. לאור הניסיון שצבר בחוויה המעיקה שחווה, הוא כשיר לצעוד להתמודדות מחודשת עם הסובב אותו, ומכאן להשלמת טהרתו:
 
"נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים, הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ: עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:"        (תהלים קכ"ד, ז'-ח')
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב גד אלדד התש"פ
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית www.etzion.org.il.
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * * * * *
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 
 
 

[1] להסברים נוספים עיין בדברי רבי יוסף בכור שור (שם פסוק ד') ובדברי ה'חזקוני' ובעל הטורים (פסוק ז').
[2] בולטת בהיעדרה מרשימת האבן עזרא, הזאת הדם על הכוהנים בטקס חינוכם (ויקרא ח'), שמזכירה ביותר את הזאת המצורע, שכן שתיהן ניתנות על תנוך האוזן ועל בוהן הרגל.  יתכן שהאבן עזרא לא הוסיף אותה שכן היא חסרה את השימוש באגודת אזוב. אמנם ניתן לחשוב על  הסבר נוסף להשמטתה, היות וההזאה על הכוהנים לא התרחשה כחלק מהליך טהרה מטומאה. כיוון זה, בכוחו לחשוף פן חדש בשימוש בדם בפסח מצרים. הזאת הדם על המשקוף והמזוזות היוותה חלק מתהליך טהרת העם מטומאת מצרים.
[3] על הדומה והשונה ביניהם עמד הרב בזק בשיעורו בבית המדרש הווירטואלי 'בין מצורע לטמא מת'. כיוון זה עולה בקנה אחד עם אמרת חז"ל 'מצורע חשוב כמת' (נדרים דף סד:).
[4] לאחר כתיבת הדברים מצאתי שהשוואה זו צוינה כבר בשיעור הרב ביק לפרשתנו 'טהרת המצורע' בבית המדרש הווירטואלי, ובעוד מספר שיעורים באתר 'התנ"ך' (ויקרא פרק יד). אמנם ההשוואות בשיעורים אלו צוינו באופן כללי בלבד, ובצורה שונה לגמרי ממה שהצענו.
[5] על פי דברי הרמב"ן המפורסמים בביאור עניין השעיר לעזאזל (ויקרא ט"ז, ח').
[6] העובדה שעל המצורע להביא קרבן חטאת, והכתוב נוקט בביטוי  "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' " (שם, י"ד) אינה מסגירה בהכרח שמדובר כאן בחטא. אף בטומאות הזב והזבה מצאנו קרבנות חטאת וביטוי דומה (שם ט"ו, ט"ו ו-ל') אך לא מצאנו בדברי חז"ל התייחסות לעוון הזב וזבה, מלבד התייחסות לטומאת היולדת. אמנם כמובן קרבן האשם הייחודי במצורע בלבד, מסגיר אף הוא שמדובר כאן בעוון.
[7] כך יתבאר אף הצורך בשני שעירים זהים. לאמיתו של דבר מדובר בפעולה אחת הנמשכת על פני שני שלבים. לכן, היא אמורה להיעשות על ידי שעיר אחד. מאחר שהשלב הראשון מחייב את המתתו של שעיר החטאת, מסתבר שכדי לאפשר לו להמשיך את פעולתו יש צורך בכפיל.
בכל אופן, יש לשים לב לכך שבתורה שבעל פה הקצו תפקידים שונים לשני השעירים, כך שהם אינם משיקים זה לזה. שעיר החטאת משמש לטהר את המקדש מטומאת מקדש וקדשיו, כחלק ממערכת שעירי הרגלים (שבועות פרק א'). לעומתו, השעיר המשתלח אכן מכפר על כלל עוונות העם (יומא פ"ו:).
[8] רש"י (שם, ו') עמד על האזכור הבולט והנפרד לציפור החיה, והביא בשם התורת כהנים שלמד מכך שהציפור החיה לא נאגדה יחד עם עץ הארץ והאזוב. לאור השוני שהצבענו עליו, היה מתבקש שבטהרת הבית מצרעתו, הציפור החיה אכן תיאגד עימם, אך משתיקת התו"כ על הפסוק שם לא נראה כן. בנוסף, נראה מדברי התורת כהנים, שלמרות שהציפור החיה לא נאגדה יחדיו, היא אכן שמשה עמהם בהזיות דם הציפור השחוטה על המצורע. כפי שציינו, פרט זה לא מוזכר בכתוב.
[9] עיין עוד בשיעורו של הרב פרופסור יונתן גרוסמן, באתר בית המדרש הווירטואלי "פרשות תזריע מצורע- אדם המתאבל על עצמו", שפרשנותו פוגשת את זו שלנו, על אף שכל אחת מהן מגיעה מאפיק שונה.
[10] מפשט הכתובים נראה שאין מזור לצרעת. אמנם, האברבנאל גרס שבמקביל להתרחשות שהתורה מתארת, האדם מנסה אף הוא את כוחו ברפואות, שיסייעו לו להיחלץ ממצבו:
"וראיתי מי שפירש בזה שהיה נסגר שבעת ימים בבית כלא כדי שלא יתנו לו קרוביו או אוהביו משקה או רפואה להסיר הסימנים ההם כי היתה הכונה שהטבע יפעל מעצמו ולזה אמר 'והסגיר הכהן את הנגע' שמלת 'הסגיר' הוא פועל יוצא שיצוה זה למי שיסגירנו. ואינו נכון בעיני כי למה יבצר הכהן ממנו הרפואה והתורה אמרה 'ורפא ירפא'?" (אברבנאל י"ג)
יש להדגיש שדבריו אמורים ביחס לתקופת ההסגר, בה הצרעת איננה וודאית.