פרשת תצוה - על לב אהרן

  • הרב דניאל סרי-לוי

פרשת תצווה - "על לב אהרן"

"ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחֹשן המשפט על לבו בבֹאו אל הקדש, לזכרֹן לפני ה' תמיד: ונתת אל חֹשן המשפט את האורים ואת התֻמים, והיו על לב אהרן בבֹאו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד".

אהרן ובניו נתמנו להיות לבני ישראל מורים ושופטים, נוסף על תפקידם כמשרתי ה' במקדש, וכאחראים על ענייני הטומאה והטהרה. ה"משפט" יכול להתפרש כ'משפטי ה' אמת' - התורה והמצוות, או כמתייחס למשפטים שבין אדם לחברו.

אהרן נושא על לבו את האחריות על "משפט בני ישראל", ולכן שמותיהם של ישראל צריכים להיות חקוקים על לוח לבו - או למצער, הכי קרוב שאפשר. אולי בשל כך נמנה החשש "ולא יזח החשן מעל האפוד" כמצוַת לא-תעשה ממש: "וכל המזיח חושן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול - לוקה" (הל' כלי המקדש והעובדים בו ט', י; רש"י כ"ח, לב).

בדרך כלל נתפס הצדיק כסמכות רוחנית ותורנית, שאליו צריך להישמע ולעשות ככל אשר יורה. הוא מחזיק בידו את הידע ואת היכולת להכריע בעניינים שבין האדם למקום, וכן יש לו יכולת השפעה על סכסוכים, וכוח להשכין שלום בין יהודי לחברו. אולם בכמה מקומות ממשיל רבי נחמן את הצדיק לאילן גדול, המעניק צל ומזון לבעלי החיים השוכנים תחת צלו. בדימויים אחרים, הצדיק הוא הרועה, או "בעל השדה" - מי שהצמחים נתונים להשגחתו, והוא המשקה אותם והדואג לצמיחתם.

אהרן הוא גם 'הלב' של עם ישראל. הוא שומע ומכיל בתוכו את מכאובם וצערם, ואת שאיפתם לקרבת ה'. כמו הכהן הגדול, גם הצדיק שבכל דור מביא את תפילותיהם של ישראל לפני ולפנים ומזכיר את שמותיהם. הצדיק אינו אחראי רק על מי שמגיע אליו להשיח את צערו, אלא מצודתו פרושה במעגלים רחבים יותר סביבו:

"אפילו הרחוקים מן הצדיק - הם מקבלים חיוּת והארה מן הצדיק ע"י שמכסה עליהם, כמו האילן שיש לו ענפים וקליפה ועלין, וכולם שואבין חיות מן האילן, ויש עשבים שרחוקים מן האילן ונדמה שאין מקבלין חיות מהאילן, ובאמת גם הם מקבלין חיות ממנו כי האילן מגן עליהם ומצילם מן השמש..." (ליקוטי מוהר"ן רכ"ד).