פרשת תצוה - פסוקי ההשלמה של ציווי המשכן

  • הרב יהודה ראק

פסוקי ההשלמה של ציווי המשכן / הרב יהודה ראק

א. הקדמה

בארבעה הפסוקים המשלימים את ציווי המשכן (פרק כ"ט, פסוקים מ"ג - מ"ו) יש מעין מפה של אבני הדרך המשמעותיים בסיפור התורה, מימי האבות ועד ספר במדבר.

לפני שנבסס טענה זו, נבהיר את כוונתנו ב"השלמת ציווי המשכן". ציווי המשכן מתפרס על פני כל פרשות תרומה ותצווה (פרק כ"ה, פסוק א' - פרק כ"ט, פסוק מ"ו), וכולל חמש פרשיות נוספות בפרשת כי תשא (פרק ל,' פסוק י"א - פרק ל"א, פסוק י"א). אולם, ברור שחמש פרשיות אלה שבפרשת כי תשא עם הפרשייה האחרונה בפרשת תצווה - פרשיית מזבח הקטורת (פרק ל', פסוקים א' - י') - הן מעין נספחים הבאים אחרי גוף הציווי. קביעה זו עולה ממבנה ציווי המשכן: לציווי המשכן בפרשות תרומה ותצווה יש מבנה ברור יחסית - מפנים המשכן החוצה. פרשת תרומה מתחילה (אחרי הציווי על איסוף חמרי הגלם [פרק כ"ה פסוקים א' - ט']) בציווי על עשיית כלי הפנים - ארון (שם, פסוקים י' - ט"ז), כפורת (י"ז - כ"ב), שולחן (כ"ג - ל') ומנורה (ל"א - מ'). לאחר מכן מבנה המשכן - היריעות (פרק כ"ו, פסוקים א' - י"ג), המכסה (י"ד), קרשים אדנים ובריחים (ט"ו - כ"ט), ופרוכת (ל"א - ל"ג). אחר כך מזבח הנחושת (פרק כ"ז, פסוקים א' - ח'), ואז חצר המשכן - קלעיו, עמודיו ומסכו (ט' - י"ט). אחרי סיום ציווי עשיית כל חלק המשכן באים ציוויים על הכהנים ועל בגדיהם (פרק כ"ז, פסוק כ' - סוף פרק כ"ח), ועל קידוש הכהנים והמשכן בשבעת ימי המילואים (פרק כ"ט).

בפרק כ"ט פסוק ל"ח מתחילה פרשת קרבן התמיד, אשר באופן ברור מהווה סיכום וסיום לציווי המשכן. קרבן התמיד מופיע כעבודה המרכזית על המזבח מול אוהל מועד, וכעבודה המאפשרת את השראת השכינה, אותה השראת שכינה אשר תוארה בתחילת ציווי המשכן כמטרתו - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (פרק כ"ה, פסוק ח').

לא נעסוק כאן בשאלה מדוע הפרשיות שלאחר מכן אינן משולבות בתוך עיקר ציווי המשכן[1]. לענייננו, מספיק שנראה את פרשיית קרבן התמיד (פרק כ"ט, פסוקים ל"ח - מ"ו) כהשלמת עיקר ציווי המשכן, וכאמור - נתמקד בארבעת הפסוקים האחרונים (מ"ג - מ"ו).

ב. הקמת המשכן כהגשמת יעוד עם ישראל

לשון התורה בפרשיית קרבן התמיד הוא:

(לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:
(לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:
(מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה':
(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:
(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:
(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוקים:
(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אלוקיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אלוקיהֶם:
(פרק כ"ט).

פסוקים ל"ח - מ"א מצווים על מעשי התמיד. פסוק מ"ב מאפיין את עבודת התמיד בשני אופנים: ראשית, היא עבודה תמידית, כלומר לדורות; שנית, היא מהווה הקרבה כלפי ה'. מה שמגדיר אותה כהקרבה כלפי ה' הוא היות המזבח ב"פתח אוהל מועד", עם היות "אוהל מועד" כשמו - הִוועדות ה', כלומר מפגש של ה' עם בני ישראל. הביטוי המעשי של הוועדות זו הוא דיבור ה' אל משה כשהוא, משה, עומד באוהל מועד (כמתואר בבמדבר פרק ז', פסוק פ"ט: "ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו...").

פסוקים מ"ג - מ"ו מתארים את התוצאות של עבודת התמיד במשכן, ברצף של שבעה פעלים בלשון עתיד: "ונועדתי... ונקדש... וקידשתי... אקדש... ושכנתי... והייתי... וידעו...", וניכר שיעודים אלה אינם יעודי קרבן התמיד בלבד, אלא יעודי המשכן, המגיע לידי השלמה בעבודת התמיד. כך באופן בולט בפועל החמישי: "ושכנתי בתוך בני ישראל", המשלים באופן ברור את יעוד המשכן מתחילת פרשת תרומה - "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (פרק כ"ה, פסוק ח').

אולם, לא רק הפועל החמישי מופיע קודם לכן כיעוד המתגשם באמצעות המשכן, אלא, כפי שנראה, כל השבעה מפורשים או רמוזים במקומות קודמים בתורה. נעבור עליהם לפי סדר הופעתם כאן:

א. "ונועדתי שמה לבני ישראל" (מ"ג). כאמור, הוועדות זו רמוזה בפסוק הקודם, פסוק מ"ב, כגורם שמגדיר את מקום המזבח כ"לפני ה'". כך, ההוועדות היא גם התנאי לעבודת התמיד (כדי שעבודה זו תהיה לפני ה', כמתואר בפסוק מ"ב), וגם תוצאתה (כפי שמופיע בפסוק מ"ג).

הוועדות זו, עם ביטויה המעשי, מופיעה עוד קודם לכן כיעוד מרכזי במשכן. פרשיית הארון, בתחילת פרשת תרומה (פרק כ"ה, פסוקים י' - כ"ב), מסתיימת בתיאור יעודי הארון והכרובים:

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(שם, פסוק כ"ב).

אם כן, עיקר יעוד הארון והכרובים הוא להיות המקום שממנו נועד ה' עם משה, ולדבר אתו מעל הארון מבין הכרובים. בפסוקים אצלנו מתבאר שההוועדות איננה עם משה לבדו, אלא עם כל ישראל ("ונועדתי שמה לבני ישראל"), ושההוועדות והדיבור אינם שני דברים שונים, אלא הדיבור הוא הביטוי המעשי של ההוועדות[2] ("אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם"). כמו כן, מתברר גם שעבודת הקרבנות, המשלימה את המשכן, מאפשרת ומביאה את ההוועדות והדיבור.

ב. "ונקדש בכבודי" (מ"ג). יעוד קידוש אוהל מועד איננו מפורש קודם לכן בתורה, אבל הוא רמוז. בסוף פרשת משפטים מתוארת התגלות ה' על הר סיני לקראת עליית משה להר, אותה עלייה שבה נצטווה על המשכן:

(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:
(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי...
(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(פרק כ"ד).

"כבודי" הנזכר אצלנו אינו אלא אותו "כבוד ה'" הנזכר בסוף משפטים. רמז לכך נמצא שם גם בשימוש במילה "וישכון", הרומז למשכן - אותה שכינה שנראתה למשה לקראת ציווי המשכן, היא אשר תבוא אל אוהל מועד בעקבות השלמת המשכן, ואז "ונקדש בכבודי".

ג. "וקדשתי את אוהל מועד ואת המזבח" (מ"ד). קידוש אוהל מועד כבר נאמר בפסוק הקודם, שהרי אוהל מועד הוא נושא המשפט "ונקדש בכבודי". החידוש בפסוק מ"ד הוא שעם קידוש אוהל מועד, ואולי כתוצאה ממנו, יקדש ה' גם את המזבח.

קידוש המזבח נזכר קודם לכן באותו פרק עצמו, בציווי על שבעת ימי המילואים:

(לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:
(פרק כ"ט).

אמנם שם מדובר בקידוש המזבח על ידי משה, באמצעות משיחתו, ואצלנו מדובר בכך שה' יקדש את המזבח; אף על פי כן, מסתבר שמדובר בשני שלבים באותו תהליך ולקראת אותו יעוד: תחילה, האדם (משה) מקדש ומיעד את המזבח לעבודה, הקדשה המתבטאת בפעולת המשיחה, ולאחר מכן ה' מאשר את ההקדשה ומקבל את המזבח ואת הקרבנות כשלו.

ד. "ואת אהרון ואת בניו אקדש לכהן לי" (מ"ד). קידוש אהרון ובניו לכהונה חוזר פעמים רבות בפרשת תצווה:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי... (פרק כ"ח, פסוק א').

...וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי: (שם, פסוק ג').

...וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: (שם, פסוק ד').

וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי: (שם, פסוק מ"א).

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי... (פרק כ"ט, פסוק א').

...וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ: (שם, פסוק כ"א).

וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם... (שם, פסוק ל"ג).

נמצא, שעיקר יעוד עשיית בגדי הכהונה ומילוי ידי אהרון ובניו הוא קידושם לכהונה. גם כאן, כמו לגבי המזבח, מדובר בשני שלבים באותו תהליך ולקראת אותו יעוד: תחילה, האדם (משה) מקדש ומיעד את אהרון ובניו לעבודה, ולאחר מכן ה' מאשר את ההקדשה ומקבל את הכהנים כמשרתיו הקרובים אליו.

ה. "ושכנתי בתוך בני ישראל' (מ"ה). על משפט זה כבר דיברנו - זהו עיקר יעוד המשכן, כפי שנאמר בתחילה תרומה - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ו - ז. "והייתי להם לאלוקים, וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (מ"ה - מ"ו): ביטויים אלה מופיעים כמעט במדוייק בתחילת פרשת וארא, בדבר ה' למשה על התכנית ליציאת מצרים:

(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם... (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אלוקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: (פרק ו').

יעוד זה של היות ה' לנו לאלוקים תוכנן כבר בברית המילה:

(ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוקים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: (ח)... וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוקים: (בראשית, פרק י"ז).

נמצא, שכבר מברית המילה נקבע היעוד של כריתת הברית, כאשר התוכן המרכזי של הברית הוא רקימת יחס עם-אלוקים. בפרשת וארא נאמר שמטרת יציאת מצרים (ואולי גם של הירידה למצרים - ראו שיעורינו לפרשות שמות וְוארא[3]) היא הגשמת יעוד זה, ולא רק יצירת מערכת יחסים זו, אלא גם השרשת מודעות של מערכת היחסים בקרב עם ישראל על ידי זכרון יציאת מצרים. בפסוקים שלנו נוסף "לשכני בתוכם", ומכאן אנו למדים שיעוד יציאת מצרים "ולקחתי אתכם לי לעם", תוך השרשת המודעות ליציאת מצרים, יתגשם עם השלמת המשכן ותחילת העבודה בו. לא נאריך כאן להסביר כיצד המשכן משריש לא רק את המודעות למערכת יחסים זו, אלא באופן ספציפי את המודעות ליציאת מצרים. נציין רק שבלב המשכן נמצאים הלוחות, ושעשרת הדיברות פותחות במילים "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים..."(פרק כ', פסוק ב').

נמצא, שבפסוקים אלה, המתארים את יעוד השלמת המשכן ותחילת העבודה בו, מתוארות בעצם הגשמת תכניות ארוכות-טווח, שבאו לידי ביטוי החל מברית האבות, דרך התכניות ליציאת מצרים והתגלות ה' לקראת ציווי המשכן, וכלה ביעודי המשכן בכלל ובפרטים במשכן: הארון והכרובים, קידוש אהרון ובניו לכהונה, וקידוש המזבח.

השלב הבא בעיוננו הוא לבחון כיצד השלמת המשכן ותחילת העבודה בו מגשימים בפועל, בהמשך התורה, את היעודים האמורים. נעקוב אחר המשך הסיפור, ונראה את אבני הדרך בהגשמת יעודים אלה.

ג. המשכן והגשמת יעוד עם ישראל בהמשך התורה

המשכן בספר ויקרא

השלמת עשיית המשכן, עם הכנסת כלי המשכן אליו, מסתיימת לקראת סוף פרשת פקודי:

...וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (פרק מ', פסוק ל"ג).

מייד לאחר מכן נאמר:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן...
וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:...
ויִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
(שמות, פרק מ', פסוק ל"ד - ויקרא, פרק א', פסוק א').

פסוקים אלה מקבילים לחלוטין לאותה התגלות שדיברנו עליה, בסוף פרשת משפטים, לקראת ציווי המשכן "ויעל משה אל ההר:

(טו) … וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:
(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(שמות, פרק כ"ד, פסוקים ט"ו - י"ז).

כלומר - אותה התגלות שהראה ה' למשה ולישראל לקראת ציווי המשכן, ושהבטיח ה' שתחול על אוהל מועד בעקבות השלמתו, "ונקדש בכבודי", היא אשר ממלאת עתה את המשכן.

גם בפרשת שמיני יש תיאור של התגלות כבוד ה'[4]:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל...
כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם...
וַיּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'...
וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
(ויקרא, פרק ט', פסוקים א' - כ"ד).

נמצא, שגם בפרשת שמיני יש תיאור של גילוי "כבוד ה'" בדמות "אש אוכלת".

לא כל הביטויים מפרשתנו מופיעים כאן. בעיקר בולט חסרון קידוש אהרון ובניו לכהונה, שמהפסוק אצלנו נראה שהיה אמור להתרחש ייחד עם קידוש המזבח, וגם מבחינה עניינית היינו מצפים שיבוא בסמוך למילוי ידיהם בשבעת ימי המילואים.

מסתבר, שקידוש הכהנים על ידי ה' אכן אמור היה להתרחש ביום השמיני, לולא שארע דבר תקלה בלתי צפוי: חטא נדב ואביהו (ויקרא, פרק י', פסוק א'). תמורת "ואת אהרון ואת בניו אקדש" (שמות, פרק כ"ט, פסוק מ"ד) מתרחש אירוע שבעקבותיו נאמר "בקרובי אקדש" (ויקרא, פרק י', פסוק ג'); במקום שכבוד ה', אשר מראהו כאש אוכלת, יקדש את אהרון ואת בניו - אכלה האש את בני אהרון. לא ברור בדיוק כיצד היה מתבטא קידוש אהרון ובניו לולא החטא (אולי אש הייתה יוצאת מאוהל מועד ואוכלת קטורת שעל מחתותיהם?), אבל חטא נדב ואביהו הסיט את מהלך האירועים מהמתוכנן[5].

כמעט כל המשך ספר ויקרא (למעט סיפור המקלל [פרק כ"ד, פסוקים י' - כ"ג]) מספר על נתינת מצוות, שאין כאן המקום להאריך בסיבת נתינתן או כתיבתן בשלבים אלה של הסיפור. נמשיך, אם כן, לספר במדבר.

המשכן בספר במדבר

שני הפרקים הראשונים של ספר במדבר עוסקים בפקידת בני ישראל ובסידור המחנות סביב המשכן. משפט הפתיחה של הציווי על סידור המחנות הוא:

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ:
(במדבר, פרק ב', פסוק ב').

נדלג לרגע על פרקים ג' - ד'. בפרק ה' מצווה ה' את משה על שילוח מחנות:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:
(ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:

התורה מנמקת את שילוח הטמאים ממחנות ישראל בשכינת ה' בתוך בני ישראל. מסתבר שהציווי מגיע בשלב זה בעקבות סידור מחנות ישראל סביב אוהל מועד, כמסופר בבמדבר פרק ב' (ראו שיעורנו לפרשות תזריע-מצורע[6]). מכאן, שסידור המחנות הוא שמגשים את הבטחת "ושכנתי בתוכם" (מתחילת פרשת תרומה), ו"ושכנתי בתוך בני ישראל" (מפרשתנו).

בתווך, בין סיפור סידור המחנות לבין מצוות שילוח הטמאים, בבמדבר פרקים ג' - ד', מופיעים שני דברים:

א. פרק ג', פסוקים א' - ד':

(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי:
(ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
(ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:
(ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:

ב. פרק ג', פסוק ה' - פרק ד', פסוק מ"ט: מינוי הלויים, הקדשתם, ופקידתם לעבודה.

הקשר בין שני הדברים נראה די ברור: הלויים נתונים לכהנים לשרתם, ועל כן עניין כהונת הכהנים מקדים את סיפור מינוי הלויים.

אולם, כפי שהסברנו, שילוח מחנות, המופיע אחרי שני פרקים אלה, הוא תגובה לסידור המחנות שארע בפרק ב'; אם כן, מדוע פרקים ג' - ד' חוצצים בין פרק ב' לבין מצוות שילוח מחנות?

התשובה לכך היא שהתפקיד של תחילת פרק ג' (א' לעיל) הוא קבלת ה' את כהונת הכהנים, לאחר שקבלה זו נדחתה בעקבות חטא נדב ואביהו. כנראה, קבלה זו צריכה הייתה להדחות עד לאחר סידור המחנות; ואז, בעקבות סידור המחנות, קבלת הכהנים התבקשה עוד לפני שילוח הטמאים מהן.

נראה שחטאם של נדב ואביהו היה בניסיון לקדם את עצמם לפי בני ישראל. כפי שמשה מסביר לאהרון, ה' אמר "בקרובי אקדש", כלומר, רק הכהנים הקרובים אלי הם אשר 'יקדשו', כלומר אשר יעשו את העבודה במשכן; אולם, התגובה שלי, גילוי כבוד ה' והשראת שכינה תהיה כלפי כל העם, ולא רק כלפי הכהנים - "ועל פני כל העם אכבד". נדב ואביהו, שלא הפנימו את המסר הזה, רצו להביא את כבוד ה' באופן ייחודי וראשוני על עצמם, ולשם כך הביאו את הקטורת הזרה (ראו שיעורנו לפרשת קורח). כדי להדגיש ולחזק את המסר שבני אהרון לא הבינו, ה' דחה את קבלת הכהנים וקידושים עד לאחר השלב שבו גילוי כבוד ה' הופך להיות משהו ששופע על כל עם ישראל - עד לאחר סידור המחנות סביב אוהל מועד, המגדיר שה' שוכן בתוך בני ישראל.

בדומה לכך, גם במצוות הקדושה בפרשות קדושים-אמור (ויקרא, פרקים י"ט - כ"ב), מצוות קדושת ישראל קודמות למצוות קדושת כהונה.

ההמשך בספר במדבר, אחרי כמה פרשיות הלכתיות (פרק ה', פסוק ה' - פרק ו', פסוק כ"ז), הוא קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח. לא נאריך כאן ביחס שבין חנוכה זו, ביזמת נשיאי ישראל, לבין קרבנות היום השמיני למילואים. מכל מקום התגובה המיידית להרחבה זו של עבודת המשכן היא:

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו: (במדבר, פרק ז', פסוק פ"ט).

שוב עולה המסר מפרשתנו: עבודת ה' היא שמביא את ההוועדות והדיבור.



[1] להרחבה על כך עיינו בשיעורנו לפרשת קורח, http://www.etzion.org.il/vbm/archive/13-parsha/37korach.rtf

[2] כלומר - באופן מהותי ה' נועד עם כל בני ישראל, אך הביטוי המעשי של הוועדות זו הוא דיבור עם משה בלבד, בתור נציגם ושליחם של עם ישראל.

[4] ביחס שבין ירידת השכינה בסוף פרשת פקודי לבין ההתגלות בפרשת שמיני נדון בע"ה בשיעור לפרשת פקודי.

[5] ולקמן נעסוק עוד בחטא נדב ואביהו.

[6] http://www.vbm-torah.org/archive/parsha67/27-67tazria-metzora.htm

(שיעור זה התפרסם באנגלית בלבד).