פרשת תצווה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

  • הרב נחמיה רענן

ר' יעקב בעל הטורים עומד בפתח פרשת תצווה על תופעה מעניינת:

לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה.

(בעל הטורים, שמות, כ"ז, כ).

הפרשה שלנו היא הפרשה היחידה מאז לידת משה, ששמו אינו מוזכר בה. בעל הטורים מציע הסבר לתופעה:

והטעם, משום שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת" (להלן, ל"ב לב) וקללת חכם אפילו על תנאי באה (מכות יא.), ונתקיים בזה[1].

בפרשת כי תשא, לאחר חטא העגל, משה רבנו מבקש מה' שיסלח לבני ישראל על חטא העגל, והוא אומר לה' "ואם אין מחני נא מספרך", דהיינו "אם תסרב למחול להם, מחוק את שמי מספרך". היות וקללת חכם מתקיימת אפילו על תנאי, למרות שלבסוף ה' סלח לבני ישראל, שמו של משה רבנו נמחה מפרשה אחת בתורה, והיא פרשת תצווה.[2]

דעתו של ר' צדוק הכהן מלובלין לא נחה מתירוצו של בעל הטורים והוא הוסיף להקשות:

ויש להבין למה נתקיים דייקא בזה הפרשה.

(פרי צדיק, שמות, פרשת תצווה, תורה ב').

מדוע נבחרה דווקא פרשת תצווה להיות הפרשה ששמו של משה רבנו אינו מופיע בה?

ר' צדוק משיב שפרשת תצווה היא פרשתו המיוחדת של אהרן הכהן, ולכן שמו של משה אינו מוזכר בה. בהמשך עובר ר' צדוק על הנושאים המופיעים בפרשה, ומראה כיצד כל אחד מהם קשור בצורה ישירה לאהרן הכהן ומבטא את ייחודו.

הפרשה פותחת במצוות הדלקת נרות המנורה (כ"ז, כ). במדרש (במדבר רבה, ט"ו, ו; תנחומא, במדבר, בהעלותך, ג) נאמר שמצוות הדלקת המנורה היא המצווה שאהרן זכה בה כפיצוי על כך שלא השתתף בהקרבת הנשיאים, ועל כך ר' צדוק שואל:

ולכאורה מה ייחד הדלקת הנרות לאהרן יותר משאר הקרבנות, שהיה ההקרבה על ידי אהרן, וכן קרבנות הנשיאים היה הוא המקריב, וכן הנרות השמן היה משל צבור, ורק בהדלקה זכה אהרן.

מה הייחוד בזכותו של אהרן להדליק את המנורה, הרי כל עבודת המקדש נעשתה על ידו, ובמה תנחם אותו עבודה אחת נוספת?[3]

וזו תשובתו:

אמנם, הדלקת הנרות במקדש ירמז על הופעת אור תורה מאור הגנוז בנפשות ישראל בתורה שבעל פה. וזה הכח ניתן לאהרן להופיע ולהאיר בלב ישראל, אור תורה שבעל פה, על ידי הדלקת הנרות. וזה שאמרו (אבות, א', יב) "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

אור המנורה רומז על אור התורה, והדלקת נרות המנורה מבטאים את סגולתו המיוחדת של אהרן להאיר בלבו של כל אחד מישראל את אור התורה, כמו שנאמר במשנה באבות:

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

(אבות, א', יב).

בהתאם לכך, ר' צדוק מתמודד עם קושי נוסף שמתעורר בסוף הפרשה. הפרשה מסתיימת בציווי על עשיית מזבח הקטורת (ל', א - י) וכבר שאל הרמב"ן בפירושו (שם, א) מדוע התורה פיצלה את מצוות עשיית מזבח הקטורת מכל שאר כלי המשכן שהוזכרו בפרשת תרומה (כ"ה - כ"ז). ר' צדוק מיישב את הקושי על פי דרכו:

אמנם לדברינו יובן שזהו בעצם בחינת אהרן הכהן לקרב הרחוקים להקדושה. והוא ענין הקטורת, שמערבין בה החלבנה, שריחה רע, ועל ידה נשלם מצות סממני הקטורת. וכמו שאמרו (כריתות ו:) "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה" וכו', שדייקא על ידם יש עילוי יותר כשנתקרבו מן הריחוק...ויש לו שייכות לפרשה זו מפני שזהו עצם בחינת אהרן הכהן, לקרב הרחוקים כנ"ל, וכל עניניו נזכר בפרשה זו.

בהכנת הקטורת מערבים את החלבנה, אשר ריחה רע ונמשלה לרשעי ישראל, עם שאר סממני הקטורת, אשר ריחם טוב ונמשלו לצדיקים. על ידי עירוב החלבנה עם שאר הסממנים גורמים לה להוסיף ריח טוב לקטורת. אם כן, הקטורת מהווה משל לעבודתו המיוחדת של אהרן הכהן, שידע להתחבר לרשעי ישראל ולהצליח להאיר בהם את אור התורה. לכן פרשיית מזבח הקטורת מתאימה להיכתב בפרשת תצווה, שהיא פרשתו המיוחדת של אהרן הכהן.

תנועת החסידות לדורותיה הצטיינה בהליכה בדרכו של אהרן הכהן. רבים הסיפורים על אהבת ישראל שבערה בליבם של גדולי החסידות, ועל השפעתם מתוך כך על רשעי ישראל. אולם, אפילו בהקשר זה מפליא ומיוחד הסיפור שסיפר ר' שלמה קרליבך על יחסו של הבעל שם טוב לגנב של מז'יבוז:

כל אחד רוצה שיהיה לו עסק רק עם צדיקים. בכל ישיבה רוצים רק תלמידים טובים. אכל מי רוצה גנבים? מי רוצה שקרנים? מי רוצה לבבות שבורים?

אבל הקדוש ברוך הוא - הוא משהו אחר. "קרוב ה' לנשברי לב".[4]

וזה החילוק בין צדיק עליון לצדיק תחתון.

צדיק תחתון אוהב רק צדיקים. צדיק עליון, כמו הבעל שם-טוב הקדוש, וכמוהו בכבודו ובעצמו, כמו הקדוש כרוך הוא, כמו דוד המלך - כל שבורי לב. נשמות שבורות...

במז'יבוז', געוואלד, איך שהלב כואב כשרק אומרים את המילה מז'יבוז'.

ובכן, במז'יבוז' היה יהודי אחד, נקרא לו מוישל'ה, גנב פשוט. ברוך ה' היתה לו יד ארוכה והוא היה גונב את הכל. פתאום הוא התחיל להיות חסיד של הבעל-שם-טוב הקדוש. הוא עשה תשובה, כמובן, הוא גנב רק מהעשירים, לא מהעניים...שינוי לטובה...

ועוד דבר - כמובן העשירים אם גונבים מהם הם הולכים למשטרה. העניים, נעבעך, לא הולכים למשטרה. אז ככל פעם שהמשטרה הייתה רודפת אחריו, מוישל'ה היה נכנס לבית המדרש של הבעל-שם-טוב הקדוש, ואומר לו:

רבי הקדוש, גנבתי שוב תברך אותי שלא ימצאו אותי.

הבעל-שם-טוב הקדוש, ברחמיו המרובים, מברך את מוישל'ה: אני מברך אותך שהמשטרה תיכף תשכח את הכל.

וכך, ברוך ה', מוישל'ה גונב, הבעל-שם-טוב מברך אותו, וכמו שאומרים באנגלית:

Happily lived ever after"They"

אבל פעם חשב מוישל'ה, כמה אני יכול לגנוב מהעשירים במז'יבוז'? ואתם בודאי יודעים מי כבר היה עשיר במז'יבוז' - אדם שהיו לו עשרה רובל בכיס זה כבר נקרא עשיר.

והוא חלם - פעם בחיים אני רוצה לגנוב משהו... כמו שאומרים בגמרא: חתיכה הראויה להתכבד.

פתאום הוא שמע שאחד מהמשפחה של הצאר ברוסיה עובר במז'יבוז', עם שלושים אלף רובל בכיס.

אה, זה לא פשוט. כמובן, הוא הבין שזה סימן מן השמים, שרוצים לעזור לו.

אז מוישל'ה שככלל לא היה מפחד מהמשטרה, בגלל הברכות של הבעל-שם-טוב, ארגן את כל הגנבים ביחד. זה היה במוצאי חג שבועות, והרוסי הזה היה שם באיזה בית מלון - כמה בתי מלון יש כבר במז'יבוז'... - הוא ידע בדיוק באיזה חדר הוא, והוא כבר ארגן שהחלון יהיה פתוח.

מוישל'ה עלה על סולם - "מי יעלה בהר ה'"[5] - עם הרבה שמחה, והגנבים עומדים למטה. הוא נכנס, והגוי ישן, והוא לוקח את הכסף, ויורד למטה. ושם כולם אומרים 'לחיים' ומתחילים לרקוד.

בינתיים הרוסי, שהיה קרובו של הצאר, התעורר מהשינה, והוא רואה שהכסף איננו והוא קורא למשטרה. אבל מוישל'ה לא מפחד...מה זה לפחד?!

הוא רץ לבית המדרש של הבעל-שם-טוב, ואומר:

רבותי, מהר מהר, איפה רבנו הקדוש, אני צריך ברכה! והוא מסתכל על הפנים שלהם...

כולם בוכים...

והוא שואל אותם: מה קרה? מדוע אתם בוכים?

- לא שמעת? רננו הקדוש, עזב את העולם. הבעל שם-טוב הקדוש נפטר בחג השבועות...

אוי, איזה צדיק גדול היה הבעל-שם-טוב. איזה לב גדול. איזו נשמה רחבה.

אבל מוישל'ה כבר לא יודע מה לעשות, והוא אומר:

אין כאן צדיק אחר שיכול לברך אותי?

והם אומרים לו:

הבעל-שם-טוב הקדוש היו לו הרבה תלמידים צדיקים. שם בפינה יושב אחד, ה'תולדות יעקב יוסף', אחד מגדולי התלמידים, והוא בטח יברך אותך.

אז אין לו זמן, והוא ניגש אליו ואומר לו:

אדוני, אני חסיד של הבעל-שם-טוב הקדוש, אני מוישל'ה גנב, וככל פעם שאני גונב הבעל-שם-טוב מברך אותי שהמשטרה תשכח מכל הדבר...

אבל, ה'תולדות יעקב יוסף' היה צדיק, אבל לא כמו הבעל-שם-טוב הקדוש...יש רק אחד הבעל-שם-טוב הקדוש.

הוא קם ממקומו, והתחיל לצעוק:

השתגעת? אתה גנב, ואתה מעז לבקש ממני ברכה? הוא כעס עליו כל כך, ומוישל'ה ברח מבית המדרש.

אז לאן ילך, נעבעך, לאן ילך. אין לו מקום בעולם...

הוא ברח לבית הקברות, למצוא את הקבר של הבעל שם-טוב הקדוש.

ושם הוא נפל על הקבר...

ומוישל'ה התחיל להתפלל:

רבי הקדוש, הייליגער הבעל-שם-טוב. איך אני בוכה שעזבתם אותי. שעזבתם את כל עם ישראל. אבל רבי הקדוש, דעו לכם, שכל אחד רוצה להיות רבי של צדיקים, אבל רק אתם הייתם הרבי של כל עם ישראל...אתם הרבי של כל הגנבים, אתם הרבי של כל הרשעים. ובכן, רבי הקדוש, מה אני אעשה עכשיו?

אני רואה שהשארתם צדיקים שידאגו רק לצדיקים, אכל גנבים כמוני - מה נעשה? מה נעשה בלי הבעל-שם-טוב הקדוש?!

והוא בכה ובכה, עד שמרוב בכיות הוא נרדם.

בחלומו הוא ראה את הבעל-שם-טוב הקדוש, והוא אומר לו:

מוישל'ה, התפילה שלך בוקעת רקיעים. שמעתי מאחורי הפרגוד, שמאז חורבן בית המקדש לא הייתה תפילה אמיתית כמו התפילה שלך. הצדק אתך. כל אחד רוצה להיות הרבי של הצדיקים, ומה עם הגנבים?

אבל דע לך, לפני שעזבתי את העולם שאלתי את הנכד שלי - רבי אפרים מסדליקוב - ואני גזרתי עליו וסמכתי אותו בשתי ידי, להיות הרבי של כל הגנבים. תרוץ אליו מהר. מבית הקברות עד סדליקוב זה רק כמה קילומטרים, אבל אני רוצה שהוא ידע שאני דברתי אתך, אז דע לך שבכל שבת קודש אני לומד עם הנכד שלי את הפרשה כמו שלומדים אותה בגן עדן העליון, ורק אני יודע את התורה הזאת, והנכד שלי.

ובכן, אני אמסור לך את התורה מהפרשה שעברה, ואתה תגיד את זה לנכדי - רבי אפרים, ואז הוא ידע שאני שלחתי אותך.

תגיד לו בשמי שיברך אותך.

מוישל'ה קם מהשינה, והוא רץ לסדליקוב ונכנס לרבנו הקדוש והמהולל רבי אפרים. והוא אומר לו: יש לי סוד להגיד לכם בשם הבעל-שם-טוב הקדוש. והוא מסר לו את התורה, כמו שלומדים אותה בגן עדן העליון.

הוא נתן את ידיו על ראשו של מוישל'ה, ואמר לו: מוישל'ה, אני מברך אותך שישכחו שאתה גנב...

מוישל'ה הפסיק להיות גנב...איך אפשר לשמוע תורה מגן עדן העליון ולהיות גנב...זה לא הולך...

והאמת היא, כמו שהחסידים מספרים, שמוישל'ה היה ממשיך את דרכו של הבעל-שם-טוב הקדוש, והוא היה אחר כך אחד מגדולי הצדיקים, רק כמובן את שמו האמיתי אנחנו לא יודעים...

(יחד כולם קדושה, שלמה קרליבך, ירושלים, תשס"ג, עמודים 34 - 28).

 



[1]   עיינו, זוהר, פנחס, רמו..

[2]   גם בפרשת בלק שמו של משה לא מוזכר.

[3]   עיינו רמב"ן, במדבר, ח', ב.

[4]   תהילים, ל"ד , יט.

[5]   תהילים, כ"ד, ג.