תצווה | וְלֹא־יִשְׂאוּ עָוֺן וָמֵתוּ

המשנה במסכת יומא מציינת את רשימת בגדי הכוהנים:

"כהן גדול משמש בשמנה כלים, וההדיוט בארבעה: בכתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט, מוסיף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ. באלו נשאלין באורים ותומים, ואין נשאלין אלא למלך ולבית דין ולמי שהצבור צריך בו"  (יומא ז', ה')

ממבט ראשון נראה שרשימה זו אינה תואמת את הכתוב בפרשתנו:

"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי"  (שמות כ"ח, ד')

בולט לעין חסרונם של הציץ והמכנסיים מרשימה זו, למרות שבהמשך הפרשה הם אכן כתובים:

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַ-ה' " (שם ל"ו)

"וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ"  (שם מ"ב)

שומה עלינו להבין, מה טעם ראתה התורה להשמיט אותם מרשימת הפתיחה[1]?

בהמשך הפרשה נגלה, שישנם פרטים נוספים שעל הכהן לשאת על גופו, שלא נזכרו ברשימה. ביניהם ניתן למנות את שתי אבני השוהם, את האורים ותומים ועוד. אמנם אלו אינם פרטי לבוש בעצמם, ולכן מובן מדוע נבצר מקומם מרשימת הבגדים. בכל זאת, נבקש להבין האם יש מכנה משותף ביניהם.

ב. מבנה ציוויי הבגדים

בשבוע שעבר נוכחנו לדעת, שפרשיות עשיית כלי המשכן נכתבו בתבנית אחידה. כל פסקה מפרטת את רכיבי הכלי המסוים ואת דרך תצורתו. בסיום הפסקה, התורה מציינת בצורה אגבית את אופן השימוש בכלי. לדוגמה, נצטט בקצרה את פרשיית השולחן:

"וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב: ועָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב...וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב... וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם: וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד"   (שם כ"ה, כ"ג-ל')

עיון קל בפסקאות בגדי הכהונה יעלה, שאף הן כתובות באותה תבנית. הכתוב מפרט את המיפרט הטכני של הבגדים, ולבסוף מוסיף את ייעודם בשעה שיהיו על גופו של אהרן.

1. לגבי עשיית האפוד כתוב כך:

"וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב... וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה.... וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם: מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.... וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן"     (שם כ"ח, ו'-י"ב)

1. ביחס לחושן מתואר כך:

"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ... וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן...וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט... וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב... וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד"       (שם, ט"ו-ל')

1. באותו הסגנון, מצאנו בהמשך את ציווי המעיל:

"וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת"     (שם, ל"א-ל"ה)

ג. ייעוד הבגדים

מתיאור עשיית הבגדים ניתן לעמוד על נתון מעניין. דווקא הפרטים הקטנים שנחשפו במהלך תיאור עשיית הבגדים מהווים את הבסיס להשגת ייעודו של הבגד. למעשה, הרושם הוא שהבגד עצמו אינו אלא מעין תפאורת רקע לגביו.

1. האפוד. במהלך הציווי אנו מתוודעים לאבני השוהם. לבסוף אנו קוראים, שבאבני השוהם מתרכז ייעודו של הבגד, בשעה שאהרן לובשו:

"וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן"        (שם י"ב)

2. החושן. תיאור הבגד עצמו מתרכז ברשימת מקורם של חוטי הבגד ובאבנים השונות. בשלב הבא, אנו מתוודעים לכך שעל האבנים צריכים להיות כתובים שמות בני ישראל. בסוף הפסקה, התמונה נשלמת, כשאנו נחשפים לאורים ותומים:

"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שם כ"ט-ל')

מלשון המקרא נראה, שרק יחד עם האורים ותומים החושן מסוגל למלא את ייעודו המלא, כחושן המשפט[2].

3. המעיל. לאחר פירוט הבגד עצמו, הכתוב עובר לצוות על הצבתם של פעמונים ורימונים בשוליו. להפתעתנו, בסיכום ייעודו של המעיל, הכתוב מתרכז דווקא בהם :

"וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת ונִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (שם ל"ה)

עולה שהבגדים משמשים בשתי רמות. מחד, מתואר הבגד עצמו על רכיביו ודרך יצירתו. מאידך, מצורף לו פרט נוסף הממקד אותו אל ייעודו.

יתכן, שנוכל לחדד את שני המישורים הללו על ידי הפסוק הפותח את ציווי עשיית הבגדים:

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"  (שם ב')

הווה אומר, ישנן שתי מטרות לבגדי הכהונה. לפי דרכנו נחלק ונאמר, שהבגדים עצמם נעשים להרבות את כבוד אהרן ותפארתו. אולם, הפרטים הנוספים הם אלו שמקנים לבגדים הללו את צביונם כ"בגדי קדש".

ד. וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר

כפי שלמדנו, בגדי כהונה משרתים שתי מטרות: שיווי מראה מכובד ומפואר לאהרן, והיותם בגדי קודש. שני תפקידים אלו עצמם מתייחסים לשני חלקים שונים של הבגד: תכלית הבגד עצמו לשוות "כבוד ותפארת", בעוד התכלית המוספת, באמצעות הפריט הנוסף בו, היא להפכו לבגד קדש.

לסיכום שלב זה, נביט שוב על רשימת הפתיחה של בגדי הכהן הגדול בראשית פרשתנו. התבוננות זו תגלה לנו שהרשימה מתמקדת בבגדים עצמם, ומתעלמת מפרטי הלבוש הקטנים יותר המקנים להם מעמד "בגדי קדש". פרט זה יסייע לנו, בבואנו לפענח את סיבת היעדרותו של הציץ מרשימה זו:

"וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה': וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה: וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' "  (שם ל"ו-ל"ח)

יתכן, שהסיבה שהציץ לא נזכר ברשימת הבגדים היא העובדה שתכלית הציץ היא בהיותו "בגד קדש". על כן, מקומו לא יכירנו ברשימת בגדי ה"כבוד והתפארת". השערה זו תקבל חיזוק מכינויו של הציץ המופיע בהמשך, בטקס הקדשת הכוהנים:

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם... וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד: וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת"  (שם כ"ט, א''-ו')

אהרן עוטה את כל הבגדים שנצטווה בהם. הכתוב מגדיר את מטרת הלבשתו "לקדש אתם", אך אין בכל רשימת הבגדים המצוינים, שום אזכור על קשר לקדושה. רק בסיום ההלבשה, כהשלמת הכנתו לתפקיד, מושם בראשו "נזר הקודש". באופן זה, הניגוד בין הבגדים בולט. אין בכל רשימת הבגדים המצוינים אזכור לקדושה, בעוד הציץ לא מוזכר בשמו אלא כ"נזר הקודש"[3].

ה. וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד

כעת, ננסה לפענח את חסרונם של המכנסיים מרשימת בגדי הכוהנים, בתחילת הפרשה. להפתעתנו מתגלה, שיש דמיון בין הפתרונות.

מיד עם תום תיאור בגדי הכהן הגדול, הכתוב עובר לציווי עשיית בגדי בני אהרן, כהני הדיוט:

"וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי: וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו"   (שם כ"ח, מ'-מ"ג)

גם כאן נוכל לחלק את בגדי הכהן לשניים. שלושה בגדים שתכליתם "כבוד ותפארת", בעוד המלבוש הרביעי יוצא הדופן, מוזכר באחרונה. אף כאן נבקש לפתור את חסרונם של המכנסיים מרשימת הפתיחה בצורה דומה, כיוון שאין מדובר בבגד המשמש ל"כבוד ותפארת". ואכן, כך מצאנו שכתבו המפרשים:

"ולא הזכיר מכנסים, לפי שנאמר 'לכבוד ולתפארת' "  (בעל הטורים שמות כ"ח, ד')[4]

ברם, עדיין לא נפטרנו מהבנת הייעוד, שבסופו של דבר הוקצה למכנסיים. בשונה מהציץ, ברור שהמכנסיים אינם שייכים לצביון הקדושה שמעניקים הבגדים לכהן. תעיד על כך העובדה, שמשה מצטווה לקדש את הכוהנים עוד בטרם נמסר לו הציווי על עשיית המכנסיים.

למרות זאת, נראה שיש מכנה משותף בין החריגים השונים. על מכנה משותף זה נבקש לעמוד מקריאה משווה של ייעוד הבגדים. בלשון הכתוב נבחין בניסוח זהה, המתייחס ל"נשיאת עוון" דווקא ביחס לשניהם, שאינו מוזכר ביחס לשאר.

לגבי הציץ מוזכר עניין זה:

'וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם"   (שמות כ"ח, ל"ח)

ואף לגבי המכנסיים קראנו:

'וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ"   (שם מ"ג)

ננסה לעמוד תחילה על פשר המושג ביחס למכנסיים, ומשם ננסה להבין אותו ביחס לציץ.

ו. וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ

המכנסיים הם הבגד האחרון המתואר במקרא. בסוף ציווי לבישתם מופיע הפסוק שציטטנו לעיל:

"וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי: וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו"    (שם מ'-מ"ג)

ניתן לשים לב, שהפסוק האחרון סובל שתי משמעויות. יתכן שהוא מתייחס לכל הבגדים שנזכרו לעיל, אך יתכן, כפי שביכרו מספר מפרשים, שהפסוק מתייחס למכנסיים בלבד[5]. הבחנה זו מבאר לנו ה"משך חכמה":

"והנה כל דבר שיש בו כבוד בהיותו, לא יהיה בחסרונו פחיתות, אבל דבר שבהיעדרו יהיה פחיתות, לא יהיה בהיותו שלמות וכבוד. והנה בגדים אלו יהיו בהווייתם כבוד, אבל על המכנסים בלבשו אותם אינם בגדי כבוד, אולם בהעדרם הוא פחיתות. לכן כתב מיתה על המכנסים, שאם לא ילבש אותם יהיה פחיתות וחייב מיתה"         (משך חכמה שם, מ')

מתבאר מדבריו, שהמכנסיים אינם רק בגד נוסף, אלא הם שייכים לממד שונה של דמות הכהן במקדש. הם אלו שמאפשרים לכהן את עצם יכולתו להימצא בקודש. רק בשלב שני יופיעו פרטי הלבוש, בהם ישמש בעבודתו. בהתאם לכך, המכנסיים כלל לא נראים כלפי חוץ, כיוון שהם מכוסים כולם על ידי הכתונת.

ברוח זו, מבאר ה"משך חכמה" השלכה הלכתית להבדל זה, כדברי רבי יצחק  דאורליינוס בתוספות. לדבריו, כהן הנכנס ללא מכנסיים חייב על עצם ביאתו באהל מועד, בעוד כהן שחסר לו פריט לבוש אחר, חייב רק אם ביצע עבודה כלשהי במקדש, אך לא על עצם הימצאותו שם.

זהו ביאור "נשיאות העוון" הייחודית למכנסיים, בה נושא כהן על עצם זה שהעז פניו להשיג את גבולו של הקודש, בשעה שנוכחותו אינה הולמת את קדושת המקום.

ממבט זה, ננסה לבאר אף את נשיאות העוון ביחס לציץ.

ז. וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים

בתחילת פירוט הבגדים, המקרא מגדיר אותם כ"בגדי קדש" שנועדו לקדש את אהרן בעבודתו:

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי"  (שמות כ"ח, ב'-ג')

אמנם, בפירוט הבגדים המתואר לאחר מכן, אין אנו נרמזים על שום בגד שהוא קדוש כשלעצמו. הכתוב מקפיד למסור לנו, שהבגד נצרך לאהרן עת יבואו לשרת בקודש:

"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שם כ"ט)

"וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת"   (שם ל"ה)

"וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ....וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי"       (שם מ'-מ"א)

"וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד... וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ"  (שם מ"ב)

מבין כל הבגדים, ישנו רק פריט אחד אודותיו מציין הכתוב שהוא עצמו קודש:

"וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַ-ה' "  (שם ל"ו)

בעצם, מסקנתנו זו מבוארת ובולטת ביותר בכתוב בפרק הבא, וכבר הפנינו אליו בדברינו לעיל :

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי... וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד: וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת"   (שם כ"ט, א'-ו')

אם כך, ראינו שהמקרא מבקש לשדר כי מדובר בעולם של קדושה. המקום קדוש, ומתבצעת בו עבודת קודש. היות וכך, אף מפעילי המקום צריכים להתקדש, ולבגדיהם נכון תפקיד חשוב בתהליך זה.

ברם, המקרא לא מפרט לנו, כיצד פועלים הבגדים לקדש את הכהן למשימת הקודש.

לאור דיוננו נראה, שהציץ הוא שורש קדושת הבגדים, והוא זה שנוסך בהם את משמעותם כבגדי קודש, עת הוא חופף עליהם כנזר הקודש.

על פי זה, נבקש להבין את פשר "נשיאת העוון" באמצעות הציץ, על פי ביאורו של רשב"ם:

"ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' - לפי פשוטו לא דיבר הכתוב בטומאת קדשים. אלא כך פירושו. כל קרבנות שיביאו ישראל או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירן לפני הק' שיהיה לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם"   (רשב"ם שם ל"ח)

הרי, שהציץ מגדיר את אהרן כאיש קודש, ובכך סוגר את מעגל הקדושה במקדש, ומאפשר לו לפעול. כתוצאה מכך, הקרבנות פועלים את כפרתם.

כאן נמצא המכנה המשותף הפרדוכסלי בין הציץ למכנסיים משני קצוות החוט. לא מדובר כאן בעוד פריט לבוש זה או אחר, אלא בהגדרתו של הכהן הניצב לפני ה' בקודש פנימה. ייחודם של המכנסיים מבין בגדי הלבן, משקף היטב את ייחודו של הציץ בבגדי הזהב. המכנסיים מהווים את בסיסו של מסע הכהן אל הקודש, והציץ חותם בהצלחה את מסעו.