פרשת תרומה - ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

  • הרב עודד מיטלמן

הציווי להביא תרומה מנוסח, בתחילת הפרשה, במילים "ויקחו לי תרומה". בקריאה ראשונה נראה שיש להביא את התרומה אל ה', אך חז"ל שמו לב לעקמומיות בפסוק: אם זוהי הכוונה - לא היה צריך לכתוב "ויקחו" אלא "ויתנו". לשון לקיחה מותיר, לכאורה, את התרומה בידם של ישראל. מכאן מצא המדרש רמז ליחס שבין עם ישראל לבין התורה:

"...אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי - כביכול נמכרתי עמה, שנאמר 'ויקחו לי תרומה'. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך - יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך /אל תטלה/ איני יכול לפי שהיא אשתך; אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך - קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה; לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים - בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר 'ועשו לי מקדש'".

אכן, המדרש טוען שהתרומה מיועדת להישאר ביד ישראל, ולשמש לקיטונו של מלך.

לאחר נתינת התורה, ניתן היה לחשוב שנסתיימה מערכת היחסים הקרובה של הקב"ה עם ישראל. דבר ה' ירד לארץ, וכעת לא נותר אלא לקיימו. כך דרכו של מקח וממכר: המוכר נותן את החפץ, והוא נפרד ממנו לעולם.

אך פני הדברים שונים כאשר מדובר בבתו של מלך. הקשר בין המלך, מלכו של עולם, לבין התורה אינו קשר חיצוני. התורה אינה מערכת חוקים ואמירות שרירותית, שהייתה יכולה להיות אחרת, שניתנה לישראל סתם כך. התורה היא רצון ה' בעולם; היא קשורה אליו בקשר של תולדה כקשר של אב לבתו, ואין דבר החשוב ממנה לה' יתברך. לכן אומר ה' לבני ישראל - למרות שקיבלתם את תורתי, אבקש גם אני לדור עמכם.

השראת השכינה מבטאת את הקשר החי שבין התורה לנותנה. אין חיי תורה שלמים בלי השראת שכינה, הן בכלל - במשכן ובמקדש - והן בפרט - בלבו של כל אחד. בנוסף לעשייה, לציות ולהימנעות מלאווים, מבקש מאתנו ה' בקשה נוספת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". עשו לי קיטון קטן בלבכם שאדור עמכם.