פרשת תרומה - מזבח העולה ומעמדו

  • הרב אלחנן סמט

פרשת תרומה

מזבח העולה ומעמדו ושאלת המבנה של פרשת תרומה

א. מזבח העולה - מקומו בפרשה ומקומו במשכן

הציווי על עשיית מזבח העולה (כ"ז, א-ח) אינו נמצא ביחד עם הציוויים על עשיית שאר כלי המשכן - הארון, השולחן והמנורה (שלושתם בפרק כ"ה).[1] בינם לבינו מפריד הציווי על עשיית המשכן (כלומר: האוהל עצמו) - יריעותיו וקרשיו (כ"ו, א-ל) - ועל עשיית הפרוכת המבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים והמסך לפתח האוהל (כ"ו, לא-לז).

רק לאחריהם בא הציווי על עשיית המזבח, וברור אפוא כי מקומו הוא מחוץ לאוהל - מצדו החיצוני של המסך שבפתח האוהל. מכאן מתברר הטעם לאיחור הופעת ציוויו: מזבח זה אינו מכלֵי האוהל, כאותם שהוזכרו בראש הפרשה, אלא הוא עומד בחוץ - בחצר, ועל כן מיד לאחר הציווי על עשיית המזבח בא ציווי עשיית החצר - קלעיה ועמודיה (כ"ז, ט-יט).

פרשת תרומה, מראשה ועד סופה, מכילה את הציווי על עשיית המשכן וכליו (לעומת פרשת תצווה, העוסקת בחלקה הראשון בציווי עשיית בגדי הכהונה). לפי האמור מתבלט מבנה זה של הפרשה:

· בראש הפרשה (כ"ה, א-ט) בא ציווי כללי על לקיחת תרומה ועל עשיית המשכן בכללו.

· לאחר מכן בא הציווי על עשיית כלֵי האוהל ועל עשיית האוהל עצמו, שבתוכו יושמו הכלים. חלק זה תופס את רוב רובה של הפרשה (כ"ה, י - כ"ו, לז - 68 פסוקים).

· חלקה האחר של הפרשה, הקטן באופן משמעותי מקודמו, הוא הציווי על עשיית כלִי החצר היחיד - מזבח הנחושת[2] - ועל עשיית החצר שבתוכה הוא יעמוד (כ"ז, א-יט - 19 פסוקים).

תיאור זה של מבנה הפרשה מבוסס על סדר הפרטים השונים הכלולים בה, ובעצם על אופיו של המשכן בכללו: אוהל המכיל כלים שונים ומוקף בחצר שבתוכה מזבח. מבנה זה מעורר את הרושם כי מזבח העולה הוא כלי משני בחשיבותו במשכן וכי דרגתו פחותה מזו של כלי האוהל הקודמים לו בפרשה, המצויים בתוך האוהל.

אולם כפי שנראה להלן, תיאור זה של מבנה הפרשה[3] אינו מתחשב בסגנונה ולא בתכונות המאפיינות את המבנה של יחידות ספרותיות במקרא.

ב. מה הָראה משה בהר?

את עיוננו המחודש במבנה פרשת תרומה נפתח דווקא בעיון בפרשת המנורה. בסיומה של פרשה זו באים שני הפסוקים הללו:

ככר זהב טהור יעשה אתה את כל הכלים האלה [=מלקחיה ומחתותיה].[4]
וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מָראה בהר. (כ"ה, לט-מ)

מדוע נזכר כאן פתאום המראה שראה משה בהר? המפרשים, ראשונים כאחרונים, ביארו זאת ביחס לקושי שבמעשה המנורה:

רש"י: 'וראה ועשה' - ...מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש.

רשב"ם: 'אשר אתה מראה' - ממש הראה לו תבנית המנורה.

ראב"ע (הארוך): 'וראה' - כי צריך מעשה המנורה לחכמה, ולראות במראה הלב...

אולם ביאורם מעורר קשיים אחדים: אם המראה נועד להקל על עשיית המנורה, מדוע נאמר "וראה ועשה בתבניתם", בלשון רבים, ולא בלשון יחיד 'בתבניתה'? קאסוטו עונה על כך (בפירושו לספר שמות עמ' 240) שהמילה "תבניתם" רומזת למנורה ולכליה, המוזכרים בפסוק שלפני כן. אולם מה הקושי שיש בכלי העזר של המנורה, עד שגם את תבניתם צריך היה להראות למשה?[5]

הביאור שנתנו המפרשים לפסוק מ קשה מסיבה נוספת: פסוקים דומים לו נאמרו ביחס לשני חלקים נוספים במשכן. בסיום ציווי עשיית המשכן גופו (היריעות והקרשים) נאמר:

והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר.[6] (כ"ו, ל)

ובסיום ציווי עשיית מזבח העולה נאמר שוב:

כאשר הראה אתך בהר כן יעשו. (כ"ז, ח)

ובכן, האם נתקשה משה במעשה המשכן ובמעשה המזבח עד שהיה צריך להראות לו בהר את 'משפט המשכן' ואת מראה המזבח?

קאסוטו (עמ' 222) משיב על כך בחיוב:

מאוד מעניין הדבר, שדווקא במקומות שבהם מורגש ביותר חוסר הפרטים בכתוב נאמר שהראה ה' למשה דמות הדבר שעליו לעשותו, כאילו יתכוון הכתוב להגיד שמה שלא נאמר במפורש בתיאור שבדברים, הראו לו למשה מן השמים במחזה.[7]

אולם מה שנכון ביחס למנורה - שמלשון הציווי כשלעצמה קשה לקבל תמונה ברורה של המנורה - אינו נכון באותה מידה ביחס למזבח העולה. ועל כל פנים אין הקושי שבמעשה המזבח הזה גדול מן הקושי במעשה השולחן.

ובאמת אי אפשר לפרש כדברי קאסוטו, שרק בשלושה מקומות אלו "שבהם מורגש חוסר הפרטים בכתוב" הראה ה' למשה את דמות הדבר שעליו לעשותו, שהרי כבר בציווי הפותח את פרשתנו נאמר:

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו. (כ"ה, ט)

משמע שה' הראה למשה את תבנית כל כלי המשכן. חוזרת אפוא הקושיה למקומה: מדוע נזכר מראה זה רק ביחס למנורה, למשכן עצמו ולמזבח העולה?

ג. הזכרת 'הראייה על ההר' כאמצעי לחלוקת הפרשה

הבה נשוב אל הפסוק שבסוף פרשת המנורה, שממנו יצאנו לבירור זה:

וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. (כ"ה, מ)

ננסה להציע לפסוק זה פירוש אחר מזה שהוצע בדברי המפרשים שראינו עד עתה: המילה "תבניתם", בלשון רבים, רומזת לתבניתם של שלושת הכלים שהוזכרו עד עתה - הארון, השולחן והמנורה. פירוש כזה לפסוק אכן הוצע בברייתא שהובאה במסכת מנחות כט ע"א:

תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושולחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותן, שנאמר 'וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר'.[8]

על פי פירוש זה אין הפסוק הנידון שייך לפרשת המנורה דווקא, אלא הוא מהווה פסוק סיכום לכל שלוש הפרשות של כלי המשכן שציווי עשייתם נאמר בפרק כ"ה. פסוק זה מחזיר אותנו, כמובן, לפסוק ט שבציווי הכללי שבראש הפרשה:

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו.
וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר.

ה' הראה למשה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, ועתה, משסיים לצוות עליו את פרטי העשייה של "כל כליו" הוא מזכירו, לסיכום, לעשותם כפי "תבניתם" שאותה הראהו בהר.

אם מכוון פירושנו לפסוק כ"ה, מ - שהוא נועד לסכם את ציווי כלי המשכן - לפשוטו של מקרא, אזי אף הפסוק הבא, הדומה לפסוק זה, משמש בוודאי באותו תפקיד:

והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר. (כ"ו, ל)

פסוק זה איננו בא לענות על קושי מיוחד בציווי מלאכת יריעות המשכן וקרשיו שבו "לא ניתן תיאור שלם" ועל כן "בא פסוק ל להגיד שהדברים שנאמרו למשה מצאו את השלמתם במראה שהראו לו מן השמים" (כדברי קאסוטו בעמ' 250), אלא הוא נועד להתקשר אל הפסוק שבציווי הכללי (כ"ה, ט) "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן... וכן תעשו". אף כאן נועד הפסוק לשמש סיכום לציווי עשיית המשכן עצמו - בהקבלה לפסוק הסיכום של ציווי עשיית כלי המשכן.[9]

הנה כך מסתמן לפנינו מבנה הפרשה, המבוסס על אמצעי סגנוני שבו משתמשת הפרשה עצמה כדי לציין את ההבחנה שבין חלקיה: ביטוי אחד החוזר בסגנונות שונים כאמירה מסכמת. הנה טבלת המבנה:

ציווי כללי:

לקיחת תרומה ועשיית מקדש (כ"ה, א-ט)

פסוק מסכם:

ככל אשר אני מראה אותך
את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו.

 

מחצית א - פירוט "כל כליו"

מחצית ב - פירוט "המשכן"

 

הארון (כ"ה, י-כב)

היריעות (כ"ו, א-יד)

 

השולחן (כג-ל)

 
 

המנורה (לא-לט)

הקרשים (טו-כט)

פסוק מסכם:

(מ) וראה ועשה בתבניתם את אשר מראה בהר

(ל) והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר

שתי 'המחציות' של ציווי מלאכת המשכן מפרטות בסדר כיאסטי את הפסוק המסיים של הציווי הכללי: בפסוק ההוא נאמר "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו", ואילו בפרטו אתה מוצא קודם את "כל כליו" ורק אחר כך את "המשכן" עצמו.[10] בסיומה של כל מחצית ישנו פסוק מסכם, המחזיר אל הפסוק הכללי ההוא.

החלוקה שהצענו מתאמתת על ידי השוויון שבין המחציות: מחצית "כלי המשכן" משתרעת על פני שלושים ואחד פסוקים, ומחצית "המשכן" - על פני שלושים פסוקים. כפי שהראינו בעיונינו לא אחת, שוויון אורכן של שתי מחציות של יחידה אחת הוא עיקרון ספרותי נפוץ מאוד בכל הסוגות הספרותיות שבמקרא.

ד. ההשלמה הכפולה לציווי העיקרי

דא עקא, שהמבנה שעמדנו עליו עד עתה אינו מקיף את כל פרשת תרומה - שהרי ציווי עשיית המשכן וכליו הולך ונמשך עד לסוף הפרשה. יתרה מזאת: אף הפסוק הקובע את חלוקתה הפנימית של פרשתנו חוזר פעם נוספת, בסיום פרשת מזבח העולה:

כאשר הראה אותך בהר כן יעשו. (כ"ז, ח2)

האם גם פסוק זה נועד לסכם את כל מה שלפניו (ולא רק את ציווי עשיית המזבח)?

אם נמשיך בדרך שבה הלכנו עד עתה, יהא עלינו להסיק שישנו חלק נוסף בציווי מלאכת המשכן המהווה סיום לשתי המחציות הקודמות של הציווי, ואף חלק זה מסתיים ב'פזמון החוזר' "כאשר הראה אתך בהר כן יעשו". חלק זה, שהוא קצר כדי מחצית מכל אחת מן המחציות שנידונו קודם לכן (אורכו 15 פסוקים) ומהווה להן חתימה, מקביל אפוא לציווי הכללי הפותח את פרשתנו (כ"ה, א-ט) והמהווה מבוא לשתי המחציות הגדולות של הציווי.

החלק הזה מורכב משני חלקי משנה - משתי פרשות מסורה, שיהא עלינו לדון על הקשר ביניהן:

· (כ"ו, לא-לז) הציווי על עשיית הפרוכת ומסך פתח האוהל ועל הסידור הפנימי של הכלים באוהל.

· (כ"ז, א-ח) הציווי על עשיית מזבח העולה.

נדון תחילה בפרשה הראשונה ונשאל: מדוע אין פרשה זו כלולה בציווי עשיית המשכן הכתוב לפניה (פסוק הסיכום ל "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" מפריד ביניהן)? והרי גם בפרשה זו מדובר על שני חלקים מגופו של המשכן - הפרוכת ומסך פתח האוהל![11]

התשובה על כך היא ששני חלקי המשכן הללו - הפרוכת והמסך - אינם נעשים לצורך הקמת האוהל כשלעצמו אלא לצורך סידורו הפנימי, וזהו באמת הנושא של פרשה זו. מטרתה של הקמת הפרוכת מפורשת בפסוק לג - "והבדילה לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים". בכך נקבעים המקומות שבהם יעמדו הארון - "מבית לפרכת" (לג) - ולעומתו השולחן והמנורה "מחוץ לפרכת", השולחן בסמוך לצלע הצפונית של המשכן, והמנורה בסמוך לצלעו הדרומית (לה). הצבת מסך פתח האוהל קובעת את מקומו של מזבח העולה מחוצה לו (אף שדבר זה לא נאמר בפירוש, וראה להלן).

האם ביחס לפרשה זו מתאים הפסוק המסכם "כאשר הראה אתך בהר כן יעשו"? ודאי שכן הוא. כשהראה ה' למשה בהר "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו", לא הראה לו את תבנית המשכן כשלעצמו ואת תבנית כל כליו כשלעצמם, אלא הראה לו את המשכן עומד על עמדו, כלומר, גם את היחסים ההדדיים שבין המשכן עצמו לבין הכלים השונים המוצבים בו - את סידורו הפנימי.

מבחינה זו מהווה פסוק הסיכום בחלק הנוכחי חזרה על הפסוק שבציווי הפותח:

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן יעשו. (כ"ה, ט)

כאשר הראה אתך בהר כן יעשו. (כ"ז, יח)

אין הפסוק המסכם במקומנו מזכיר את "תבנית המשכן" ולא את "תבנית כל כליו", שכן עתה מדובר על המכלול השלם - על המשכן ביחד עם כליו, כיצד יעמדו על עמדם.

עתה עלינו לדון בפרשה השנייה המרכיבה חלק זה של הציווי - פרשת מזבח העולה, שרק בסיומה בא הפסוק המסכם. ובכן, מה פשר צירופה של פרשה זו אל קודמתה וסיכום שתיהן בפסוק סיכום משותף?

נראה שכוונת צירוף זה לכלול אף את מזבח העולה בכלל כלי המשכן ובסידורו הפנימי של המשכן. קביעת פסוק ח2 ("כאשר הראה אתך בהר...") בסיום פרשת מזבח העולה מלמדת שאף מזבח זה היה בין הכלים של המשכן שאת תבניתם הראה ה' למשה בהר, ואף את מקומם ביחס למשכן הראה לו אז.[12]

וכשם שפסוק זה מצרף את מזבח העולה אל מה שלפניו - אל פרשת סידורם הפנימי של המשכן ושל כליו - כך מפריד הוא את פרשת מזבח העולה מפרשת עשיית החצר (ט-יט) שאחריו.

החצר אינה אלא חלק טפל למשכן עצמו, כעין רצועת הגנה מסביבו. על כן לא נאמר ביחס אליה אותו פסוק מסכם שנאמר ביחס לחלקי העשייה הקודמים של המשכן - שיש לעשותה כמראה שהראה ה' למשה בהר (ואולי באמת כלל המראה ההוא אך "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו", ולא את תבנית החצר). אמנם מקומו הפיזי של מזבח העולה היה בחצר, ודבר זה יש ללמוד ממקומו של הציווי על עשייתו - אחר הציווי על עשיית מסך פתח האוהל. אך יש לשים לב שדבר זה לא נאמר בפירוש! ביחס לשולחן נאמר בפירוש (לה) "ושמת את השלחן מחוץ לפרכת", אך ביחס למזבח העולה לא נאמר בדומה לכך 'ושמת את המזבח מחוץ למסך פתח האוהל'. הימנעות זו מאמירה מפורשת בדבר מקומו החיצוני של המזבח - בחצר - משלימה את 'האמירה' החיובית הנרמזת במבנה הפרשה והמכלילה את מזבח העולה בתוך כלי המשכן.

הבה נשוב לשני מרכיביו של חלק זה שאנו דנים בו, וניווכח שהוא מורכב משתי פרשיות מסורה הדומות באורכן:

א. (כ"ו, לא-לז) סידורו הפנימי של המשכן באמצעות הקמת הפרוכת והמסך (7 פסוקים)

ב. (כ"ז, א-ח) עשיית מזבח העולה (8 פסוקים)[13]

קיימת זיקה ברורה בין שתי פרשיותיו של חלק זה לבין שתי המחציות הגדולות של ציווי העשייה שנידונו בסעיף הקודם של עיוננו, אלא שזיקה זו באה בסדר כיאסטי: הפרשה הראשונה במקומנו משלימה את המחצית השנייה של הציווי הגדול - זו העוסקת בעשיית המשכן - בכך שהיא קובעת את גבולותיו הפנימיים והחיצוניים של המשכן ואת סידורו הפנימי; ואילו הפרשה השנייה במקומנו משלימה את המחצית הראשונה של הציווי הגדול - זו העוסקת בכלי המשכן - בכך שהיא מוסיפה עליהם כלי מרכזי, הוא מזבח העולה, שמפני ההכרח (כלומר: בגלל מיקומו החיצוני) נדחתה מצוותו למקום מאוחר בפרשה.

כיוון ששתי המחציות הגדולות של הציווי מושלמות כאן בסדר כיאסטי, ממילא מקבילות שתי הפרשות שלנו בהקבלה ישרה לפסוק שבציווי הפותח:

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו (כ"ה, ט)

(א) פרשת סידור המשכן (ב) פרשת עשיית המזבח

וזו הסיבה לדמיון הרב של פסוק הסיכום במקומנו (כ"ז, ח) לפסוק כ"ה, ט, דמיון שעמדנו עליו בסעיף זה לעיל.

הנה, לסיכום, סכמת המבנה של פרשת תרומה:

ציווי כללי

"ככל אשר אני מראה אותך

 

את תבנית המשכן

ואת תבנית כל כליו"

 

מחצית א: עשיית הכלים

מחצית ב: עשיית המשכן

"אשר אתה מראה בהר"

"אשר הראית בהר"


ציווי משלים

פרשה ב: עשיית המזבח

פרשה א: סידור המשכן

"כאשר הראה אתך בהר"

נספח: עשיית החצר

מבנה זה נועד, כמובן, להפקיע את המבנה המדומה שתיארנו בסעיף א של עיוננו, ואחת ממטרותיו היא להחשיב את מזבח העולה ולכללו בכלי המשכן, ההפך מן המסקנה שעלתה באותו סעיף מן המבנה המדומה ההוא.

אלא שעתה עולה מאליה השאלה הבאה: אם כוונת מבנה הפרשה היא להחשיב את מזבח העולה כאחד מכלי המשכן, מדוע עומד מזבח זה בחצר המשכן, ולא במשכן גופו?

שאלה זו אינה מצריכה עיון רב: על המזבח יקדה אש תמיד (ויקרא ו', ו) והוקרבו עליו קרבנות ציבור וקרבנות יחיד יום יום ושעה שעה. הכנסתו לתוך המשכן - אל תוך האוהל הסגור - הייתה בלתי-אפשרית, מפני האש והעשן. מקומו של המזבח חייב אפוא להיות תחת כיפת השמים - בחצר המשכן.

המפרשים הראשונים עמדו על כך שהמשכן וכליו היו סמל לבית שנועד לארח בו את המלך. כך מבאר ר"ע ספורנו את משמעם של הכלים במשכן (כ"ה, כג ד"ה ועשית שלחן):

אחר מעשה הארון, שהיה כדמות כיסא לשכינה... ציווה על שולחן ומנורה, כמנהגם לפני השרים, כעניין השונמית באמרה (מל"ב ד', י) 'ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה'.

והנה, כל המכיר את אופיו של בית המגורים בימי קדם יודע ש'המטבח' - מקומם של התנור ושאר אמצעי הבישול והאפייה - היה בחצר הבית, ולא בתוכו, ומאותו הטעם עצמו: כדי שהאש, העשן והריחות לא יפריעו בבית עצמו. אולם השימוש שעושה עקרת הבית במטבח זה העומד בחצר הוא לצורכם של בני הבית פנימה: צורכי האכילה נעשים מחוץ לבית, אולם האכילה עצמה, אין דרכה להיעשות אלא בתוכו.

כך הדבר גם ביחס למזבח, המסמל את 'המטבח' של המשכן: מסיבות טכניות הוא חייב לעמוד בחצר המשכן, אולם העבודה הנעשית בו - עבודת הקרבנות - היא חלק מן העבודות שהן צורכו של פנים המשכן, כשאר העבודות הנעשות בתוכו, ושמא היא אף עולה עליהן בחשיבותה.

אנו נשוב ונעסוק בהיבט אחר של מעמדו של מזבח העולה ושל חשיבות העבודה הנעשית על גביו גם בעיוננו לפרשת תצווה.



[1] בין כלי המשכן עצמו, העומדים בתוך האוהל, מצוי גם מזבח הקטורת, שהציווי על עשייתו מופיע רק בסיומה של פרשת תצווה, לאחר חתימת הציווי הגדול על עשיית המשכן, המשתרע על פני פרשות תרומה-תצווה. על סיבת הדבר עמדנו בהרחבה בעיוננו לפרשת תצווה (תש"ס) 'מזבח הקטורת - מקומו במשכן ומקומו בפרשה'.

[2] אמנם בחצר עמד כלי נוסף - כיור הנחושת - שהציווי על עשייתו לא נזכר כלל בפרשתנו אלא בפרשת כי-תישא (ל', יז-כא), בין הנספחים לציווי מלאכת המשכן. ראב"ע בביאורו הארוך לכ"ז, ח, עם סיום פירושו לפרשת מזבח העולה, מעיר על כך: "והנה לא נזכר הכיור [כאן, לאחר מזבח העולה, ככלי נוסף שעומד בחצר], כי לא נעשה מנדבת כל ישראל, רק מנדבת הנשים לבדם [כמבואר בל"ח, ח], על כן הזכירו עם פרשת הבשמים [ל', כב-לח - הבשמים לשמן המשחה ולקטורת], שכל ישראל לא הביאום, רק הנשיאים לבדם [כמבואר בל"ה, כז-כח]".

אולם נראה שהטעם לדחיית ציווי עשיית הכיור אל הנספחים לציווי מלאכת המשכן פשוט יותר: הכיור אינו כלי שנעשית בו עבודה, אלא הוא נועד לסייע בהכשרת הכוהנים לעבודתם. מטעם דומה כלולים גם הציוויים על עשיית שמן המשחה וקטורת הסמים בין הנספחים: הללו אינם כלים, אלא תערובות חומרים שהכנתן מהווה תנאי לעצם הפעלתו של המשכן או לקיום אחת העבודות שבו.

[3] נראה שמחלק הפרקים היה מסכים לתיאור זה של מבנה הפרשה, שהרי הוא החל את פרק כ"ז בציווי על עשיית המזבח, וכלל עמו באותו הפרק את הציווי על עשיית החצר.

[4] נחלקו המפרשים אם כלי המנורה כולם כלולים באותו כיכר זהב (רש"י) או שמא כלי המנורה אינם כלולים בכיכר, ולא נאמרו בפסוק אלא להורות שגם הם יהיו עשויים זהב (ראה דברי רמב"ן הדן בכך באריכות).

[5]בהמשך לדבריו המצוטטים למעלה כותב ראב"ע: "ולראות במראה הלב איך יעשה מכיכר אחד כל הכלים". כוונתו אינה ברורה, ואפשר שהוא בא לענות על מה שהקשה רמב"ן על פירוש רש"י (ראה בהערה קודמת): "תימה גדול שלא ייתן הכתוב משקל למנורה כמה יהיה בה מן הכיכר...", ועל כך אומר אפוא ראב"ע כי החלוקה היחסית של כיכר הזהב בין המנורה לבין מלקחיה ומחתותיה - זה הדבר שראה משה בהר. לפי זה, דבריו של ראב"ע אינם מתאימים לפירושים החולקים על רש"י, שכלי המנורה נעשו מזהב נוסף על הכיכר שממנו נעשתה המנורה. גם על פי שיטת רש"י אין מובן הקושי שחייב להראות למשה את כלי המנורה במחזה: "ולמה לא נפרשו [= נתפרשו] כמה יהיו המלקחיים והמחתות שיעשו ממנו [מן הכיכר]?" (שאלת רמב"ן על רש"י). לו נתפרשה כמות הזהב של כלי המנורה, שוב לא היה צורך להראותם במראה מיוחד.

[6] מובנו של הציווי להקים את המשכן כאן איננו כמובנו בציווי שעתיד משה להצטוות עם סיום מלאכת המשכן (מ', ב) "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד", משום ש"אין עתה הצוואה בהקמת המשכן אלא בעשייתו" (לשון רמב"ן בביאורו לפסוקים לג-לד להלן). הכוונה בפסוק זה היא לחיבור חלקי המשכן השונים ולהקמת האוהל כשלעצמו, שיהיה מוכן לקבלת הכלים לתוכו.

[7] קאסוטו חוזר על פירושו זה בכל שלושת המקומות שבהם נאמר למשה לעשות כאשר הראה בהר: המנורה - עמ' 240; המשכן - עמ' 250; מזבח העולה - עמ' 254. אולם הוא לא ביאר במה מיוחדים דווקא חלקי המשכן הללו.

[8] רש"י על הגמרא פירש בד"ה כתבניתם - "אארון [= על ארון] ושולחן ומנורה כתיב". בפירושו לחומש נטל רש"י מברייתא זו רק את הרעיון שהקב"ה הראה למשה "מנורה של אש", ואילו את המשפט "שנתקשה משה במעשה המנורה" נטל מברייתא אחרת, שאינה קשורה לקודמתה, הבאה בתלמוד באותו מקום בהמשך: "תנא דבי רבי ישמעאל: שלוש דברים היו קשים לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן: מנורה וראש חודש ושרצים. מנורה - דכתיב 'וזה מעשה המנורה...' ".

בצירוף שתי הברייתות שינה רש"י את משמעה של הראשונה: המנורה של אש שהראה הקב"ה למשה בברייתא זו אינה קשורה לקושי מיוחד שנתקשה משה דווקא בה, שהרי הראו לו גם ארון של אש וגם שולחן של אש. אפשר אמנם שגם ברייתא זו רומזת לקושי שעמד לפני משה ושהמראה נועד לפתור אותו, אולם קושי זה הוא בעשייתם של כלי המשכן כולם.

[9] אמנם ניכר הבדל קל בין "כמשפטו אשר הראית בהר" לבין "בתבניתם אשר אתה מראה בהר", אולם רס"ג מפרש את המילה "כמשפטו" - "כתבניתו". מסתבר אפוא שהברייתא שהובאה למעלה הייתה יכולה לומר גם ש'משכן של אש ירד מן השמים, וראה משה ועשה כמותו', אלא שמסיבה כל שהיא התמקד התנא דווקא בכלי המשכן. אולם לא כך הבינה הגמרא: היא סברה שהתנא של הברייתא התכוון אך ורק לכלי המשכן, ולא למשכן עצמו. לפיכך היא הבחינה בין הפסוקים: "כמשפטו" שנאמר אודות המשכן, כוונתו להלכותיו שנאמרו למשה בהר, ואילו הכלים - "תבניתם" הממשית (העשויה אש) היא שנראתה למשה בהר. אולם על פי פשוטו קשה חילוק זה: הפועל 'להראות' אינו מתאים ל'משפט' במשמעות 'הלכות'. ועוד: בפסוק ט שלמעלה נאמר "את תבנית המשכן" (והיא שאלת התוספות ד"ה הכא).

[10] שיטה זו, שבה כלל מתפרט בהמשך הכתוב בסדר כיאסטי, נפוצה מאוד במקרא.

[11] מחלק הפרקים אכן כלל פרשה זו בפרק אחד עם ציווי עשיית המשכן.

[12] על מנת להדגיש את חשיבותו היתרה של המזבח הזה, לא רק כאחד מכלי המשכן אלא ככלי מרכזי בו, נאמר (כ"ז, א) "ועשית את המזבח" בה"א הידיעה. וכך כותב קאסוטו (עמ' 253) בפתח פירושו לפרשת המזבח: "המזבח הנועד להקמת הקרבנות היה תופס מקום מרכזי בפולחן... מובן מאליו היה הדבר, שגם במקדש הישראלי יהיה מזבח, ולפיכך בא כאן השם מתחילתו בה"א הידיעה".

[13] אמנם הפרשה השנייה יתרה בפסוק על קודמתה, אך מבחינת מספר המילים היא מכילה 96 מילים, בעוד שבקודמתה 100 מילים.