פרשת תרומה - מעשה המנורה

  • הרב עדיאל זימרן

מעשה המנורה

בפרשתנו (ל"א, כה) מתואר הציווי האלוקי על עשיית המנורה: מצד אחד, משה נצטווה לעשותה בעצמו - "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר"; אך מצד שני, המנורה נעשית מאליה: "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה". כדי לתרץ סתירה זו, מסביר המדרש (במד"ר ט"ו, ד) שמשה התקשה בבניית המנורה, והקב"ה הראה לו את תבניתה. משה שוב התקשה, וה' סייע לו שהמנורה תיעשה מאליה. לסיכום, אם כן, לדברי המדרש משה לא עשה את המנורה בעצמו אלא ה' הוא שעשאה.

ה"שפת אמת" מקשה על מדרש זה: אם הקב"ה סייע למשה והמנורה נעשתה מאליה, מדוע היה צורך לצוות על משה מלכתחילה לבנות את המנורה? מדוע ה' לא עשה את המנורה מלכתחילה בעצמו? האם יש משמעות לציווי עשיית המנורה, גם אם בסופו של דבר הקב"ה עשאה?

ה"שפת אמת" מסביר שאמנם משה לא עשה את המנורה, אך לעשייתה נדרשו הבעת רצונו ונכונותו לעשותה. העובדה שמשה רצה לעשות את המנורה - די בה כדי שהקב"ה יסייע לו מלמעלה. מה שגרם למלאכה להיעשות מאליה היה רצונו הראשוני של משה, ובלעדיו לא היתה מתרחשת המלאכה.

דברי ה"שפת אמת" מדגישים את רצונו של האדם, והוא מרחיב אותם לקיום המצוות בכלל: "שעל ידי ראיית הדעת והסתכלות הלב בתורה, ומייגע האדם עצמו להיות מוכן לקיים המצוות כראוי, אף כי כשבא לידי מעשה בפועל אינו יכול לעשותו, עם זה ההבטחה להיות נעשה מעצמו". למרות שלעיתים אין האדם עושה את המעשה, "רק כפי רצון האדם נגמר בעצמו".

נראה, שדברי ה"שפת אמת" מבטאים תפיסה של צמצום יכולות האדם בעולם בכלל ובעולם המצוות בפרט. האדם חייב להשתדל כפי יכולתו, אך אל לו לחשוב שהוא בכוחותיו מסוגל להגיע למקסימום בביצוע המצווה. הקב"ה יצליח בידיו על פי השתדלותו: "ועל ידי שרצה לעשות רצונו יתברך, רק שהיה למעלה מכוח אדם - לזה נעשה מעצמו". תפיסה זו דורשת מהאדם, מצד אחד, להשתדל, להתאמץ ולרצות להגיע לקיום המצוות באופן מלא; ומצד שני, לדעת שהוא אינו המחליט והאחראי הסופי בעולם. יש לאדם מקום חשוב ואחריות גדולה בבריאה, אולם אין לו את יכולת ההכרעה הסופית.