תרומה | ענייני משכן
א. מקדש ומשכן
המונחים 'מקדש' ו'משכן' משמשים בשפתינו בדרך כלל לתיאור המבנים שה' השרה את שכינתו בתוכם, על כל מרכיביהם. המשכן הוא המבנה שמשה הקים במדבר וכן המבנה שבני ישראל הקימו בשילה בימי יהושע, לאחר י"ד שנים של כיבוש וחלוקה; והמקדש הוא המבנה ששלמה בנה בירושלים ונבוכדנאצר החריבו, וכן המבנה שבנו זרובבל ויהושע בן יהוצדק בעת שיבת ציון תחת מלכות פרס, הורדוס שיפץ אותו וטיטוס החריבו, והוא המבנה שייבנה במהרה בימינו ויעמוד לנצח, אכי"ר.
הגמרא נוטה לערב בין שני המונחים:
"אשכחן מקדש דאיקרי 'משכן', ומשכן דאיקרי 'מקדש'. בשלמא מקדש דאיקרי 'משכן' - דכתיב 'ונתתי משכני בתוככם', אלא משכן דאיקרי 'מקדש' - מנלן? אילימא מדכתיב 'ונשאו הקהתים נשאי המקדש והקימו את המשכן עד בֹּאם' - ההוא בארון כתיב; אלא מהכא: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'". (עירובין ב ע"א-ע"ב)
למעשה, לשני המונחים האלו קיימת משמעות נוספת, פרטית יותר. הגמרא לעיל הזכירה את הפסוק בחומש הפקודים - "ונשאו הקהתים נושאי המקדש", שם ארון הברית מכונה "המקדש". אפשר שכך יש לפרש גם את הפסוק המזכיר את ה"מקדש" בפרשתנו (אם כי הגמרא פירשה אותו כמתייחס למבנה כולו):
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו:
ועשו ארון עצי שִטים, אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קֹמתו". (כ"ה, ח-י)
מפסוק י' ואילך מפרטת התורה את צורתו של הארון, שנזכר בכינוי "המקדש" בפסוק ח'. פסוק ט' - המפסיק ביניהם - הוא סיום הפסקה הראשונה, מעין סיומי הפסקאות שבהמשך הפרשה[1].
גם בפסוק הבא, ה"מקדש" הוא ארון הברית:
"ראה עתה כי ה' בחר בך לבנות בית למקדש, חזק ועשה". (דברי הימים א' כ"ח, י)
שהרי בתחילת אותו פרק, אומר דוד לשרי ישראל:
"...שמעוני אחי ועמי; אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה'...". (דברי הימים א' כ"ח, ב)
השוואת שני הפסוקים מעלה שה"מקדש" הוא הארון, וכל הבית נקרא על שמו.
* * *
ה"משכן" כתיאור פרטי יותר משמש לכינוי היריעות התחתונות:
"ואת המשכן תעשה עשר יריעֹת, שש משזר ותכלת וארגמן ותֹלעת שני, כרֻבים מעשה חֹשב תעשה אֹתם". (כ"ו, א)
בניגוד לכך, על בניין הקרשים נאמר: "ועשית את הקרשים למשכן" (כ"ו, יח). הקרשים הם עבור המשכן, אך היריעות - הן עצמן המשכן.
ואכן, משהקימו את המשכן בשילה - בנאוהו מאבנים וגנזו את הקרשים, שהרי הם אינם עיקר המשכן. אך בית האבן בשילה נעשה ללא גג יצוק, ובגגו הניחו את יריעות המשכן שעשו בצלאל ואהליאב במדבר. יריעות אלו נתנו לכלל המשכן את שמו - "משכן".
* * *
מכאן ליחס שבין המשמעויות הפרטיות של ה"משכן" וה"מקדש": המקדש הוא, כאמור, הארון - ארון העדות, על שם לוחות העדות שבתוכו. אף המשכן נקרא "משכן העדות", על שם לוחות הברית - לוחות העדות - שבתוכו:
"אלה פקודי המשכן, משכן העדֻת, אשר פֻּקד על פי משה, עבֹדת הלוִיִם ביד איתמר בן אהרן הכהן". (ל"ח, כא)
ועל כינויו זה של המשכן נדון בהמשך דברינו.
ב. המשכן והאוהל
כאמור, בספר שמות ובחומש הפקודים, הכינוי הרגיל למבנה הוא "משכן". לעומת זאת, בתורת כוהנים - שמו של המבנה הוא "אוהל מועד". לעיתים אף מופיעים לנו שני השמות זה בצד זה:
"ויטֹש משכן שִלו, אֹהל שִכן באדם". (תהילים ע"ח, ס)
בפסוקים אלו ובתורת הכוהנים, "אוהל" הוא שם כללי לכל המבנה. כשם פרטי - ה"אוהל" הוא יריעות העיזים שהיו מעל יריעות המשכן:
"ועשית יריעֹת עִזים לאֹהל על המשכן, עשתי עשרה יריעת תעשה אֹתם". (כ"ו, ז)
נעסוק מעט בהבדל שבין יריעות המשכן לבין יריעות האוהל. יריעות המשכן הן יריעות מלכותיות ומפוארות. הן עשויות ממיטב החומרים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש, וכרובים מעשה חושב ארוגים בהן. לולאותיהן תכלת, וקרסי זהב מחברים אותן. יריעות אלו קצרות יחסית, הן תלויות באוויר ואינן נוגעות בקרקע בשום מקום.
לעומתן - יריעות האוהל אינן בהכרח יפות. הן שחורות, כצבע צמרן של העיזים באזור זה בעת העתיקה, עד שלא הגיעו לכאן העיזים הלבנות בתקופה הרבה יותר מאוחרת. כשיריעות אלו כיסו את יריעות המשכן - המשכן עשוי היה להיראות כאוהל רועים בדואי המוכר לנו מהנגב; אוהל שחור מצמרן של העיזים. הלולאות הן סתמיות, והקרסים ליריעות אלו אינם עשויים מזהב אלא מנחושת. יריעות אלו ארוכות יותר, הן מגיעות עד הקרקע ואף סורחות עליה. למותר לציין שאין עליהן דמויות כרובים.
בפשטות, ניתן לתת הסבר טכני להבדל שבין היריעות: יריעות המשכן הן היריעות התחתונות, כלומר - הפנימיות. הן הנראות למי שעומד בתוך המשכן והן עיקר תוכנו. יריעות אלו הן יפות, אך הן גם עדינות ואין בכוחן לעמוד מול מזג האוויר המדברי בלא לדהות או אף להיקרע. מזג האוויר במדבר כולל שינוי טמפרטורה קיצוניים בין היום לבין לילה, סופות חול, גשמי פתע ועוד. יריעות האוהל עוטפות את יריעות המשכן מבחוץ. הן פחות יפות, אך הן עמידות יותר בפני פגעי מזג האוויר.
אך אפשר שיש גם הבדל מהותי בין היריעות. נתבונן על הבדל זה דרך מגילת שיר השירים:
"שחורה אני ונאוה בנות ירושלִַם, כאהלי קֵדר כיריעות שלֹמה". (שיר השירים א', ה)
חז"ל כבר עמדו במדרשיהם על הניגוד שבין "שחורה" לבין "נאוה". במושגי חז"ל, "שחורה" היא כינוי מכוערת. למעשה, נראה שהתקבולת בפסוק היא כזו:
"שחורה אני ונאווה בנות ירושלם,
כאהלי קדר כיריעות שלמה".
כאילו נכתב כאן 'שחורה אני כאהלי קדר, ונאווה כיריעות שלמה'. כנסת ישראל נדמית בפסוק זה למשכן: מבפנים היא נאווה כיריעות המשכן, שהן יריעות יפות, יקרות ומלכותיות - "יריעות שלמה"; אך כלפי חוץ, בשל יריעות העיזים העוטפות אותו, נראה המשכן כאוהלי קידר, שהם אוהלי רועי המדבר.
ובדומה לכנסת ישראל - כך הוא גם דימויו של הקב"ה, שהמשכן והאוהל הוא ביתו. הקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, ועם ישראל הוא עדת מלכותו. כמלך - ראוי הוא שיבנו לו בית מפואר ממיטב החומרים - מיריעות שלמה, יריעות המשכן. אך הקב"ה אינו רק מלך; הוא גם רועה, ועם ישראל הוא צאן מרעיתו במדבר, שהוא מקום המרעה הטבעי של הצאן. וכך הוא דימויו של הקב"ה בפי נביאיו:
"כרֹעה עדרו ירעה, בזרֹעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל". (ישעיהו מ', יא)
"לכן כה אמר ה' א-לוהי ישראל על הרֹעים הרֹעים את עמי; אתם הפצתם את צאני ותדחום ולא פקדתם אֹתם - הנני פֹּקד עליכם את רֹעַ מעלליכם, נאֻם ה': ואני אקבץ את שארית צאני מכל הארצות אשר הדחתי אֹתם שם, והשבתי אתהן על נוֵהן ופרו ורבו". (ירמיהו כ"ג, ב-ג)
"כי כה אמר ה' א-לוהים, הנני אני ודרשתי את צאני ובקרתים: כבקרת רֹעה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומֹת אשר נפֹצו שם ביום ענן וערפל: והוצאתים מן העמים וקִבצתים מן הארצות והביאֹתים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ: במרעה טוב ארעה אֹתם ובהרי מרום ישראל יהיה נוֵהם, שם תרבצנה בנוה טוב ומרעה שמן תרעינה אל הרי ישראל: אני ארעה צאני ואני ארביצם, נאֻם ה' א-לוהים: את האֹבֶדֶת אבקש ואת הנִדחת אשיב ולנשברת אחבש ואת החולה אחזק ואת השמנה ואת החזקה אשמיד, ארענה במשפט". (יחזקאל ל"ד, יא-טז)
כרועה הרועה את צאנו במדבר, הקב"ה זן ומכלכל את עמו בלחם ובמים ומגן עליהם מכל אויב ומכל צרה.
נראה, שגם מטהו של משה - המבטא את זרועו הנטויה של הקב"ה - לא היה מתחילתו אלא מקל רועים בידיו של משה. מן הסתם, הוא שימש לו כנשק ברעותו את צאן יתרו חותנו במדבר, נגד שוסי המדבר וחיות הטרף. נשק זה עצמו הפך לנשק נגד פרעה ונגד עמלק, בבטאו את הזרוע הנטויה של הקב"ה, שרעה את עמו במדבר במשך ארבעים שנה. ומקום שכינתו של הקב"ה היה באוהל מיריעות עיזים וקרסי נחושת.
* * *
נשוב לשיר השירים. שני דימוייו של הקב"ה במגילה הם הדוד ("ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך"), ושלמה ("צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו"). עיון במגילה מורה שכדוֹד - הקב"ה מופיע מן המדבר כרועה וכצבי, בהופעה הנראית מאולתרת ונחפזת; ואילו כשלמה - הקב"ה מופיע בהופעה מלכותית ומפוארת.
הופעותיו של ה' מקבילות לדמותם של דוִד - הרועה והלוחם המגן על עמו, שחייו בתוך עמו רצופים עליות וירידות, אהבה והתנכרות; ושל שלמה - המלך המפואר, המושל בכל הארצות, שחייו בתוך עמו ממוסדים וקבועים ומעמדו ברור וחד משמעי.
ג. עדות והיוועדות
עמדנו על כך שהמשכן נקרא "משכן העדות" והאוהל נקרא "אוהל מועד". כשם שיריעות האוהל מונחות מעל יריעות המשכן, כך מצויה הכפורת מעל הארון. הארון מכיל בתוכו את לוחות העדות, ואילו תפקידה של הכפורת הוא:
"ובבֹא משה אל אהל מועד לדבר אִתו, וישמע את הקול מִדַּבר אליו מעל הכפֹּרת אשר על ארֹן העדֻת מבין שני הכרֻבים, וידבר אליו". (במדבר ז', פט)
העדות היא התורה שבכתב, הלוחות הכתובים. ההיוועדות היא מעמד נתינת התורה שבעל פה: הקב"ה נועד עם משה באוהל מועד ומדבר עמו.
לוחות העדות הם היחסים הממוסדים בין עם ישראל לבין המלך שהופיע בהר סיני עם כל הפמליה שלו ונתן הוראות קבע בלתי משתנות. עדות זו דומה להופעתו של הקב"ה בשיר השירים בשם "שלמה", והיא מזכירה את חיי הנישואין הקבועים והממוסדים בין בני זוג. לעומתה, ההיוועדות היא יסוד התורה שבעל פה. היוודעות זו היא דיבור ישיר עִם עַם ישראל באמצעות משה רבנו. זוהי הופעה הבאה בעת ובשעה שהקב"ה בוחר בה, כהופעותיו הדרמטיות של הדוד בשיר השירים. היא מזכירה את זמן האירוסין; היא דרמטית וישירה, אך אינה קבועה.
בשתי ההופעות - עדות והיוועדות, ארון וכפורת, משכן ואוהל, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, רועה ומלך, דוִד ושלמה - נבחנים יחסי הקב"ה עם עמו במשכן ה'.
ד. מידות
עסקנו במשכן כמשכן העדות, אך בקודש הקדשים מצוי חפץ נוסף - צנצנת המן. נוסיף מילים ספורות על תוכנו זה של המשכן.
התורה הקפידה בבניין המשכן על מידות מדויקות: אמתיים וחצי אורכו של ארון, אמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו; כיוצא בו השולחן והמזבחות, הקרשים והיריעות. אף יותר משנמנו מידות המשכן וכליו - נמנו מידות המקדש וכליו (מלכים א' פרקים ו'-ז'), ובהרחבה מיוחדת נמנו מידותיו של המקדש מפי הנביא יחזקאל:
"במראות א-לוהים הביאני אל ארץ ישראל, ויניחני אל הר גבֹהַּ מאד ועליו כמבנה עיר מנגב". (יחזקאל מ', ב)
"וביד האיש קנה המִדה, שש אמות באמה וטפח". (יחזקאל מ', ה)
ויחזקאל אף ממשיך ומוכיח את העם:
"ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית". (יחזקאל מ"ג, י)
יחזקאל צופה במלאך, המודד את התאים, את האולמות, את הפתחים ואת האילים. המלאך ממשיך למדוד את הלשכות ואת הרצפות, את החצרות ואת השולחנות, את הבית ואת צלעותיו, את האתיקים ואת הגדרות. הוא ממשיך ומודד את המזבח ואת העזרות, את מידות הר הבית וירושלים ואת מגרשי הכוהנים והלוויים, ומסיים בנחלת הנשיא.
דומה, שהמידות הרבות שמכביר עלינו יחזקאל אינן מובילות אלא לנבואת הסיום שלהן:
"כה אמר ה' א-לוהים - רב לכם נשיאי ישראל, חמס ושֹד הסירו ומשפט וצדקה עשו, הרימו גרֻשֹתיכם מעל עמי, נאֻם ה' א-לוהים: מאזני צדק ואיפת צדק ובת צדק יהי לכם: האיפה והבת - תֹכן אחד יהיה לשאת מעשר החֹמר הבת, ועשירת החֹמר האיפה אל החֹמר יהיה מתכֻּנתו: והשקל עשרים גרה, עשרים שקלים חמִשה ועשרים שקלים עשרה וחמִשה שקל המנה יהיה לכם". (יחזקאל מ"ה, ט-יב)
כל הדקדקנות במידות המקדש לא באה, כביכול, אלא כדי ללמד דקדקנות לשופט בשערו ולחנווני בחנותו. אם חסרה האיפה בשוק - חסר אף קנה המידה המודד את היכל ה'.
צנצנת המן המונחת במשכן היא 'מלוא העומר'. בתיאור תפקידו של המן כניסיון לבני ישראל עסקנו בהרחבה בפרשת בשלח: האם כל העם ילקטו "איש כפי אוכלו", או שמא אחד מהם ירבה וילקוט גם את מנתו של חבירו. המידות והמשקולות - נוסף על היותם ניסיון לבני ישראל במדבר, הם גם תנאי להשראת שכינתו של הקב"ה במשכנו.
[1] השווה כ"ה, מ וכ"ו, ל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)