תרומה | וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר

בשבוע שעבר עמדנו על שינויים בצורת הניסוח של הפסוקים במהלך הפרשה, האוצרים בקרבם מישורים נוספים. ממבט זה, ננסה לעמוד על נקודה דומה בפרשתנו. כבר עם תחילת הציווי ביחס לבניית הארון, אנו נתקלים בחריגה מסוג זה:

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים... וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר... וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב: וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו... וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב: וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת... וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ"  (שמות כ"ה, ח'-ט"ז)

מספר מפרשים עמדו על ההבדל בין תחילת הפרשה הפותחת בגוף שלישי רבים, לבין המשכה בלשון יחיד נוכח[2]. מצד הפשט, נראים דברים של האבן עזרא, בפירושו הארוך:

ועשו בעבור שאמר בתחלה 'ועשו לי', החל ככה 'ועשו ארון'[3]"  (אבן עזרא שם ח')

כעת, נסב את תשומת הלב לכך שבסיום הציווי על עשיית הארון, הכתוב מפרט גם את ייעודו, עת תושלם בנייתו. תבנית ציווי זו חוזרת על עצמה אף ביחס לכלים בהמשך:

"וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר... וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ[4] אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו... וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ....

וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים... וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב: וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב... וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב... וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן: וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם: וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד"  (שמות שם י"ז-ל')

אמנם, ביחס למנורה מצאנו חריגה:

"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה.....וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ... שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח...כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ... ועָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ"   (שם ל"א-ל"ז)

לכל אורך הציווי, הדיבור הוא בלשון נוכח למשה. כך אף בסיומו, כאשר הוא מתאר את ייעודו של הכלי. אך בסוף ציווי המנורה, הדיבור מתייחס בלשון נוכח רק לעשיית הנרות, אך לא לייעוד המנורה הנותרת בגוף שלישי נסתר[5].

בעיוננו, נבקש להתחקות אחר פשר הדבר. לשם כך, נצטרך להרחיב מעט את היריעה.

ב. לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד

לאחר סיום ציווי כלי המשכן, עוברת הפרשה לצוות על עשיית המשכן עצמו. בתום מסכת הציוויים על עשיית המשכן וכליו, חוזר צווי הדלקת המנורה במפתיע:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"       (שם כ"ז, כ'-כ"א)

מיקומה של פרשייה זו תלוש מהקשרה הקודם, אך לא פחות מזה שבא אחריה, העוסק בהקדשת הכוהנים:

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי"    (שם כ"ח, א'-ג')

ישנה נקודה נוספת המושכת את תשומת ליבנו בניסוח פרשיית הדלקת המנורה. הפרשייה איננה פונה לאהרן ודורשת ממנו להביא שמן למקדש, אלא דווקא לבני ישראל. בהמשך לציווי, התורה מפרטת את השימוש באותו שמן, תוך כדי ציון שאותו שימוש יתבצע בידי אהרן.

מסתבר, שניסוח זה נעשה בכוונה תחילה כיוון שהוא חוזר על עצמו:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד"  (ויקרא כ"ד, א'-ד')

כעת, מדרך הטבע צצה שאלה נוספת, אודות הצורך לכפול פרשייה זו בספר ויקרא, שהרי כבר נאמרה בספר שמות.

ג. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה

כדי לנסות להבהיר את הדברים, נבקש להבין מי הדמות שחנכה את כלי המקדש? לכאורה, הדבר מפורש בסוף ספר שמות:

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו... וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן... כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן... וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד ....וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן... וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת: וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:... וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה: וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד... כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: .... וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה"    (שמות מ', י"ז-ל"ג)

מקריאה פשוטה, עולה שמשה הקים הכל לבדו ואף חנך את כלי המקדש באותה הזדמנות. אמנם, מלבד הקושי המציאותי שבדבר, ניסוח הפסוקים עצמם אינו תומך בהנחה זו. אם משה אכן היה עושה הכל, הכתוב היה מציין בסוף כל משפט "כאשר ציווה ה' אותו". אולם, סיום הפסקאות מתייחס למשה בגוף שלישי.

אם כן, מסתבר שכוונת התורה היא שמשה רק פיקח על המלאכה, אך לא ביצע אותה באופן מעשי לבדו.

אם כן, השאלה שהצבנו נותרת פתוחה, ביחס לדמות שחנכה את כלי המשכן. ננסה, אפוא, למצוא פתרון תוך עיון בפרשיות הפזורות בתורה.

1. חינוך מזבח העולה

מתיאור העבודה בשבעת ימי המילואים, עולה שמשה חנך את המזבח:

"וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם: וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ"     (שם כ"ט, ל"ה-ל"ז)

2. שולחן לחם הפנים

לעיל ציטטנו את הציווי על הקמת השולחן, כשבסופו הכתוב מפטיר:

"וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים... וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד"   (שם כ"ה, כ"ג)

מסתבר, שאף כאן הציווי מתייחס לשבעת ימי המילואים, בהם שימש משה בקודש. חיזוק לדבר נמצא בפרשה מקבילה:

"וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת... וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת... וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה... בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם"    (ויקרא כ"ד, ה'-ט')

סיום הפסקה מתייחס לאהרן בלשון נסתר, בעוד הפנייה היא למשה. אמנם, נשים לב כי במהלך הפרשייה מתרחש שינוי בשעה שהכתוב עובר לתאר את שגרת השימוש בשולחן לדורות. הניסוח משתנה לגוף שלישי, המתייחס לכהן העתידי שיערוך את הלחם עליו.

3. מזבח הקטורת

האבחנה שעשינו בין חלקי פרשיית השולחן לעיל, תסייע בידינו לנתח את האמור לגבי מזבח הקטורת:

"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ... וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם.....וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַ-ה' " (שמות ל', א'-י') 

אף כאן, הכתוב מדלג מהציווי למשה, עד לתיאור שגרת המשכן לדורות, המנוהלת בידי אהרן. לאור זאת, קשה להסיק מהפרשה מי הדמות שחנכה את מזבח הקטורת. משתיקת הכתוב מסתבר שהיה זה משה, כשם שמילא את שאר תפקידי המשכן.

4. המנורה

בפתיחת הדברים, ציינו את שינוי הלשון בסיום הציווי על בניית המנורה:

"וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ"    (שמות כ"ה, ל"ז)

הרשב"ם היה ער לשינוי הזה ופירש:

"והעלה - הכהן את נרותיה שבעה על שבעה הקנים: והאיר על עבר פניה - ידליק הפתילות אל עבר מול [פני] המנורה, שזהו לצד השולחן שכנגדו..."  (רשב"ם שם ד"ה והעלה)

מהנתונים שבחנו מתגבשת הטענה, שבעוד משה חנך את שאר כלי המשכן בעצמו, הרי שהדלקת המנורה נעשתה מאז ומתמיד על ידי אהרן ובניו.

ד. אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת

אישוש לטענה, לפיה הדלקת המנורה נעשתה על ידי אהרן ובניו, נבקש למצוא בפרשייה נוספת העוסקת בהדלקת המנורה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח', א'-ד')

תוכנה של פרשייה זו מפתיע. ה' מצווה את משה להדריך את אהרן באופן הדלקת המנורה. לעומת המנורה, מעולם לא מצאנו הנחיות של משה לאחיו כיצד להקטיר קטורת או להניח את לחם הפנים על השולחן.

יתכן, שהתשובה לכך נובעת ממסקנתנו. אכן, אין אהרן זקוק להנחיותיו של משה ביחס לשאר תפקודי המשכן. במשך שבעה ימים משה מבצע את עבודות המקדש, כשאהרן לצדו, ולומד מהנעשה לנגד עיניו את אופן העבודה. אמנם, ביחס למנורה, תוכן הציווי הוא שאף חינוכה ייעשה בידי הכהן. מסיבה זו מוכרח משה להנחות את אהרן באופן ההדלקה, כיוון שהוא הראשון שיעשה זאת[6].

מטעם זה, נוכל אף להסביר את הקשרה של פרשייה זו, בתום קרבנות הנשיאים המוקרבים לרגל חנוכת המזבח. מיקום הפרשה בא לרמוז, שבעוד הכתוב מציין שהמזבח נחנך בידי משה, הרי שהמנורה נחנכה בידי אהרן.

בצורה דומה, נסביר גם את הקשר בין פרשייה זו להקדשת הלויים וחינוכם, שבאה בעקבותיה. לפי טענה זו, הפעולה הראשונה שעשה אהרן במשכן הייתה הדלקת המנורה. אם כן, לאחר שהכתוב מציין את חינוכו של אהרן הכהן וכניסתו למעגל העבודה במקדש, הוא עובר מיד לתאר את חינוכם של שאר עובדי המקדש, הלא הם הלוויים[7].

ברוח זו, יתבאר אף מיקומה התמוה של פרשיית "ואתה תצווה" שהערנו עליה, ששורבבה טרם הקדשת הכוהנים. לאור דברינו נטען, שהדלקת הנרות הינה גולת הכותרת בהקדשתם, כיוון שלפעולה זו הוכשרו רק הם. מטעם זה, תיאור ההדלקה מקדים את ציווי ההקדשה, כיוון שהוא הביטוי הבולט ביותר לבחירתם.

למרות דברינו, נראה שניתן לדלות מכאן גם משמעות נוספת.

ה. וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

במרוצת דברינו הערנו על כך, שמוקד הציווי בפרשיית "ואתה תצווה", הוא לבני ישראל להביא שמן למקדש. אזכורו של אהרן כמדליק המנורה, מובא רק במהלך תיאור ייעודו של השמן המבוקש מהעם:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"            (שמות כ"ז, כ'-כ"א)

יתכן, שעובדה זו תשפוך אור על מיקומה של פרשייה זו, עוד בטרם הוקדש אהרן למשימתו כעובד המקדש. הכתוב מציין בפנינו, שאת הדלקת הנרות במקדש מבצע אהרן כשליחו של העם, בהגשימו את ייעודו של השמן שהביאו - לא בתור 'כהן ה' ' משרת המקדש.

כמובן, בפסוקים העוקבים אהרן הוקדש לעבודת המקדש, אך תפקודו כשליח העם, בהגשת שמנו למנורת המשכן, לא הוקהה.

הבנה זו תוביל אותנו לפתרון הכפילות בתורה לציווי זה, בחומש ויקרא, בניסוח כמעט זהה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד"   (שם כ"ד, א'-ד')

הרמב"ן ניסה לבאר את הכפילות, תוך שהוא מתמקד בפרט זה או אחר. ברם, דווקא הזהות הרבה בין הפרשיות מכוונת אותנו לחפש את פשר הכפילות לא בפרשיות עצמן אלא בהקשר שלהן. כך ביאר החזקוני:

"אהדריה קרא בשביל על המנורה הטהורה וגו' לפי שבספר זה שהוא תורת כהנים סדר כל תשמישי המשכן והקרבנות ומילוי ידי הכהנים והפרשות הטמאות שאוסרות לבא למקדש ולאכול בקדשים ובא עתה לפרש סדר המנורה והשלחן ששניהם תלויים זה בזה"      (חזקוני שם ב')

הרי, שהישנותה של פרשיית הדלקת הנרות באה כדי להשלים את הפן שעליו עמדנו בפרשת "ואתה תצווה". דווקא אופייה הייחודי של הדלקת הנרות ומעמדו של הכהן כנציגם של ישראל, יצרו את הצורך לכלול שוב פעולה זו במסגרת הקרבנות בספר ויקרא. חזרה זו מבהירה שאכן כלולים בפעולה זו שני מישורים, שאחד אינו סותר את רעהו.

בסופו של דבר, הכהן המדליק את המנורה, למרות הקדשתו כעובד המקדש, עדיין משמש בצוותא כשליחם של ישראל להגשת מנחתם. זאת, בד בבד בהיותו כהן העסוק בעבודת הקרבנות.

ו. שלך גדולה משלהם

כמובן, מתבקש הסבר מדוע דווקא הדלקת הנרות התייחדה באופן זה לסמל את מעמדו הדואלי של הכהן.

נבקש להציע הסבר על פי דרכו של הרמב"ן, בתחילת פרשת בהעלותך. הרמב"ן מתייחס למדרש (תנחומא במדבר ה') שלפיו חלשה דעתו של אהרן כיוון שלא נכלל בקרבנות הנשיאים, והקדוש ברוך הוא בחר לנחמו בהדלקת הנרות, תוך הקביעה "שלך גדולה משלהם":

"ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב... ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו? ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים? ...אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו"    (רמב"ן במדבר ח', ב')

לפי הסבר זה, יש כאן רמז שלעתיד לבוא יחנכו הכוהנים את המנורה בבית המקדש, באופן שיביאו לידי כך שהדלקתם תונצח בכל בית בישראל. לעתיד לבוא, ייחשף דווקא על ידי הדלקת הנרות מעמדם הכפול של הכוהנים. כחלק מהעם מחד, וככוהני ה' מאידך.