דילוג לתוכן העיקרי

שבת | דף לו | פתיחה לדין השהייה

עיקר חציו הראשון של פרק שלישי עוסק בהלכות בישול בשבת (אפייה, טיגון, צלייה, חימום ושאר דברים שעושים על ידי חום האש). בין הדברים בהם עוסק הפרק נידונה ההלכה בעניין השארת מאכל על האש מערב שבת, דין זה נקרא 'השהיה'. כלומר, מהתורה מותר להניח אוכל שאינו מוכן על גבי האש מערב שבת ולתת לו להתבשל מאליו במשך השבת, שכן הלכה כבית הלל הסוברים (דף יח) כי מותר להתחיל במלאכה מבעוד יום גם אם תסתיים בשבת עצמה.

 

בעבר הבישול התבצע על כירה שבתחתיתה היו גחלים. חכמים חששו שאם אדם יניח תבשיל שאינו מבושל על כירה דולקת בערב שבת יבוא לידי איסור תורה ויחתה בגחלים בשבת על מנת להעצים את חום הגחלים[1] ולזרז את הבישול המתעכב. לכן, הגבילו חכמים את ההיתר להשהות מאכל והתירו השהיית תבשיל על אש רק במצבים מסויימים שבהם לא חששו "שמא יחתה".

 

ביחס לדין זה יש הבדל בין סוגי תנורים שונים, בין חומרי הבערה שונים, ובין מצבים שונים של התבשיל בערב שבת. ישנם שני מצבים שבהם מותר להשהות תבשיל:

 

א. כאשר יש מניעה טכנית מחיתוי הגחלים. אם מכסים את האש כך שאין אפשרות להגביר (או להנמיך) את החום מותר להשהות התבשיל היות ואין חשש שמא יחתה. לדוגמה - בפלטה חשמלית שלנו היום גוף החימום מכוסה, על כן מותר להשהות עליה מאכלים שלא בושלו.

 

ב. כאשר אין לאדם סיבה לחתות בגחלים. כאשר התבשיל מבושל דיו בערב שבת, אין סיבה לאדם לנסות להגביר את האש וממילא אין חשש שמא יחתה בגחלים. הראשונים נחלקו בשאלה מה רמת הבישול הנדרשת על מנת להתיר שהייה. לדעת הרי"ף רק כאשר המאכל מבושל כל צורכו, ובישול נוסף יפגום בטעם, אין לאדם סיבה להיטיב את האש. באופן זה פסק גם הרמב"ם. לדעת בעלי התוספות כל תבשיל המבושל כ'מאכל בן דרוסאי', שניתן לאכלו בשעת הדחק, לא יביא את האדם לחלל שבת ולחתות בגחלים ואין בהשהייתו בערב שבת חשש שמא יחתה בגחלים.

 

 

[1] דבר זה נכון גם היום שהבישול נעשה ע"ג גז או אחד מהסוגים שמחמם באמצעות גוף חימום חשמלי, החשש שמא ירצה אדם להגביר את האש ובכך יעבור על איסורי תורה עומד בעינו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)