ביצה | פתיחה

בניגוד למסכתות אחרות בסדר מועד כדוגמת מסכתות ראש השנה, יומא, סוכה ופסחים העוסקות במועדים ספציפיים, מסכתות מועד קטן וביצה עוסקות בדיני ימים טובים בכלל. ימים טובים נבדלים משבתות באופי היום (לדוג' בחיוב מצוות שמחה, העיקרון של חציו לה' וחציו לכם ועוד), ובמספר יסודות הלכתיים. אחד מההבדלים היסודיים קשור להיתר הכנת אוכל נפש ביום טוב, נקודה העומדת בבסיס מסכת ביצה, ובעקרון של שמחת יו"ט הקשור ישירות להכנת המאכלים.

מסכת ביצה עוסקת במלאכות המותרות והאסורות ביום טוב, בדיני תחומין, ביחס שבין ימים טובים ושבתות ובדיני מוקצה. המשנה הראשונה עוסקת במספר מחלוקות בין בית הלל ובית שמאי, בהם בית הלל מחמירים יותר מדעת בית שמאי. בעקבות הדיון הראשון בדין ביצה שנולדה ביום טוב המסכת נקראת 'ביצה', והגמרא דנה באריכות בדיני מוקצה בהקשר של יום טוב.

בשיעורי הפתיחה במסכתות קודמות בחנו את ייחודן של הסוגיות הפותחות, ומדוע הן נבחרו להוות את הסוגיה הראשונה של המסכת. סוגיית הפתיחה של מסכת ביצה שונה בהקשר זה, וקשה להציע מהלך עקרוני שלם למיקומה, אך בדרך לימודה ניתן לעמוד על מספר עקרונות שיחזרו בהמשך המסכת בהקשרים שונים. בשיעור השבוע נעיין בדברי האמוראים בהסבר המשנה ונעיר על מספר עקרונות השזורים בעקרונות המסכת ועולים כבר בסוגיית הפתיחה ובייחוד בעניין גזרות דרבנן.

במשנה בראשית המסכת כתוב:

"ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל..."         (פ"א, משנה א).

הנושא של ביצה אינו עיקרי במסכת, אך עדיין המסכת נקראת על שמה של הביצה והיא מהווה את הצוהר הראשוני לדיני יום טוב.

מה קדם- הביצה או התרנגולת?

בתחילת סוגיית הגמרא מובאת הקדמה קצרה של עורך הסוגיה. האמוראים תהו על איזה מקרה דיברה המשנה, ובדבריהם נמצאים מספר נקודות הנחה וכיווני מחשבה בהבנת המשנה וההלכה:

"במאי עסקינן? אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה - מאי טעמייהו דבית הלל? אוכלא דאפרת הוא! אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים - מאי טעמייהו דבית שמאי? מוקצה היא! - ומאי קושיא? דלמא בית שמאי לית להו מוקצה? קא סלקא דעתין: אפילו מאן דשרי במוקצה - בנולד אסר".

הגמרא שואלת מהו המקרה בו דנה המשנה? האם מדובר בתרנגולת העומדת לאכילה או שמא בתרנגולת העומדת לביצים? תרנגולת העומדת לאכילה אינה מוקצה הואיל והבעלים תכנן כנראה לשחוט אותה ביום טוב. לעומת זאת, תרנגולת העומדת לביצים אין כוונה לאוכלה ביום הקרוב, ולכן היא מוקצית מדעתו של בעל הבית. הסוגיה נותנת הקדמה להבנת המשנה בדרך של שאלה הואיל וכל שיטה נראית פשוטה במצב אחד אך לא ברור טעמם של החולקים.

יש לשים לב לשתי נקודות בחלק זה של הסוגיה:

א. נקודת ההנחה של הסוגיה היא שדין הביצה כדין התרנגולת. אם התרנגולת מוקצה אז גם הביצה ולהיפך, בדומה למושג 'עובר ירך אימו'. אם חולקים על נקודת הנחה זו אז עצם העלאת שאלת מעמד התרנגולת אינה רלוונטית, הואיל והיא אינה משפיעה על מעמד הביצה.

בנקודה זו חשוב לזכור את העובדה הפשוטה שהביצה יוצאת מחוץ לגוף, אך גם אין אפרוח. דבר זה שונה מכל החיות ובעקבות כך אנו מוצאים ארבעה מקרים שונים בתוספתא:

"ביצה שנולדה ביום טוב - אחרים אמרו משם ר' ליעזר תיאכל היא ואמה.

עגל שנולד ביום טוב מותר לשוחטו ביום טוב מפני שהוא מתיר את עצמו.

אפרוח שנולד ביום טוב מותר לשוחטו ביום טוב מפני שהוא מתיר את עצמו.

השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים אע"פ גמורות הרי אילו מותרות"     (א', א-ב).

עגל שנולד ביו"ט - מותר לשחטו הואיל והוא מתיר את עצמו. כוונת הלכה זו היא שהואיל ומותר לשחוט ביו"ט, הרי שאין מניעה לשחוט את העגל והוא גם מוכן אגב אימו. לגבי ביצים אנו מוצאים שלושה מקרים שונים:

1. ביצה שנולדה ביו"ט- בעניין זה יש מחלוקת בית הלל ובית שמאי.
2. אפרוח שנולד ביו"ט- דינו כדין עגל שמתיר את עצמו.
3. ביצים שנמצאו בתוך התרנגולת- מותרות כדין התרנגולת.

בהחלט היה מקום להבין את מחלוקת ב"ה וב"ש בשאלה לאיזה דין לדמות את הביצים שנולדו ביו"ט- לעגל או לביצים שנמצאו בתוך תרנגולת.

בהקשר זה ניתן לבחון את הגדר ההלכתי של ביצה שנמצאה בתוך תרנגולת שנשחטה והשאלה האם היא נחשבת בשר. בעניין זה דנה הגמרא בהמשך:

"גופא, השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות לאכלן בחלב. רבי יעקב אומר: אם היו מעורות בגידין – אסורות"                                                                (ז.).

מגמרא זו עולה שביצה גמורה בתוך התרנגולת מהווה ישות נפרדת והיא אינה חלק מהעוף. לפי עקרון זה והמובא בהמשך סוגיתנו שהביצה מוכנה יום לפני ההטלה, הרי שלכאורה נקודת ההנחה של עורך הסוגיה הייתה יכולה להיות שונה. כאמור, מבחינת הלכות מוקצה דין הביצה במעי אימה כדין התרנגולת והיא אינה מוקצה. החילוק בין התחומים מובן הואיל והביצה אינה חלק מגוף הבהמה אך חשיבת האדם שווה כלפיה הואיל והיא פיסית בתוך העוף הנשחט.

ב. נקודה נוספת אליה יש לשים לב היא ההצעה שלדעת ב"ש אין מוקצה. בגמרא לא מבואר האם לפי שיטת ב"ש אין כלל מושג של מוקצה או שמא דיני מוקצה יותר מצומצמים והגמרא רק מתנסחת בדרך זו. אך מיד לאחר מכן הגמרא מבחינה בין שני מושגים- נולד ומוקצה. הגמרא מניחה שמדובר בשני מושגים שונים שקיום האחד אינו מחייב את השני.

הכוונה במושג 'מוקצה' היא לחפצים שהיו קיימים לפני המועד, אך האדם הקצה אותם מדעתו ולא תכנן להשתמש בהם. המושג 'נולד' לעומת זאת, מתאר חפצים שלא היו קיימים לפני המועד, ולכן האדם לא תכנן להשתמש בהם אך הם הופיעו פתאום במהלך השבת. ביצה עונה על הגדרת נולד היות והיא לא יצאה מהתרנגולת לפני המועד. גם בנולד וגם במוקצה האדם לא התכוון להשתמש בהם בשבת, אך הגמרא מניחה כדבר פשוט שיש חילוק ביניהם וגם המתירים מוקצה אוסרים נולד.

כפי שנראה, הנחות אלו הינן מוקד מחלוקות האמוראים, אך כאן אנו כבר רואים את גישת עורך הסוגיה. בהסבר המשנה אנו מוצאים ארבע שיטות בקרב האמוראים, המבטאות שלוש גישות עקרוניות שונות.

שיטת רב נחמן

"אמר רב נחמן: לעולם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ודאית ליה מוקצה אית ליה נולד, ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד, בית שמאי כרבי שמעון ובית הלל כרבי יהודה"                     (ב.).

שיטת רב נחמן הינה בעצם השיטה שנדחתה בהקדמת עורך הסוגיה. רב נחמן סובר שמדובר על תרנגולת שעומדת לגדל ביצים ולא לאכילה. לאור כך הוא אינו מנתק בין מוקצה ונולד ומבין שדין הביצה כדין התרנגולת. לדעת רב נחמן, ב"ש מצמצמים את המושג מוקצה, כאשר לא כל חוסר תכנון לפני השבת מגדיר חפץ כמוקצה מדעתו של האדם.

הגמרא ממשיכה לדון בדברי רב נחמן ובמשניות, ומשווה בין הפסיקה בדיני מוקצה בשבת וביום טוב. בעקבות כך הגמרא כותבת:

"מכדי, מאן סתמיה למתניתין - רבי, מאי שנא בשבת דסתם לן כרבי שמעון, ומאי שנא ביום טוב דסתם לן כרבי יהודה? - אמרי: שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה - סתם לן כרבי שמעון דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה - סתם לן כרבי יהודה דמחמיר"       (ב:).

רבי מביא כסתם משנה בהלכות שבת כרבי שמעון שמקל בדיני מוקצה, לעומת הלכות יו"ט שם סתם כר' יהודה שמחמיר. הגמרא כאן קובעת עקרון שדווקא בדבר שהוא חמור יותר אנו מקלים, ובדבר הקל אנו מחמירים. החשש שיזלזלו בהלכות שבת הוא קטן יותר ולכן אנו מקלים יותר בדיני מוקצה. הלכות יו"ט פחות חמורות, וגם ישנם מלאכות שהתירו ולכן היד יותר חזקה על הדופק ואנו אוסרים במקרים רבים יותר. עקרונית ההלכה צריכה להיות זהה בשני הימים (דעת ר"ש ור"י עקבית), אך אנו מפרידים ביניהם לאור עקרונות חיצוניים שקשורים לשיקולי פסיקה.

הלכות מוקצה הינם מדרבנן (כפי שנראה להלן לרוב השיטות) וגם חלק מהלכות יו"ט תוקפם מדרבנן ומטרתם להרחיק ממלאכות האסורות מהתורה. השאלה העקרונית מתי מקלים יותר ומתי מחמירים יותר בהלכות דרבנן, עולה בהקשרים שונים בסוגיות השונות. שאלה זו נובעת ממערכת הערכים ההלכתיים העומדים ברקע, כדוגמת החשש שמא יעברו על איסור תורה מול עקרון כשמחת יו"ט כבסיס לצמצום איסור דרבנן.

ניתן להביא דוג' להרחקה מדרבנן שמהווה בסיס להרבה מהלכות יו"ט שמטרתה שמירה על אופי המועד בהלכה הבאה של הרמב"ם:

"כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות"    (פ"א, הלכה ה).

שיטת רבה

הגמרא דוחה את שיטת רב נחמן לאור לשון המשנה- שאם התרנגולת עומדת לגדל ביצים ודינה כביצה ממילא המשנה הייתה צריכה לדון גם על התרנגולת. בעקבות קושיה לשונית זו, מביאה הגמרא את פירושו של רבה למשנה:

"אלא אמר רבה: לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה, וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן, ומשום הכנה, וקסבר רבה: כל ביצה דמתילדא האידנא - מאתמול גמרה לה. ורבה לטעמיה, דאמר רבה: מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו - חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב. - אמר ליה אביי: אלא מעתה, יום טוב בעלמא תשתרי! - גזרה משום יום טוב אחר השבת. - שבת דעלמא תשתרי! - גזרה משום שבת אחר יום טוב"     (ב:).

רבה מעביר את הדיון למקרה מסוים של יום טוב שחל להיות אחר השבת, וקובע הלכה הנקראת על שמו- 'הכנה דרבה'. נקודת ההנחה היא שכל ביצה שנולדה בשבת, מוכנה בבטן אמה כבר יום לפני כן, ולכן אין בעיה של מוקצה בביצה של תרנגולת העומדת לאכילה. אך ביום טוב שחל להיות אחר השבת, הביצה סיימה את תהליך בריאתה בשבת וממילא יש בעיה של הכנה משבת ליום טוב.

הדין הבסיסי של הכנה משבת ליום טוב נלמד מפסוק ולכן נראה שהוא מהתורה (ראה תוס' על אתר)[1]. ביום טוב רגיל לכאורה הביצה הייתה צריכה להיות מותרת שהרי הסתיימה ביום חול, אך גוזרים משום יום טוב שחל להיות אחר השבת.

רבה מעמיד את טעם המשנה במקרה מסוים של יום טוב שחל להיות אחר השבת. הדין הכללי נובע מגזירה דרבנן לכל יום טוב. תחילת מסכת ביצה עוסקת בדיני מוקצה ולכן אנו מוצאים עיסוק רב בגזירות ובשאלה האם במקרה מסוימים חכמים גזרו או לא.

השאלה מתי גוזרים ומתי לא גוזרים עומדת בבסיס סוגיות רבות בפרק ראשון, והיא שאלת מפתח שלא תמיד יש לה תשובה חד משמעית בנושאים רבים בהלכה. בשיטת רב נחמן הזכרנו את השאלה לגבי היקף דיני דרבנן וחומרתם (כדוג' מוקצה), ובשיטת רבה השאלה עולה לגבי גדרי גזירות והרחקות מדרבנן. לעיתים ההחלטה נובעת מרמת החשש כפי שמובא בהמשך הגמרא על הסברו של רבא:

"ומי גזרינן? והא תניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות לאכלן ביום טוב. ואם איתא, ליגזר משום הנך דמתילדן ביומיהן! - אמר ליה: ביצים גמורות במעי אמן מילתא דלא שכיחא היא, ומילתא דלא שכיחא - לא גזרו בה רבנן".

לעיתים ההחלטה על גזירה או הימנעות מגזירה, נובעת מהכרעה בין שני ערכים שקיימים. אנו מוצאים במספר סוגיות שני עקרונות שמטרתם לשמור על קדושת היום- שמחת יום טוב שבאה לידי ביטוי בהכנת ואכילת בשר וכנגד האיסור לעשות מלאכה ופעולות שאינם ראויות ליום זה. חכמים מכריעים בכל מקרה לאור איזה עקרון יש לפסוק להלכה במקרה הנתון.

הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת רבה כפי שמובא בפירושו למשנה:

"כלל הוא אצלינו שהמוקצה אסור לאכלו ביום טוב, ומוקצה, הוא הדבר שהקצוהו מלאכלו וחשבו עליו שלא לאכלו. וכן נולד אסור ביום טוב. ונולד, הוא הדבר שנתחדש ביום טוב מה שלא היתה דעתם עליו כגון פירות הנובלין מן האילנות. ועל שני כללים אלו סובבת מסכתא זו, ואין בהם מחלוקת במקום זה. לפיכך אם היה עוף העומד כדי לקחת ביציו בלבד לא לשחטו ולאכלו אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שביצתו שנולדה ביום טוב אסורה לפי שאותו העוף מוקצה, לא נחלקו אלא בתרנגולת העומדת לאכילה, וטעם בית הלל שאסרוה משום הכנה, שזה שאמר ה' והיה ביום הששי והכינו אומרים בית הלל חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. ואצלינו עוד שהביצה נולדת היום כבר נגמרה התהוותה מאתמול, לפיכך אם חל יום טוב אחר שבת ונולדה ביום טוב אסורה מפני שהשבת הכינה אותה, ואסרנוה בכל יום טוב גזרה יום טוב אחר שבת, וכן אסורה כשנולדה בשבת משום שבת אחר יום טוב. וסוג זה של הכנה שהיא הכנה טבעית נאסר גזרה מדרבנן, ובו נחלקו בית שמאי והתירוהו, אבל להכין על ידי מלאכה מיום טוב לשבת הרי זה אסור לדברי הכל...".

הרמב"ם נותן הקדמה למשנה ולאחר מכן הוא פוסק כהסברו של רבה. אך במקביל יש לציין שגם שיטת רב נחמן נפסקה להלכה בהלכות שביתת יום טוב:

"כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי זה אסור ביום טוב אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו, וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה, וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב, ויש ביום טוב מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבואו לזלזל בו"           (פ"א, הלכה יז).

הרמב"ם קובע שבאופן עקרוני דיני יו"ט מקבילים להלכות שבת, חוץ מהעקרונות של דיני אוכל נפש ומלאכת הוצאה. הרמב"ם מוסיף שבדיני מוקצה אנו מחמירים יותר ביו"ט לאור העקרון שעולה בדברי רב נחמן. מהלכה יח עולה שהרמב"ם הבין שסוגיות נוספות בפרק תומכות בדברי רב נחמן ולשיטתו (וכן דעת הרי"ף) נפסק להלכה כהסברו של רב נחמן בדיני מוקצה ובמקביל נפסק כשיטת רבה בהבנת המשנה.

גזירה שמא

הגמרא מביאה עוד שני הסברים לדברי המשנה, כאשר העקרון העומד בבסיסם הוא שגזרו על ביצה שנולדה משום דמיון למקרה אחר האסור:

"רב יוסף אמר: גזרה משום פירות הנושרין"          (ב:).

"ואף רבי יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו"        (ג.).

שני האמוראים סוברים שהמשנה אינה עוסקת בדיני מוקצה, אלא בהרחקה מפני אחד מאיסורי המלאכה שיש ביום טוב. רב יוסף מדמה את הביצה לפירות שנושרים מהעץ ביו"ט. ביצה היא כמו הפרי של התרנגולת וממילא אם היא יוצאת ביו"ט אז היא כמו פרי הנושר. לפי רבי יוחנן ביצה היא כמו המשקה של הפרי ולכן יש לגזור עליה משום משקין שזבו.

יש להעיר שר' יוחנן לא אמר את פירושו למשנה בצורה ישירה, אלא האמוראים הבינו את דבריו לאור מימרא של ר' יוחנן בעניין אחר. כמו כן בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים הסבר שונה לדברי המשנה אך בעניין זה נעסוק בעז"ה בשיעור נפרד.

הגמרא מקשה על הסבר זה:

"אמר ליה אביי: פירות הנושרין טעמא מאי- גזרה שמא יעלה ויתלוש, היא גופה גזרה, ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה? - כולה חדא גזרה היא".

הגמרא מתרצת את שאלתה בכך שהיא אומרת שיש שמדובר על גזרה אחת, ולא על גזירה לגזירה. ביאור הדברים אינו כי מדובר על אירוע שבו גזרו על שניהם בפעם אחת, אלא ההבנה שדין ביצה היא כמו פירות הנושרין ולא שביצה דומה לפירות הנושרין.

לפי אנלוגיה זו, יש לכאורה איסור להוציא את הביצה מהתרנגולת ביו"ט שהרי זה כפירות הנושרין או משקה הזב. מקרה זה אינו מציאותי אך זו ההשלכה של האמירה שכולם גזרה אחת היא. העובדה שרוב האמוראים אינם מקבלים את האנלוגיה הזאת וחלקם כן מאמצים זאת. מעלה את השאלה מתי גוזרים מדרבנן. השאלה כיצד נעשית האנלוגיה בין המקרים השונים וההחלטה האם יש לגזור או שמא לא לגזור אינה פשוטה ופעמים רבות נותרת במחלוקת