פתיחה למסכת ערכין

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ערכין דף ב - פתיחה למסכת ערכין

בשעה טובה ומוצלחת, אנו פותחים בלימוד מסכת ערכין. בסוף ספר ויקרא נאמר, שאם אדם נדר להביא את "ערכו" לבית המקדש, עליו להביא סכום כסף שאותו קבעה התורה. הסכום משתנה בין גברים לנשים, וכן בהתאם לגילו של האדם.

מסכת ערכין מצויה בסדר קדשים, העוסק, ברובו הגדול, בענייני מקדש וקודשיו. מיקום זה אכן מתאים לה, שכן היא עוסקת באדם שמתחייב להביא כסף לבית המקדש. כך מנסח זאת הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה:

"וכאשר גמר לדבר בדיני קדושת הגוף, דיבר על הדמים שגם הם קדשים; ולפיכך הסמיך לבכורות ערכין".

עם זאת, במשנה-תורה בחר הרמב"ם מיקום אחר להלכות ערכין. הרמב"ם שונה הלכות אלה בסיומו של ספר "הפלאה", העוסק בנדרים ובשבועות למיניהם, ולא בספרי "עבודה" ו"קרבנות" העוסקים בענייני המקדש. דומה, שהרמב"ם הרגיש בחידוש שבשינוי הסדר, ועל כן הסביר אותו עם פתיחתו את הלכות ערכין וחרמין (פרק א, א-ב):

"הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה', לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה.
מצות עשה לדון בדיני ערכין כאשר מפורש בתורה...".

עוד לפני שמביא הרמב"ם את עצם המצוה של ערכין, הוא מקדים ומסביר שהערכים מכלל הנדרים, שהרי הם מבוססים על התחייבות שאותה מקבל אדם על עצמו בפיו ובדיבורו. משום כך, דיני הנדרים כולם נוהגים בערכין, וזאת, כאמור, עוד לפני פירוט המצוה הנקודתית לדון בדיני ערכין. על עניין זה מעיר הכסף משנה על אתר:

"הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש וכו' - כתב כן ליתן טעם למה כתב הלכות אלו בספר הפלאה".

כפי שראינו, הרמב"ם סבור שישנה מצות עשה לדון בדיני ערכין. הרמב"ם מונה מצוה זו גם בספר המצוות (עשה קיד), ובעקבותיו הולך, כדרכו, בעל ספר החינוך (מצוה שנ):

"מצות מעריך אדם שיתן דמיו הקצובין בתורה ... משרשי המצוה, לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדיבור, והוא כל החלק הנכבד שבו ... ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו. על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות".

החינוך סבור, שהמצוה לדון בדיני ערכין מהווה חלק מן המצוה הכללית יותר לעמוד בדיבור, ולא לשנותו. במידה רבה, מקבילה מצוה זו לאיסור "לא יחל דברו" ולמצות "ככל היוצא מפיו יעשה", התקיפות בכל ענייני ההפלאה. אלא, שדווקא משום כך יש לתמוה: אם כל עניינה של מצות הערכין הינה בקיום הדיבור, מה צורך יש לשנותה כמצוה עצמאית?! זאת ועוד, הרמב"ם מדגיש את המצוה לדון בדיני ערכין, ואיננו מתייחס לעצם החובה לקיים את הדיבור! [בספר המפתח לרמב"ם במהדורת פרנקל ראיתי, שבעל "ערוך השולחן" בהלכות ערכין הקשה קושיה זו, אך לא הצלחתי לאתר את המקור המדוייק, המצוי, ככל הנראה, מאחד מן הכרכים של "ערוך השולחן העתיד"].

לעניות דעתי, ניתן להסביר את המצוה הייחודית בערכין לאור הנושא הנידון במשנה הפותחת את המסכת. המשנה מתייחסת לדומה ולשונה שבין ערכין ונדרים. נדר פירושו התחייבות אישית להבאת סכום כסף כלשהו לבית המקדש. סכום זה נקבע על פי כוונתו של הנודר, ואם נדר להביא את דמי עצמו, עליו לברר באופן נקודתי כמה הוא שווה (כעבד הנמכר בשוק). באשר לערכין, את הסכום קבעה התורה, והוא איננו תלוי בערכו האוביקטיבי של האדם. הסבר להבחנה זו הציע רש"ר הירש (ויקרא כז, ב):

"כסף הוא שווי של דמים, וכל עוד יש מסחר בעבדים, אפשר שיש גם לאדם שווי של דמים. אפשר להעריך את שוויו של אדם ככוח עבודה, כדרך שמעריכים את שווי התועלת של חפץ אחר. אותו שווי דמים קרון בלשון ההלכה "דמים" ... ואילו "ערך" איננו שווי דמים. "ערך" - ובייחוד "ערכך" - הוא ביטוי של שווי רעיוני, והוא מבטא את שוויו הרעיונו של האדם לה' ולמקדש. אותו שווי הוא כללי וקבוע; הוא מתעלם מכל ייחוד גופני..."

יש להוסיף על דבריו, ולבאר כי המשתמש במילה ערך מבקש לקבוע מהו שוויים האמיתי של חיי אדם מישראל. התורה סבורה, כי כל ניסיון להערכה כזו פסול מעיקרו; חייו או נפשו של אדם מישראל לא יסולאו בפז, וכל ניסיון להערכה הינו מופרך מיסודו.

אפשר, שמשום כך מדגיש הרמב"ם את המצוה לדון בדיני ערכין. הרמב"ם סבור, שאותה הבחנה יסודית בין נדר ובין ערך, שעיקר משמעותה בכך שאין כל אפשרות "להעריך" אדם מישראל, הינה מצוה מדאורייתא, ולכך הוא מתכוון כאשר מגדיר את המצוה: לדון בדיני ערכין, כפי שהגדירתם תורה, ולא על פי ערך ממוני רגיל.

הרב אביהוד שורץ