פתיחה + רבי סעדיה גאון (א)

  • הרב אוריאל עיטם

מבוא

מהי תפילה?

התפילה היא אולי הביטוי המובהק ביותר של האמונה בא-לוהים. אם האמונה היא בא-לוהים פרסונלי, לא רק משהו אלא מישהו, ההשלכה היא שצריך להיות קשר אליו. האדם המאמין בא-לוהים הבורא את העולם ומשגיח עליו, כאשר הוא יחוש צורך או מצוקה, הוא יפנה אל הא-לוהים ויבקש את עזרתו – מתוך אמונה ביכולתו לעזור. אם אותו אדם הוא מוסרי, הוא גם יפנה לא-לוהים בהודאה ויכיר לו טובה על מעשיו. ייתכן גם שהוא ייחס לו את התופעות המרשימות שהוא רואה בבריאה, וישבח אותו בעקבותיהן. זו התפילה הבסיסית הנובעת מתודעת האמונה.

אם ננסה להתחקות אחר התפילה שבתורה, נראה כי היא קשורה מאוד למושג אחר שנמצא בה – הנבואה. התפילה הראשונה שאנו מוצאים בתורה היא תפילתו של אברהם – הקב"ה דורש מאבימלך לבקש מאברהם שיתפלל עליו, "כִּי נָבִיא הוּא" (בראשית כ', ז'). הנביא הוא זה שיכול ליצור קשר עם הקב"ה, וכפי שהוא מביא את דבר ה' אל העם, הוא גם מי שיכול להביא את דבר העם אל ה' בתפילתו. במקומות רבים אנו מוצאים את הנביא בתור הדמות המופקדת על התפילה. עם זאת, לא רק הנביאים מתפללים במקרא, ופעמים רבות גם העם כולו מצווה להתפלל. דוגמאות רבות אנו מוצאים בספר תהילים, שם קריאות לפנייה לבורא עולם – כמו "הללו" ו"שירו" – מופנות כלפי הציבור בכללו.

רובד נוסף של התפילה שבתורה היא התפילה המחויבת על פי התורה – כלומר התפילה כמצווה מחייבת. רבים מגדולי ישראל עסקו בשאלה אם התפילה היא אכן מצווה מהתורה, או רק מדרבנן; אך העמדה הרווחת יותר בין מוני המצוות היא שהתפילה מחויבת מהתורה. נצטרך לברר מה היחס בין התפילה כמצווה ובין התפילה האמונית הבסיסית – האם הכוונה לאותה תפילה אלא שהתורה קבעה לה גדרים מחייבים, או שתפילת החובה נושאת גם אופי אחר? אפשר לעמוד על הבדלים בין התפילה האמונית-הטבעית לתפילה המחייבת – התפילה הטבעית יכולה לבוא בכל עת, ואילו לתפילה המחייבת יש זמנים מוגדרים.

שני הכיוונים לאפיון התפילה עולים בסוגיות הגמרא על התפילה, בפתיחת הפרק הרביעי במסכת ברכות (ברכות כו:). היא דנה אם היסוד לשלוש התפילות ביום הוא תקנת האבות או הקרבנות; את האפשרות הראשונה היא מזהה עם הבנה שהתפילה היא בקשת רחמים, ואת האפשרות השנייה – עם הבנה של התפילה כעבודה. אחד ההבדלים המעשיים בין הכיוונים הוא היכולת להתפלל תפילת תשלומין: בקשת רחמים יכולה לבוא תמיד – ולכן אפשר גם להשלים את התפילה, ואילו לתפילה שהיא עבודה יש זמן מסוים – ואם עבר זמנו בטל קרבנו. זו דוגמה אחת שמשקפת את ההבדל העקרוני בין התפילה האמונית-הטבעית לתפילה התורנית-מצוותית.

ייתכן שחלקים מסוימים בתפילה שייכים לאפשרות אחת, וחלקים אחרים שייכים לאפשרות האחרת. בתפילה הטבעית המוקד יהיה אולי הבקשה, ואילו תפילה שהיא עבודה צפויה להתמקד בשבחו של מקום ובהודאה לו.

לאורך דרכנו נעמוד על היבטים שונים של התפילה, תפקידה, מטרתה ומה שאמור להתרחש במהלכה.

 

התפילה לפי רס"ג: עיקר עבודת ה'

רבי סעדיה גאון היה הראשון שעסק בהגות היהודית באופן מסודר ושיטתי. הוא הראשון שחיבר ספר יסודי שמטרתו להציג את עמדתה של האמונה היהודית. אפשר להשתמש בדבריו גם כפתיחה לסוגיית התפילה, ועל גביהם להמשיך לבחון את התפתחות הסוגיה בהמשך הדורות.

רס"ג מזכיר את התפילה במניין המצוות שלו, ולמעשה פותח את המניין כולו במצווה להתפלל. כבר במשפט הראשון הוא אומר:

את ה' א-להיך תירא ואותו תעבוד – בתפילה.

זו אמירה משמעותית מאוד – הגדרתה של עבודת ה' היא תפילה. מהיכן רס"ג לומד שכוונת הפסוק לתפילה? בחז"ל יש כמה מקורות שלפיהם הביטוי הבסיסי של העבודה הוא תפילה. מוכרת אמרת חז"ל "איזו היא עבודה שהיא בלב – הווי אומר: זו תפילה" (תענית ב. ועוד), אמנם מאמירה זו משמע שיש עבודה שאינה בלב והיא אינה תפילה, אך יש גם מקורות מפורשים יותר.

 

חובת התפילה

על איזה פסוק מתבסס רס"ג? הפסוק "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" מופיע פעמיים, בפרשת ואתחנן (דברים ו', י"ג) ובפרשת עקב (דברים י', כ'). אלו הפרשות שמרכזות בתוכן את עיקרי עבודת ה' – שם מופיעות לראשונה האהבה, היראה, הדבקות ועוד, ושם מופיעה גם התפילה. לאיזה משני הפסוקים התכוון רס"ג, זה שבפרשת ואתחנן או זה שבפרשת עקב? לכאורה אין זה משנה, כיוון שלשון הפסוקים זהה; אולם ההבדל המשמעותי בין הפסוקים הוא ההמשך שלהם. בפרשת עקב, בפסוק שלאחר מכן נאמר: "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י', כ"א). בהקדמתו לסידור התפילה מסביר רס"ג את הביטוי "הוא תהלתך":

וענין 'הוא תהלתך', חובת התפלה אליו, כי תהלה תחול בלשוננו על שלושה ענינים אלה: או התודה על מה שעבר... או הבקשה בנוגע למה שעתיד להיות... או ההודאה ביכולת ה'...

אם כן נתבררה חובת התודה מן השכל וקריאתה בשם תפלה מן המקרא. שעצם התפלה הוא תודה ובקשה והודאה. ונאמר עתה, מאחרי שהתודה היא חובה שמחייב בה השכל ומביא אותה הכתוב, והחובה בשאלה באה ממה שמכריח אליו הכתוב, היתה השאלה המין הכולל והרחב המצוי ביותר במיני התפלה, וכך היתה גם כן מחמת ריבוי צרכי הבריות במה שעתיד להיות, אבל מה שעבר הרי עבר. ולכן היה הידוע ביותר בכתובים מעניני התפלה, השאלה והדרישה... ללמדנו שעיקר ענין התפלה הוא דרך הבקשה. וזה נתברר גם כן ונתחוור בשעה שתיבה זו הועתקה ללשון תרגום, שהרי נתפרשה מלת תפלה בלשון בקשה, כמו שאמר על דניאל "וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ" (דניאל ו', י"ד), אם כן שמו אבותינו במקום התפלה בעות, ובעות אין ספק בה שהיא שאלה ודרישה.

רס"ג רואה את הביטוי "הוא תהלתך" כציווי להלל את ה', שהוא יהיה מושא ההלל שלנו. רס"ג מבהיר שההלל אינו רק שבח לה', וגם לא רק הודאה, אלא גם הבקשה כלולה בו. הוא מביא לזה ראיה מתפילתו של דניאל, המתוארת בפסוק בלשון "בעא בעותה" שפירושה לבקש בקשה. הוא שואל מדוע הבקשות תופסות את הנתח המרכזי בתפילת העמידה, ומסביר כי יש לאדם צרכים רבים, ולכן הבקשות רבות, אך אין זה אומר שהבקשה היא העיקר. הרי ששלושת חלקי התפילה המוכרים לנו – כלולים שלושתם בחובה להלל את ה'. אז איזה פסוק בדיוק מצווה על התפילה, "ואותו תעבוד" או "הוא תהלתך"? בינתיים אין בידינו תשובה לשאלה זו, אך מכל מקום התחדד לנו עניינה של התפילה לדעת רס"ג, בתור תהילה הכוללת שבח, הודאה ובקשה.

 

חלקי התפילה – ההודאה: חיוב שכלי

ממשיך שם רס"ג ועוסק בעניינה של התפילה:

ומה שהקדמנו שהתפלה היא בקשה ושאילה, אושר על ידי מה שמוכח מן השכל והכתוב. מן השכל כי הרי דבור העבד לרבו צריך להיות שונה מדבור האדון לעבדו, כי האדון מצוה את עבדו ואוסר עליו... וכן גם מבטיח לו ומאיים אליו... אבל העבד אינו רשאי לפנות אל אדוניו בדבר מן הדבורים האלה, כי הוא היה כופר בו אלו היה מצוהו ואוסר ומבטיח ומאיים. אבל מה שצריך העבד להגיד לאדוניו הוא שיבקש חסדו ורחמיו וארך אפים וסליחה על חטאיו ומחילה על עוונותיו, ויודה על החסדים שגמל לו בעבר. ומשום כך צוה ה' ית' את המתפללים לבחור במלים כאלה שראוי לעבד לבוא בהן לפני רבו, שנא' "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" (הושע י"ד, ג').

כדי להבין את דברי רס"ג, נזכיר תחילה את מפעלו של רס"ג ואת ייחודו. כאמור, רס"ג היה הראשון שכתב ספר יסודי ושיטתי בנושא אמונות ודעות, והוא למעשה מי שהניח את היסודות לפילוסופיה היהודית. אחת ממשימותיו הכבדות הייתה להוכיח שהמושג "פילוסופיה יהודית" אכן יכול להתקיים; לכאורה מושג זה דורש נאמנות כפולה – הפילוסופיה דורשת נאמנות לשכל האנושי והיהדות דורשת נאמנות לצו ה'. מי הקובע? השכל או האמונה? רס"ג קובע נחרצות כי אין שום סתירה. בכל נושא ונושא הוא מבאר באריכות כי עמדת התורה היא גם מסקנת השכל הטהור. עד כדי כך שאפשר היה להגיע אל האמת ללא התורה, באמצעות השכל בלבד, אלא שמסיבות שונות נתנה לנו התורה – כיוון שלא כולם שווים ביכולותיהם השכליות, כיוון שהבירור השכלי דורש זמן רב וכדומה. מכל מקום, העיקרון היסודי הוא שגם התורה וגם השכל באו מאותו מקור א-לוהי – ולכן הם מתיישבים זה עם זה.

גם בתפילה דן רס"ג משתי נקודות מבט אלו. הוא טוען כי התפילה מחויבת הן מצד התורה והן מצד השכל. עיקרון זה אפשר למצוא גם בספרו אמונות ודעות, במאמר השלישי. זהו מאמר יסודי שבו עוסק רס"ג בתכלית הבריאה. לדבריו העולם נברא כדי להיטיב לברואים, וההטבה השלמה תתממש בעולם הבא – אלא שכדי להגיע לשם האדם צריך לעמול בעצמו, ולהשיג את מדרגתו הרוחנית בכוח מעשיו. זהו היסוד המחשבתי לכל החיוב במצוות. במאמר יסודי זה מבחין רס"ג בין המצוות השכליות למצוות השמעיות, אלו שמובנות בשכלנו ואלו שלא. וכך הוא פותח את דבריו על המצוות השכליות, כלומר ההגיוניות ומתקבלות על דעתנו:

כי השכל מחייב להקביל כל מטיב אם בהטבה, אם הוא צריך אליה, אם בהודות, אם איננו צריך לגמול. וכאשר היה זה מחיובי השכל, לא היה נכון שיעזבהו הבורא יתברך בעניני עצמו, אבל התחייב לצוות ברואיו בעבודתו והודות לו, בעבוד שבראם.

רס"ג אינו מזכיר בפסקה זו את התפילה בפירוש, אך הוא מזכיר את ההודאה בתור אחד מיסודות המצוות. זהו המשפט הפותח את התייחסותו של רס"ג למצוות השכליות, ואפשר להבין כי בעיניו זו המצווה הראשונה המתחייבת על פי ההיגיון – הודאה לקב"ה על טובו. אין זה אומר שכל שאר המצוות נובעות ממצווה זו, אך מכל מקום זו מצווה בסיסית הקודמת למצוות שכליות רבות.

לאור זאת, נצטרך להבין את דברי רס"ג על חלקי התפילה, שבהם הוא הדגיש את מקומה של הבקשה. לכאורה, ההודאה היא זו שמתבקשת על פי ההיגיון, ולכן היא זו שצריכה לעמוד גם במוקד התפילה. מדוע בהקדמה לסידור הוא מדגיש את הבקשה דווקא? מהו היסוד העקרוני בתפילת הבקשה?

 

חלקי התפילה – בקשה: כעבד לפני רבו

נשוב להסבר של רס"ג בהקדמתו לסידור, שבו הוא מסביר כיצד התפילה מתחייבת לא רק מהתורה אלא גם מההיגיון השכלי. האדם עומד לפני הקב"ה כעבד, ועליו להתפלל באופן שקול ולבחון היטב את מילותיו: המילים אמורות לבטא את ההכרה באדנותו של האדון.

דברים אלו מחזירים אותנו לעמדה הבסיסית של רס"ג – שהתפילה היא עבודה. מטרת התפילה היא לעמוד לפני הקב"ה כעבד לפני רבו. העמידה כוללת הן את הכרת התודה, הן את ההתפעלות ממעלותיו והן את הבקשות ממנו; הבקשה של העבד מעידה על תלותו באדונו, הוא מצהיר בעצם בקשתו כי אדונו הוא הכתובת בשבילו. זהו ההמשך הישיר של "את ה' א-לוהיך תירא": יראת ה' מובילה אותנו לפנות אליו בהודאה ובבקשת צרכים, מתוך הכרה בפער בינינו ובינו.

אפשר היה לומר אחרת: בהמשך נפגוש גם כיוונים שלפיהם צריך לדבר אל הקב"ה בחופשיות, כמו שמדברים מול אדם העומד מולנו. רס"ג מציב אמירה חשובה שאינה מובנת מאליה: כשאנו בוחרים את מילותינו, וגם כאשר אנו משתמשים במילים שקבעו לנו חכמים, עלינו לוודא שהמילים משקפות את העמדה הנכונה כלפי אדוננו. כאשר אנו מפנים את בקשתנו כלפי הקב"ה, אנו מביעים את היחס שלנו כלפיו כעבדים מול אדון.

 

אם כן, רס"ג רואה את התפילה כחיוב מרכזי בעבודת ה', העולה הן מציווי התורה והן מההיגיון. החיוב הוא להלל את ה' ולהודות לו, כפי שההיגיון מורה לעשות כלפי כל מי שגומל עמנו חסד, וכן לשטוח את בקשותינו לפניו – ובזאת להבהיר כי אנו עבדיו והוא אדוננו.

נחתום בנקודה חשובה נוספת ברס"ג: בפרק האחרון של אמונות ודעות, עוסק רס"ג בייעוד האדם, ומתעמת מול הדעה שלפיה עיקר החיים הוא עבודת ה' בתורה ובתפילה. הוא טוען כי שלל המצוות המעשיות מוכיחות כי האדם נדרש לפעול בעולם הזה. התורה והתפילה חשובות, אך בזמן המיועד להן ולא במשך כל זמנו של האדם – האדם אמור לשלב ביניהן ובין ענייני העולם ולמצוא לכל דבר את מקומו. התפילה, אם כן, נמצאת במקום מרכזי בעבודת ה' ונחשבת לחלק מפסגתה, אך אין היא המוקד היחיד בעולם הרוחני, ואינה אמורה למלא את כל חיי האדם.