פת הבאה בכיסנין ושינוי מקום בסעודה

  • הרב יוסף צבי רימון

הלכות ברכות - חלק ב'* / הרב יוסף צבי רימון

קביעות סעודה

הגמרא[1] בדף מ"ב ע"ב מביאה את הסיפור הבא:

"רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך. אמר ליה רב נחמן עדי כפנא, אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך."

מדברי הגמרא הללו עולה, שכאשר אדם אוכל פת הבאה בכיסנין בשיעור כזה שאנשים רגילים לקבוע את סעודתם עליו- מברך המוציא וברכת המזון. מסתבר שטעם הדבר הוא שהגדרת לחם היא דבר שרגילים לאוכלו לסעודה. כאשר המאכל הוא ממש לחם - מברכים עליו המוציא בכל מקרה, אבל על שאר הדברים מברכים מזונות כי בדרך כלל לא קובעים סעודה עליהם, אלא אם כן האדם קובע את סעודתו עליהם, ובמקרה כזה ברכתם המוציא וברכת המזון.

יש לברר, האם לדעתו של האדם יש השפעה על הדין או שהכל נקבע לפי מנהג העולם, במילים אחרות, מה הדין כאשר אדם קובע סעודה על כמות קטנה יותר? הראב"ד כותב שבמקרה כזה יברך המוציא וברכת המזון, למרות דברי הגמרא המעידים על כך שדין זה הוא רק כאשר אחרים רגילים לקבוע את סעודתם על כמות כזו. הראב"ד מסביר את הגמרא שחידושה הוא שאם אדם אוכל כמות גדולה, מברך המוציא גם אם לא חשב בדעתו לקבוע את סעודתו על אוכל זה. הרא"ש חולק על הראב"ד וסובר שדעתו של האדם לא משנה כלל, אלא רק מנהג העולם. הרמב"ם בפרק ג' הלכה ג' השמיט את דינו של רב נחמן, ולא ברור מהי דעתו, למרות שב"אורחות חיים" כתב שהרמב"ם סובר שהקריטריון היחיד הוא מנהג העולם. ה"שולחן ערוך" בסעיף י' פסק כדעת הרא"ש.

מהו שיעור קביעות סעודה?

הגמרא בעירובין בדף פ"ב דנה בשיעור הנדרש לעניין עירובי תחומין. לגבי השיעור שם נחלקו הראשונים: הרמב"ם סובר שהשיעור הוא ג' ביצים, ורש"י סובר שהשיעור הוא ד' ביצים. ה"שולחן ערוך" בסימן שפ"ח העוסק בענייני עירובין פוסק שהשיעור הוא ג' ביצים. "מחצית השקל" בסעיף קטן י"ג וה"אליה רבא" בסעיף קטן י"ז כתבו שהוא הדין לעניין שיעור קביעות סעודה בפת הבאה בכיסנין. הגר"א סובר שהשיעור גדול מאשר ד' ביצים, והשיעור הוא הכמות שאנשים רגילים לאכול בארוחה שמשביעה אותם. הוא לומד זאת מתוך דברי הגמרא שדנה האם צריך להתחשב בכמות השביעה שלו או בכמות השביעה של העולם, ומשמע מכך שהנקודה העקרונית היא הכמות שאנשים רגילים לאכול כדי לשבוע, וזו בדיוק הכמות שהאנשים אוכלים לסעודתם. "ערוך השולחן" בסימן קס"ח בסעיף קטן ט"ז כותב שהשיעור נלמד מהמן. התורה מעידה שהמן היה עשירית האיפה, כלומר ארבעים ושלושה ביצים. המן הספיק לשתי ארוחות ומכאן יוצא ששיעור קביעות סעודה הוא עשרים ואחת ביצים וחצי. מדברי ה"משנה ברורה" בסעיף קטן כ"ד עולה שלכתחילה אין לאכול יותר מד' ביצים כדי לא להיכנס לספק, ואם אוכל שיעור כזה- יאכל כמות גדולה שאנשים אוכלים לסעודתם.

למעשה, הפוסקים הספרדים כמו ה"בן איש חי" ו"כף החיים" כתבו שמברכים המוציא על שיעור של ד' ביצים, ופוסקים אשכנזים נטו לומר שלא יברך המוציא על שיעור כזה.

האם צריך לצרף לפת הבאה בכיסנין גם את השיעור של שאר המאכלים שנאכלו ביחד עמה?

ה"מגן אברהם" בסעיף קטן י"ג, חידש שאם אדם אוכל פת הבאה בכיסנין בכמות לא גדולה, וביחד אתה אכל דברים נוספים שאמנם אינם מזונות, אבל בסך הכל הגיע לכדי שיעור של קביעות סעודה - יברך ברכת המזון. הסברא לומר כך היא שגם לחם - אדם לא אוכל בשיעור קביעות סעודה, אלא בצרוף עוד מאכלים. דין זה של ה"מגן אברהם" נפסק להלכה ב"משנה ברורה". לכן, לגבי הלחמניות המתוקות שנוהגים, לעיתים, לתת בסעודות כדי לא לברך המוציא, לפי דברי ה"מגן אברהם" צריך לברך המוציא וברכת המזון.

לאור זאת, לכאורה, גם אם אוכלים בורקס עם בשר, לדוגמא, צריך לברך המוציא וברכת המזון. אמנם, הרב ליכטנשטיין סובר שה"מגן אברהם" לא דיבר על מקרה כזה, אלא דווקא על מזונות שמלווים את הסעודה כמו הלחם. הלחמניות שהוזכרו לעיל מלוות את הסעודה באותה צורה שהלחם מלווה אותה, אבל הבורקס הוא אחד מן הפריטים של הסעודה. כך גם משמע מדבריו של בעל הנתיבות, אך מאחרונים אחרים משמע אחרת. בכל אופן, ברור שמי שאוכל עוגה בסוף הארוחה - זה לא מצטרף עם שאר הסעודה לחייב ברכת המזון.

עתה נדון בכל מיני מקרים המופיעים בגמרא ובהשלכות לימינו.

טרוקנין - הגמרא בדף ל"ז ע"ב אומרת שהברכה על טרוקנין היא מזונות. מהו טרוקנין? רש"י מסביר שעושה חלל בכירה ונותן בתוכה מים וקמח. מדבריו משמע שהחיסרון בטרוקנין שמוריד אותו לברכת המזונות הוא בכך שיש שינוי בצורת האפייה, ומכך שהעיסה רכה ואיננה כמו עיסה של לחם.

הרמב"ם בפרק ג' הלכה ט' מסביר שהברכה על טרוקנין היא מזונות הואיל ואין עליה צורת פת. מדבריו של הרמב"ם משמע שהחיסרון הוא בתוצאה ולא בתהליך. הנפקא מינה תהיה בעוגות שוקולד ועוגות 'טורט' למיניהן. המשותף לעוגות הנ"ל הוא שהן עשויות מהרבה קצף, סוכר וכו', ובנוסף יש קמח אבל הוא לא מרכיב מרכזי, ובסופו של דבר לא נוצר בצק אלא נוזל. מצד תהליך ההכנה יש הבדל מהותי בין ההכנה של העוגות הנ"ל לבין הכנה של לחם, אבל התוצאה די דומה. ה"שולחן ערוך" בסעיף ט"ו נוקט את לשון רש"י. ה"משנה ברורה" בסעיף קטן פ"ח כותב על פי ה"מגן אברהם" שהמוקד הוא רכות העיסה. אמנם, ב"באור הלכה" הוא מביא את דעת הרמב"ם, ומסתפק האם צריך לחשוש לכך או לא, אך בכל אופן משמע שהעיקר כשיטת רש"י. לפיכך, כל העוגות הנ"ל - מסתבר שהן עונות להגדרה של טרוקנין, וכך להלכה. על פי זה, אם אוכלים עוגות כאלו בתוך הסעודה - וודאי צריך לברך עליהם מזונות ללא כל חשש של ברכה לבטלה, וכך כותב במפורש הרב אויערבאך.

יש לעיין מה הדין לעניין קביעות סעודה. לגבי טרוקנין פוסק ה"שולחן ערוך" בסעיף ט"ו שאם אדם קבע את סעודתו עליו- דינו כפת הבאה בכיסנין. אם כך, יוצא שגם לגבי כל העוגות הנ"ל יש דין של קביעות סעודה. אמנם, יש לפקפק בכך, ויכול להיות שבעוגות הנ"ל אין דין של קביעות סעודה כי הן במעמד נמוך יותר מטרוקנין. בטרוקנין הבצק הוא כמו של לחם, ואילו בעוגות מעורב בבצק דברים נוספים, ולפעמים הם העיקר ולא הקמח. הרב שלמה לוי סובר שיש סיבה טובה לומר שבעוגות אלו אין דין של קביעות סעודה, אך ברוב הספרים העוסקים בהלכות ברכות לא מופיע החילוק הזה. על כן, כדאי לחוש ולא לאכול עוגות בכמות של סעודה רגילה שאדם שובע ממנה.

טריתא - הגמרא שם מדברת על טריתא שהיא פטורה מחלה, והגמרא מסבירה מהי טריתא. באופן כללי, טריתא גרועה יותר מטרוקנין כי התוצאה דקה מאוד, ואין לו צורת פת כלל. ואכן, ב"שולחן ערוך" בסעיפים ט"ו וט"ז נפסק שגם אם קבע עליהם את סעודתו - מברך מזונות וברכת מעין שלוש. אמנם, הטור חולק ואומר שעל קביעות סעודה בטריתא - מברך המוציא וברכת המזון, וה"מגן אברהם" פוסק כדברי הטור. ה"משנה ברורה" בסעיף קטן צ' מביא את דברי ה"מגן אברהם" וכותב שה"אליה רבא" כתב שאין לאוכלו אלא בתוך הסעודה בגלל הספק, וב"מגן גיבורים" פסק כ"שולחן ערוך". קשה להכריע מה סובר ה"משנה ברורה" למעשה, אך נראה שנוטה יותר לומר שברכתו מזונות בכל מקרה.

אחת ההשלכות המעשיות של הדיון הזה היא לגבי ופלים. נראה שופלים הם כמו טריתא, ואכן ה"משנה ברורה" בסעיף קטן ל"ח פוסק שעל ופלים מברך מזונות גם אם קובע סעודה עליהם, וב"שער הציון" מתאר את תהליך העשייה וזה בדיוק כמו תהליך העשייה של טריתא. למעשה, על ופלים, גם אם אוכל כמות גדולה - מברך מזונות ומעין שלוש, וכן אם אוכל ופלים בתוך הסעודה - מברך מזונות.

פת מבושלת או מטוגנת

לחם מבושל - אם החתיכות גדולות מכזית (נפח של קופסת גפרורים), ברכתם המוציא כי הם לא מאבדים את שם הלחם שלהם. אם החתיכות פחות מכזית - מברך מזונות אפילו אם הם התחברו לחתיכות גדולות ואפילו אם יש להם צורה של לחם. דין זה נפסק להלכה בסעיף י'. טיגון בשמן עמוק נחשב כמו בישול, ולכן קרוטונים רגילים - ברכתם מזונות.

פירורים שנדבקו ביחד על ידי דבש, שוקולד וכדומה - אם יש בכל פירור כזית, ברור שברכתם המוציא. אם מדובר על חתיכות קטנות - הדין תלוי אם יש להם תואר לחם או לא. כלומר, אם מישהו שלא יודע ממה זה עשוי יוכל לזהות שזה לחם. לדוגמא, עוגת מצות - ברכתה המוציא כי ברור שהיא עשויה ממצות. מה לגבי מצה ברַיי? התיאור המציאותי של מאכל זה הוא שלוקחים שברי מצות, מערבבים את זה עם ביצים ועוד כמה חומרים ומטגנים. לא מדובר על טיגון בשמן עמוק, אך מצד שני לא מדובר על נתינת טיפת שמן כדי שלא יישרף, אלא על מצב ביניים, שרוצים שיהיה את טעם הטיגון במאכל. במצב כזה יש מחלוקת האם זה נחשב בישול או לא. ב"מגן אברהם" משמע שזה לא נחשב בישול. לעומת זאת, ב"שולחן ערוך הרב" משמע שזה כן נחשב לבישול. ה"משנה ברורה" בסעיף קטן נ"ו כותב שכיוון שיש ספק, הרי שיש לאכול זאת רק בתוך הסעודה. "ערוך השולחן" בסעיף ל"ז כותב על מאכל שמאוד דומה למקרה שלנו שהברכה היא מזונות וזהו מנהג העולם. מה הסברא לומר זאת? מדבריו משמע שהסברא היא שעברה מהמצה צורת הפת. לאור זאת, צריך לבחון האם סברא זו רלוונטית לימינו. אם המאכל הזה נעשה על ידי חתיכות ממש קטנות - ברכתו מזונות. במצב רגיל, קשה לומר שזה איבד את צורת הפת, ולכן ברכתו המוציא. הרב אויערבאך הציע פתרון לבעיה זו. ניתן לשבור את המצות, לבשל אותן בכלי ראשון על האש, כך פוקע מהן שם לחם, ואז להמשיך כרגיל. ניתן להציע פתרון ביניים, והוא על פי ה"משנה ברורה" בסעיף קטן נ"ב שכותב לגבי לחם מבושל:

"ואם הניח הפרורין בקערה וערה עליהם רותחין מכלי ראשון, כתבו האחרונים דספק הוא אם יש לו דין בישול או לא."

על כן, יכול להיות שנקל בעירוי בלבד על המצות בשביל שהתבשיל יעבור לברכת מזונות. אמנם זה ספק, אבל יש פה מספר ספקות אשר בגללם אפשר לברך מזונות.

פירורי לחם - אם אוכל פירורי לחם, ואפילו הם קטנים מכזית, מברך המוציא. על כן, גם לחמניות מקמח מצה ברכתם המוציא.

רקיקים ומרקחת

ה"שולחן ערוך" בסעיף ח' עוסק ברקיקים שאדם שם עליהם מרקחת ופוסק:

"אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם - הם טפלים לגבי המרקחת, וברכת המרקחת פוטרתן."

הספק הוא האם לברך שתי ברכות על כל חלק או ברכה אחת, וה"שולחן ערוך" פוסק לברך רק על המרקחת בגלל שהרקיקים נועדו רק כדי שלא יטנף את הידיים.

ה"משנה ברורה" מבאר שיש שלושה גדרים:

הגדר הראשון הוא כאשר האדם לא מעוניין כלל בבצק, אלא אוכלו כדי לא ללכלך את ידיו.

הגדר השני הוא כשהאדם אוהב את התחתית, אבל החלק המשמעותי מבחינתו הוא החלק העליון. כיוון שהוא נהנה משניהם - יברך בנפרד על כל חלק. לדוגמא, דג מלוח על קרקר.

הגדר השלישי הוא מצב ששני החלקים נאפו ביחד, והדין הוא שמברך ברכה אחת. אם הוא לא נהנה כלל מהבצק - יברך את הברכה של החלק העליון, ואם הוא נהנה מהבצק - יברך מזונות למרות שנהנה יותר מהחלק השני.

לאור דברים אלו, עוגת גבינה אפויה, אפילו עם שכבה דקה של בצק - אם אדם נהנה מהבצק, ברכתה מזונות, ואם לא נהנה מהבצק, ברכתה שהכל. על עוגה כזו כתב הרב אויערבאך שבדרך כלל הברכה האחרונה תהיה נפשות, כי לא אוכלים ממנה בצק בשיעור כזית בזמן של אכילת פרס.

יש מקום לבחון מה הדין בכל מיני מאכלים שאמנם לא נאפו ביחד, אבל נהפכו ליחידה אחת. לדוגמא, עוגת גבינה קרה העשויה מביסקוויטים, פודינג וג'לי. אותה שאלה ניתן לשאול על חטיפים כמו 'פסק זמן' וכדומה. נראה לומר, שכאשר אדם נהנה מהוַפֶל - ברכתו מזונות. לגבי גלידה בגביע, אם לא נהנה מהגביע - יברך שהכל, אבל אם נהנה - יברך שתי ברכות כי אלו הם שתי דברים נפרדים.

מה הדין בקרמבו? מצד אחד, יש אולי מקום לטעון שזה יחידה אחת ולכן הברכה היא מזונות, אך קשה לומר זאת, כי הקצפת היא החלק המרכזי והעוגיה משמשת רק כתחתית. על כן, עדיף להתחיל לאכול את זה מהחלק העליון ולברך שהכל, ואחר כך לברך מזונות ולאכול את החלק התחתון. אם יאכל קודם את העוגיה - יכול להיות שפוטר את ברכת שהכל, ולכן יאכל קודם את החלק העליון ואחר כך את התחתון.

שינוי מקום בסעודה

נושא זה הוא אחד הנושאים המעשיים ביותר בהלכות ברכות, כי אנשים רבים נוטים לשנות את מקומם בזמן שהם אוכלים.

הגמרא במסכת פסחים בדף ק"א ע"ב אומרת:

"ותו, יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה, הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך - לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן - אין צריך לברך. מאי טעמא? לקיבעא קמא הדר. ורב ששת אמר, אחד זה ואחד זה - צריך לברך."

מוסכם בגמרא שיש דין שנקרא שינוי מקום בסעודה, אלא שיש מחלוקת האם דין זה נאמר בכל המאכלים, או רק בסוגי מאכלים שאינם טעונים ברכה אחרונה במקומם, כלומר ניתן לברך עליהם ברכה אחרונה לא במקום שאכלו אותם.

הרא"ש מסביר את סברתו של רב הונא על פי דברי הגמרא שאמנם, במקרה כזה שמדובר במאכלים שטעונים ברכה אחרונה במקומם, בעצם לא היה הפסק בסעודה כלל כי הוא חייב לחזור למקומו הראשון, ולכן זה לא נחשב שינוי מקום. אמנם, להלכה נפסק שניתן לעבור מקום, לאכול שם לחם יותר מכזית, ולברך שם את ברכת המזון, אבל כאשר הוא עזב את מקומו הראשון - הוא היה מחובר למקום הראשון, ולכן אין כאן שינוי מקום.

מהם הדברים שלא טעונים ברכה אחרונה במקומם?

ברור הוא שכל מה שמברכים עליו נפשות - אינו טעון ברכה מקומו, ועל כן אם שינה מקומו צריך לברך שוב. בשאר חמשת מיני דגן, אם שינה את מקומו לא צריך לברך שוב, ובשבעת המינים - נחלקו האחרונים. ה"מגן אברהם" סובר שדינם הוא כמו חמשת מיני דגן ואם שינה מקומו, לא חוזר ומברך, ואילו הגר"א סובר שבשבעת המינים - חוזר ומברך אם שינה מקומו. להלכה, מדברי ה"משנה ברורה" עולה שהוא נוטה לקבל את שיטת הגר"א.

בכל אופן, כל זה לשיטת רב הונא, אך לשיטת רב ששת - צריך לברך שוב לאחר שינוי מקום בכל המאכלים.

להלכה, מדברי הרמב"ם בפרק ד' הלכה ג' עולה שהוא פוסק כרב ששת. הרמב"ם מוסיף חומרה נוספת שכאשר אדם משנה את מקומו - צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ואחר כך יברך שוב ברכה ראשונה ויאכל במקומו החדש. ה"שולחן ערוך" פוסק כדעת הרמב"ם, ואילו הרמ"א פוסק כדעת הרא"ש.

הרמ"א, בתוך דבריו, מבאר את סברות המחלוקת. יש הסוברים שהדין של שינוי מקום נובע מהדין של היסח הדעת, ויש הסוברים שהוא נובע מכך שיש ניתוק בין שתי הארוחות. אם נאמר שהעיקרון הוא ניתוק בין הסעודות, נראה שצריך לברך ברכה אחרונה על הסעודה הראשונה, וזוהי שיטתו של הרמב"ם, אבל אם נאמר שהעיקרון הוא היסח הדעת - הכלל בהיסח הדעת הוא שבמצב כזה צריך לברך שוב ברכה ראשונה, ולא צריך לברך ברכה אחרונה על האוכל שאכל לפני שהסיח דעתו. להלכה, לפי האשכנזים הדין הרבה יותר קל, אך לפי הספרדים הדין כולל את כל המאכלים. הדין הזה הוא מאוד משמעותי כי גם יציאה החוצה לבדוק משהו וכדומה נחשבת כשינוי מקום. אמנם, הרבה מהפוסקים הספרדים כמו "כף החיים" וה"בן איש חי" פסקו שצריך לחשוש לשיטת הרמ"א.

הרמ"א, בסוף דבריו, מביא בשם הר"ן שיש דין שגם כאשר אין בעיה של שינוי מקום, לכתחילה לא יעזוב את מקום האכילה שלו שמא ישכח לברך. דין זה איננו קשור לדין של שינוי מקום. לדין זה יש שתי פתרונות:

* ה"משנה ברורה" בסעיף קטן ל"ד כותב שניתן לצאת לזמן קצר ולחזור לאלתר.

* אם התכוון מראש, בשעת ברכת המוציא, לשנות את מקומו - יכול לעשות זאת. נדגיש, שכוונה לא פוטרת בעיה של שינוי מקום, אלא רק בעיה של שמא ישכח לברך.

ה"מגן אברהם" חידש שכל הדין הזה שאין בעיה של שינוי מקום בלחם הוא רק אם אכל כזית, אבל אם לא אכל כזית, לא נתחייב בברכה אחרונה ואז דינו כמו הדין של דברים שאינם טעונים ברכה אחרונה במקומם.

ה"משנה ברורה" פוסק שאם אדם, לאחר ששינה את מקומו, רואה את מקומו הראשון - לא נחשב שינוי מקום ולא יברך שוב. מה הדין כאשר אדם שינה את מקומו אבל בתוך הבית? מהגמרא משמע שמחדר לחדר באותו בית - צריך לברך, וכך עולה מדברי ה"שולחן ערוך" ומהאחרונים. ה"באור הלכה" אומר שמזה יוצא חומרה גדולה, והעולם איננו נוהג כן. הוא עצמו מביא כמה דעות שבאותו בית זה לא נחשב לשינוי מקום. על כן, לכתחילה צריך להיזהר לא לשנות את מקומו בתוך הבית, אך אם שינה בכל זאת - לא יברך. אם התכוון מראש לשנות את מקומו - יכול לכתחילה לעבור מחדר לחדר, וגם אם יש לו רגילות לעשות כך, זה גם נחשב כאילו התנה. אם רואה את מקומו הראשון - יכול לשנות את מקומו לכתחילה.

אדם שהולך בדרך לא צריך לברך כמה פעמים, כי הוא אוכל תוך כדי ההליכה ולכן אין לו מקום אכילה כלל, ומשום כך לא ניתן לדבר על שינוי מקום.

הרב פיינשטיין מחדש בחלק ב' בסימן נ"ז שאם אדם התכוון לצאת מהבית, ותוך כדי היציאה התחיל לאכול - לא צריך לברך כמה פעמים, אלא פעם אחת בלבד.

בגמרא מבואר שאם אדם משנה את מקומו, אך במקום הראשון נשארו מספר סועדים - לא נחשב הדבר שינוי מקום.

לגבי אכילה בשטח, אם אדם יושב ואוכל - דינו חמור יותר מאשר בבית, כי אין כאן מחיצות, ועל כן, אם יעבור למקום חדש כאשר הוא איננו רואה את מקומו הראשון - חייב לברך מחדש.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

[1] הפניה סתמית לגמרא היא למסכת ברכות, ברמב"ם - להלכות ברכות, וב"שולחן ערוך" וב"משנה ברורה" לסימן קס"ח.