צט: - הגם לכבוש את המלכה עמי בבית על איסור אכילה בערב פסח ושבת

  • הרב אביעד ברטוב

"הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" - על איסור אכילה בערב פסח ושבת / אביעד ברטוב

הקדמה

פרק עשירי של מסכת פסחים עוסק בעניינים השונים של סדר ליל הפסח. תחילת הפרק עוסקת דווקא בדינים הנוגעים לערב הפסח, והדין הראשון עוסק בהגבלת האכילה בערב הפסח:

"ערב פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב; לא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי" (פסחים צט:).

כידוע, הסעודות בשבתות ובימים טובים מהווים חלק מרכזי ממצוות עונג היום. ואולם, בכדי לבוא לידי חוויה משולמת של סעודה, גזרו חז"ל מספר איסורים בנוגע לאכילה מרובה בערבי שבתות וחג. בשיעור זה, נתמודד עם משמעויותיה השונות של גזרה זו, ונדון בשאלות אילו סעודות מותר בכל זאת לקיים בערבי שבת וחג, ומהו הערך המוסף המיוחד של גזרה זו בערב פסח.

ריבוי אכילה בערבי שבתות

הגמרא בגיטין מספרת על משפחה אחת שגרה בירושלים שהרבתה בסעודות בערב שבת, ועל כן היא נעקרה:

"אמר רבה, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו" (גיטין לח:).

מה היה בדיוק חטאם של אותן משפחות? רש"י על אתר מעלה שני כיוונים אפשריים:

"בערב שבת - בלילי שבת, ואין כאן כבוד שבת, דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה. והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש.

ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר, אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאווה" (שם).

אם כן, רש"י מביא שני הסברים אפשריים מה היה חטאה של אותה משפחה. לפי ההסבר הראשון הבעיה היתה שהם היו קובעים את סעודתם בליל שבת, ובכך סתרו את הכלל האומר שכבוד יום קודם לכבוד הלילה. אמנם כוונתם היתה לשם שמים, כדי למעט בביטול לימוד למחרת, אולם מעשיהם לא היו נכונים.

הסבר אחר שנותן רש"י הוא שהבעיה היתה בכך שהם היו קובעים את סעודה בערב שבת - כלומר ביום שישי אחר הצהריים, ובכך פוגעים בעונג שבת. מה היתה הפגיעה? בראשונים מצינו שני הסברים:

* האכילה המרובה בשבת מביאה לשובע, כך שסעודת ערב שבת לא נעשית מתוך רעבון (רש"י רמב"ן).

* האדם הקובע סעודה גדולה בערב שבת - לא מקדיש את הזמן הדרוש להכנת צורכי השבת (ר"ח).

איך שלא נסביר, העולה מכל הנ"ל הוא שישנם ראשונים המבינים כי בקביעת סעודה בערב שבת קיים איסור ממש. וקשה! שהרי בגמרא בפסחים מבואר שבשאלה זו בדיוק נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי:

"לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה - דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אוכל והולך עד שתחשך" (פסחים צט:).

הגמרא בפסחים מכריעה כי הלכה כרבי יוסי בערבי שבתות. ואם כך מקשים הראשונים בגיטין, כיצד ניתן להסתדר עם דברי הגמרות?

נראה כי צריך לומר שמותר להתחיל בסעודה בערבי שבתות באופן עראי כשיטת רבי יוסי, והבעיה אצל המשפחה מירושלים היתה שהיא עשתה את הדברים באופן קבוע. בהמשך נביא תירוצים נוספים לסתירה זו.

שיטת הרמב"ם

כותב הרמב"ם:

"אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת. ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך. ואף-על-פי כן, מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול" (הל' שבת פרק ל', הל' ד).

לכאורה דברי הרמב"ם סותרים את עצמם. שהרי בתחילת דבריו הוא כותב שאין לקבוע כלל סעודה בערב שבת משום הפגיעה בכבוד שבת, אולם בהמשך הוא כותב שמן המנחה ואילך יש רק להימנע מלקבוע סעודה ולא שיש בכך איסור!

אפשרות אחת להסביר את הדברים היא לאור ההסבר שהצענו ביישוב הסתירה בין הסוגיות לעיל. כלומר, ישנו איסור לקבוע סעודה באופן קבוע, אולם באופן עראי ישנה רק המלצה שלא לעשות זאת.

ננסה להציע הסבר נוסף ליישוב הסתירה בין הסוגיות, הסבר שיסייע גם להבנת דברי הרמב"ם.

כפי שראינו, בגמרא בפסחים מובאת מחלוקת בין רבי יהודה ורבי יוסי האם מותר להתחיל סעודה בערבי שבתות מן המנחה מלמעלה, ואילו בגמרא בגיטין מובא הדין ללא שום חולק. הבדל נוסף בין הסוגיות הוא שבגמרא בפסחים הדין איננו מובא בלשון איסור, כי אם קביעה - 'לא יאכל אדם' (כנראה בכדי שאכילתו לא תיפגע בתאוות האכילה), ואילו בגמרא בגיטין מופיע כי ישנו איסור לאכול בערבי שבתות (הגמרא לא מנמקת מדוע, אולם מההקשר הכללי של הסוגיה ניתן להבין שטעם האיסור הוא פגיעה בכבוד שבת[1]).

יתכן, כי את הסתירה בין הסוגיות יש להסביר באופן הבא: האיסור לקבוע סעודה בערב שבת קודם המנחה, נובע מכך שריבוי הסעודה מונע מהאדם לעסוק בצורכי שבת (דומה להסבר שהבאנו לעיל בשם ר"ח). ואולם מן המנחה ולמעלה, בזמן שהאדם כבר השלים את הכנת צורכי השבת, בזמן זה, הבעיה כבר איננה פגיעה בכבוד שבת כי אם איבוד התיאבון, וכאן נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה האם עליו להפסיק את הסעודה בכדי לשמר את התיאבון. הגמרא בפסחים הכריעה כדעת רבי יוסי שאוכל עד שתחשך, ולכן כותב הרמב"ם שעדיף להימנע.

ואולם, חלוקה זו הינה מחודשת ביותר. הסבר שלישי אפשרי לדברי הרמב"ם ניתן למצוא בדברי הראשונים:

כאמור, אנו בססנו את השוני בין הרישא לסיפא בדברי הרמב"ם על בסיס הדין המופיע בשניהם. ואולם המגיד משנה על אתר מציע חלוקה שונה: לדעתו, ברישא של ההלכה עוסק הרמב"ם בקביעת סעודה גדולה החורגת מסעודת היום הרגילה, ולעומת זאת בסיפא עוסק הרמב"ם בסעודה רגילה.

נראה כי לאור החלוקה שהצענו לעיל, ניתן לשלב בין דברינו לדבי המגיד משנה: קביעת סעודה גדולה בערב שבת אסורה כל היום משום שההתעסקות בה עלולה להביא לפגיעה בהכנת צורכי שבת וממילא בכבוד שבת. לעומת זאת, קביעת סעודה רגילה - מותרת עד המנחה, שכן אין חשש שהיא תפגע בתיאבון, וגם לאחר המנחה - אין איסור בדבר[2].

ערב יום טוב

עד עתה עסקנו בדין קביעת סעודה בערב שבת, מה הדין בערב יום טוב? כותב הרמב"ם:

"כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר: (ישעיהו נ"ח): 'לקדוש ה' מכובד' - וכל ימים טובים נאמר בהן (ויקרא כ"ג): 'מקרא קדש', וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת. וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, כערב שבת - שדבר זה בכלל הכבוד. וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה" (הל' יום-טוב פ"ו, הל' ט"ז).

כאמור, על-פי הרמב"ם באכילה מן המנחה ולמעלה יש משום פגיעה בכבוד המועדות. אולם, לעיל בהלכות שבת ראינו כי לדעתו אכילת סעודה רגילה מן המנחה למעלה אין בה משום זלזול בכבוד השבת אלא רק ראוי להמנע מאכילה זו! בנוסף, הרמב"ם לא מזכיר את איסור קביעת סעודה גדולה בערב יו"ט! מדוע אם-כן שינה הרמב"ם בהלכות יו"ט את גזרת קביעת סעודה?

נראה כי ההסבר לדברי הרמב"ם, טמון כבר בדברי הגמרא בפסחים שקבעה הלכה כרבי יוסי, ודנה רק בערבי שבתות. מהי הסיבה לחלוקה זו בגמרא? נראה כי הדברים תלויים בגדרי אכילה בשבת ויו"ט, ונבאר את הדברים:

הגמרא בביצה (שהיא המקור לפסקות הרמב"ם בפרק זה) מביאה מחלקות תנאים בדבר אופיו של יו"ט:

"והא שמחת יום טוב מצוה היא! - רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות. דתניא: רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב, אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר (דברים ט"ז) 'עצרת לה' א-להיך', וכתוב אחד אומר: (במדבר כ"ט) 'עצרת תהיה לכם'. הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם" (ביצה טו:).

הרמב"ם פוסק הלכה כרבי יהושע שיש לעשות את יו"ט, חציו ה' וחציו לכם, וממילא קובע את מצוות השמחה ביו"ט בהלכותיו:

"אע"פ שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה. לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה".

לדעת הרמב"ם ריבוי האכילה והשתייה הינם מעמודי התווך של מצוות השמחה ביו"ט. ולכן המרכיב העקרי בכבוד יו"ט איננו הכנת צורכי החג אלא שמירה על בטן ריקה. בנוסף, בעוד שבשבת עצמה אסור לבשל ולכן בערב שבת יש לעסוק בהכנת צרכי השבת, ביום טוב מותר לבשל ולכן מתעסקים פחות בהכנת צרכי החג בערב החג.

במילים אחרות ניתן לומר כי כבוד יו"ט נובע משמחת יו"ט, ולכן בעיו"ט האיסור לקבוע סעודה נובע מבעיית התיאבון. אולם כבוד שבת נובע מעונג שבת ולכן איסור קביעת הסעודה - עקרו זלזול בצורכי שבת ולכן נאסרה בו דווקא קביעת סעודה גדולה.

פסיקת הלכה

בשולחן-ערוך נפסק:

"אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת, שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול; וכל היום בכלל האיסור.

הגה: וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה או פדיון הבן, מותר, כן נראה לי וכן המנהג פשוט. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול, מט' שעות ולמעלה" (אורח-חיים רמ"ט, ב).

השו"ע מתעלם מדברי הראשונים שסוברים כי איסור קביעת סעודה גדולה בערב שבת נובע מפגיעה בצורכי שבת, ותולה את עיקר הבעייה בתיאבון[3]. לגבי שאר סעודת מצווה התלוית בזמן, כסעודת פדיון הבן או מילה כותב הרמ"א כי ניתן לקיימם בערב שבת. בעל 'ערוך השולחן' מסכם את הדברים, וז"ל:

"סעודת מצוה שזמנה קבועה בערב שבת כמו פורים שחל בערב שבת או ברית מילה אפילו שלא בזמנה, דכיון דיכולין היום למולו עובר בעשה אם לא ימול את הילד היום. וכן פדיון הבן שזמנו היום דאם נדחה מזמנו הלא יכול לדחותו ליום א' וכן יו"ט שחל בע"ש אפילו יו"ט שני מותר לקבוע בהם אפילו סעודה גדולה. ואי משום שלא יאכל בלילה לתיאבון העוסק במצוה פטור מן המצוה. וכן סעודת בר מצוה שזמנו היום. ומכל מקום יראו שיתחילו קודם חצות ולכל הפחות קודם שעה עשירית, אמנם אם לא התחילו מקודם יכולים להתחיל גם אחר שעה עשירית כיון שהיא מצוה בשעתה. ויש מונעים את עצמם גם מסעודת מצוה אם יש בלעדם המניין השייכים להסעודה. והשל"ה ז"ל כתב על רבו שהיה סנדק ולא רצה לילך על הסעודה כיון שבלעדו היה מניין. וגם היושבים בסעודה ראוי שלא ימלאו כריסם ויניחו מקום לכבוד שבת. וסעודת הבראה יכול לאכול בערב שבת דגם זו מצוה. וחול המועד וראש חודש נראה לי שהם כחול לעניין שבת. ודע, דבהושענא רבה שנוהגים לאכול סעודה גדולה כמו ביו"ט כשחל בערב שבת - איני רואה היתר בזה. גם בימי החול לא ידעתי מאין הרגלים, שהרי בלילה הוא יו"ט ויו"ט דינו כשבת לעניין זה, וכל הדינים שכתבנו בסעודת ערב שבת הוא הדין גם בעיו"ט. אמנם העולם חושבים הושענא רבה כיו"ט וצ"ע" (סימן רמ"ט).

ערב פסח

בנוסף לאיסור הקיים בכל ערב יום טוב, בערב פסח קיימת סיבה נוספת, וזאת משום שבערב פסח מוטלת על האדם מצוות אכילת מצה, שאותה יש לאכול מתוך שובע ולא מתוך רעבון. וכך כותב הרמב"ם:

"וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה, אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות ולא ימלא כריסו מהן, וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצוות חביבין עליו, אבל בשאר ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך" (הל' חמץ מצה פ"ו, הל' י"ב).

הרמב"ם מוסיף שאדם ששומר על רעבונו משקף עד כמה המצווה חשובה בעיניו. המקור לדברים הוא דברי הירושלמי בפרקנו המספר על רבי שהיה נוהג לצום בערב פסח:

"רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה לא מצה... אלא מן הדא רבי איסתניס הוה כד הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא ולמה לא הוה אכיל הכא ביממא כדי שייכנס לשבת בתאוה".

רבי ידע שהוא יתקשה לאכול מתוך רעבון בערבי שבתות או פסח, אם הוא יאכל במהלך היום ולכן הוא היה מקפיד לצום בזמן זה. אמנם הקפדה זו היתה לפנים משורת הדין, אולם היא משקפת עד כמה האדם רוצה לקיים את המצווה בשלמותה.

דברים דומים כותב בעל ערוך שולחן:

"עיקר הידור המצווה וכבוד השבת הוא שיאכל סעודת שבת לתיאבון שיהיה כמעט רעב. ומצינו בירושלמי פ"ב דתענית: ר' אבון ציים כל ערובא שבתא שהיה אסטניס ולא אכל רק פעם אחת ביום ואם היה טועם בע"ש לא היה אוכל בלילה לתיאבון לפיכך התענה. וראוי לכל ירא אלקים שבימות החורף שהימים קצרים לא יאכל שום סעודה קטנה בבוקר. ולהראב"ד אסור לקבוע סעודה אחר חצות. כללו של דבר החכם עיניו בראש וכבוד שבת גדול מאד מאד" (סי' רמ"ט).

לכבוש את המלכה עימי בבית

לכל מי שהגיע עד לכאן ושואל את עצמו מה קשור הפסוק ממגילת אסתר לנושא שלנו, נביא את הגמרא הבאה:

"דתניא מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין מפסיקין ומעשה ברשב"ג [ורבי יהודה] ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום א"ל רשב"ג לרבי יוסי ברבי רצונך נפסיק וניחוש לדברי יהודה חבירנו אמר לו בכל יום ויום אתה מחבב דבריי לפני רבי יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית' (אסתר ז') א"ל א"כ לא נפסיק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי" (פסחים ק.).


[1] המשפחות נעקרו משום שהם זלזלו בזמני בית המדרש, ולדעת רבי חייא כי הן אכלו בערבי שבתות. מסמיכות העניינים ניתן להבין שגם האכילה בערבי שבתות נבעה מזלזול בבית המדרש. דרך אגב, בגמרא בשבת (קיט.) מובא לכאורה הסיפור ההופכי לסיפור זה: "...שבבבל במה הן זוכין? - אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת. דאמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות".

[2] עיין בט"ז (ריש סימן רמ"ט) שגם הוא חילק בין סעודה גדולה לקטנה כמגיד משנה, אבל דייק בלשון הרמב"ם שסעודה גדולה היא דווקא סעודה שיש בה שכירות וע"י שכירות עתיד להגיע לשינה וכו' ולבטל כבוד שבת.

[3] וראה פמ"ג (ריש סימן רמ"ט) שגם הוא העיר על דברי המחבר שלא פיצל בין הטעמים השונים וכרך את בעיית התיאבון עם כבוד שבת.