צידה בדגים ובכינים

 

 

צידת דגים

 

אומרת המשנה:

"אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין"     (שבת פ"א משנה ו).

מפשטות לשון המשנה, נראה כי כשם שישנו איסור צידה בחיה ועופות, כך ישנו איסור גם בדגים^[1], וכן נראה מפסקי הראשונים והאחרונים.

אולם, מדברי הירושלמי עולה כיוון אחר. במסגרת הדיון במלאכת קוצר, אומר הירושלמי:

"רבנן דקיסרין אמרין הדן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר"             (שבת ז',ב).

מדוע הירושלמי אינו מחייב על צידת דגים משום צד? הפוסקים עסקו רבות בדברי הירושלמי הללו, ופירשוהו בדרכים שונות:

1. יש שרצו לומר כי לשיטת הירושלמי, ישנה מחלוקת בקיומה של מלאכת צד. על פי דעות אלו, מכיון שבמלאכת המשכן לא נזקקו לצידה אלא בחלזון לצורך הפקת התכלת, ובמדבר לא היה חילזון, לכן אין חייבים על מלאכת צידה. על פי הסבר זה, יש להוציא את מלאכת צידה מרשימת ט"ל המלאכות המוזכרות במשנה ולהוסיף מלאכה אחרת. וז"ל הירושלמי:

"הצד חלזון ופצעו אית תניי תני חייב שתים, אית תניי תני אינו חייב אלא אחת. מאן דאמר שתים אחת משום צד ואחד משום נטילת נשמ', ומאן דאמר אחת היידא היא משום נטילת נשמה ולית לה צידה, ואתיא כהיא דאמר רבי אלעזר בי רבי יוסה רבי אבהו ורבי שמעון בן לקיש בשם רבי מאיר מין חיה טהורה ברא הקדוש ברוך הוא למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה^[2]"   (שבת פ"ז ה"ב).

2. יש שטענו כי לדברי הירושלמי, עקרונית, י

ש מלאכת צידה, אולם בדגים אין עוברים על מלאכה זו. וכך כותב ה'מנחת חינוך':

"ואיני מבין כיון שהתוס' הביאו גם כן הירושלמי הזה דצד חלזון אינו חייב משום צידה, ומצד הסברא מ"ל חלזון או שאר דגים דגם חלזון דג הוא כמבואר במנחות ור"מ ה' ציצית, אך אין הירושלמי בידי. על כל פנים בש"ס דילן מבואר דיש צידה בחלזון ה"ה בדגים וכ"ה בר"מ ובודאי קי"ל כש"ס דילן נגד הירושלמי"

                                                      (מוסך השבת במלאכת הצד).

מדבריו מבואר כי הוא הבין כי לשיטת הירושלמי אין צידה בדגים והבבלי חלוק עליו, וקיי"ל כבבלי.

מהי הסברה לומר שלא תהיה צידה בדגים? נקודה זו עולה בדברי ה'מגן אברהם' והוא אומר כך:

"ורש"ל[3] תפס לו שטה אחרת שכתב בדגים אינו חייב משום צידה דלא הויא דומיא דמשכן אלא חייב משום קוצר דהוי עוקר דבר מגידולו כדאי' בירושלמי פ"ז דשבת, ומ"ה חייב אפי' בי"ט ודוקא בביבר שהדגים שטין במים ואוכלין מעפר הארץ ועשבים"     (סי' תצז, סעיף ו).

בהמשך השיעור, נרצה לבאר את דברי הרש"ל הללו, ואת יסודות שיטתו ביחס לדגים. אולם, בטרם נעשה זאת, נקדים לדברים אלו דיון אחר על פי המשתמע מסוגיות הבבלי, ופשטות שיטות הראשונים מהם עולה שיש צידה גם בדגים.

צידת דגים מביבר קטן

נחלקו הראשונים אם יש היתר לצוד דגים מביבר קטן, בדומה להיתר הקיים בחיות ועופות. כפי שראינו בשיעור הקודם, המשנה במסכת ביצה חילקה בין צידת דגים מן הביברים לצידת חיה ועוף:

"אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות"       (כג:).

בגמ' שם (כד.) הקשו על המשנה מן הברייתא האוסרת לצוד ביום טוב חיה ועוף מן הביברים, ומסקנת הסוגיה שם היא שיש לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול - הצד מביבר קטן מותר ואילו מביבר גדול אסור^[4]. הגמרא לא דנה ישירות בדין הדגים, ונראה שדבר זה נובע מכך שאף ביבר קטן שחיה ועוף נחשבים ניצודים בתוכו, אין דגים נחשבים ניצודים בו, משום שכושר ההתחמקות שלהם גדול יותר.

אמנם, ניתן עקרונית לומר שהחלוקה בין הביברים תקפה גם לדגים, אלא שגדר ביבר קטן בדגים שונה מחיה ועוף, ולפי זה אין פער מהותי ביניהם, אלא חילוק כמותי. אך, יש אפשרות שצידת דגים מן הביברים אסורה ביום טוב בכל עניין, כמשתמע מפשטות המשנה.

בנקודה זו נחלקו הרמב"ם והראב"ד:

"דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים כל שהוא מחוסר צידה עד שאומרים הבא מצודה ונצודנו הרי זה מוקצה ואין צדין אותן ביום טוב, ואם צד לא יאכלו, וכל שאינו צריך מצודה הרי זה מוכן וצדין אותו ביום טוב ואוכלין אותו...

דגים שבביברים גדולים וכן חיה. א"א זה אינו נכון שהרי חיה ועוף שהתירו /ביצה/ (כד) אינו אלא בביברים קטנים ואפילו הכי דגים אין צדים והטעם מפני שהם מכוסין מן העין" (הל' יום טוב פ"ב, הלכה ז).

הרמב"ם והראב"ד נחלקו בשאלה האם ישנו איסור צידת דגים בביברים קטנים. המגיד משנה על אתר, תלה את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהבנת מחלוקת ת"ק ורשב"ג במסכת ביצה:

"דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים וכו'. ר"פ אין צדין (דף כ"ג כ"ד.) אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף ונותנים לפניהם מזונות. רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל מחוסר צידה אסור שאינו מחוסר צידה מותר. ואמרו בגמ' הלכה כרשב"ג... והנה דעת רבינו דרשב"ג אדגים חיה ועופות קאי וזה הכלל אכולא קאי, ותנא קמא שהיה מחלק ביניהם אין הלכה כמותו. אבל הר"א סבור דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועופות אבל דגים בכל ביבר אסורין. ולזה כתב בהשגות א"א אינו נכון וכו'"               (שם).

לדעת המגיד משנה, הרמב"ם סבור כי לדעת ת"ק יש חילוק בין דגים לחיה ועוף – למרות שמותר לצוד חיה ועוף בביבר קטן, אסור לצוד דגים במקום זה.

מדוע ת"ק אוסר צידת דגים גם בביבר קטן? יתכן כי יש לומר, כי לדעת הרמב"ם, ת"ק ורשב"ג נחלקו בהבנת גדר מלאכת צידה: ת"ק סבור שצידה היא כליאת בעל החיים, ולכן מכיון שחיות חשות כלואות בביבר קטן, אם אינן יכולות להישמט הן נחשבות ניצודות. אולם דגים, חיים היטב אף בביבר קטן ואינן חשים כלואים כל זמן שמצויים במים, ולכן לא מיקרי ניצוד ואסור לצוד אותם ביום טוב. רשב"ג לעומתם סבור שיסוד צידה הוא בשליטת האדם וזה שייך גם בדגים[5].

הדרך הרווחת בדברי האחרונים לפרש את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, תולה את מחלוקתם במחלוקת בהלכות צידה. על פי הסבר זה, לרמב"ם דג בביבר קטן נחשב ניצוד ועומד, ולפיכך מותר לצודו ביום טוב משם, ואילו לראב"ד אינו נחשב ניצוד מפני שמכוסה מן העין (אף באופן שיכול לתפסו בקלות, כיוון שמכוסה מן העין שייכת בו צידה).

בדרך זו ביאר ה'בית יוסף' כאשר בא ליישב את שיטת הראב"ד לאור דין הסוכר אמת המים מערב יום טוב, שהתירו לו לקחת הדגים משם:

"דביברים שאני שהם רחבים הרבה, ואף על פי שאין צריך מצודה לצוד הדגים שבהם מכל מקום מתוך שהם מכוסים מן העין הם נשמטים לכאן ולכאן והילכך לא חשיבי כנצודים, אבל אמת המים מתוך שאינה רחבה אינם יכולין להשמט הילכך ה"ל כנצודים"                                                          (סי' תצ"ז).

ומכוח יסוד זה פסק במשנה ברורה:

"אפילו במקום שאינם מחוסרים צידה - ר"ל שהיה הביבר קטן שא"צ לומר הבא מצודה ונצודנו ובחיה ועוף כה"ג חשיב אין מחוסר צידה כדלקמן בס"ז, גבי דגים הואיל והם מכוסים מן העין והביבר רחב לעולם הם נשמטים לחורין ולסדקין ולכן לא חשיבי כניצודים הואיל ויש עכ"פ טורח לתפסם. וכתב המ"א דאם המים צלולים ורואה הדגים מותר אם אין מחוסר צידה שהביבר קטן ויש מאחרונים שסוברין דעכ"פ מטעם מוקצה אסור לצודן"                   (סי' תצז, ס"' ב).

צד או קוצר?

מעתה, ניתנה ראש, ונשובה לדברי המהרש"ל הנ"ל, שלאחר שהביא שיטת הראב"ד והכריע כמותה, הוסיף לטעון:

"ומ"מ נ"ל, דוקא בביבר, שהדגים שטים במים, כמו בבריכה, ואוכלין מעפר הארץ ועשבים, א"כ הצד אותם הוי כעוקר אותם ממקום גידולם, ומשום הכי אמרינן נמי בירושלמי פ' כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב) רבנן דקסריא אמרי, ההוא דצייד כוורא, וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו, חייב משום קוצר, ומסתמא לא איירי שהניחו מבחוץ עד שמת, כדאמר שמואל בפ' ח' שרצים (שם) דא"כ [הוי ליה] חייב משום נטילת נשמה, כמ"ש הירושלמי אח"כ, גבי צד חלזון ופצעו, אלא איירי בכל גווני, אפי' החזירו אח"כ למים, מ"מ חייב משום צידה, דתחילת צידתו הוה כאילו מבדילין מחיותו, וממקום גידולו, ומש"ה מחייב בכל ענין, אפי' אינו מחוסר צידה, ומשום הכי לא קאמר דמחייב משום צד, האב מלאכה דצד, דהוה במשכן, דהיינו חיות ועופות, כולן מחוסרין צידה הן, ואם אין מחוסרין צידה לא, אבל גבי דגים, שהן מכוסין מן העין, וגדלין במים, כל מה שאתה צד מהם, הוי כקצירה שלהם, ומשום הכי חייב אפי' בי"ט. ומ"מ דוקא בביברין שהן על הארץ, אבל מה שיש ארגז מנוקב בתוך המים, לא שייך בהו צידה כלל, אפי' אם צריך מצודה קטנה להושיט מן הארגז, אין שם צידה עליהן, ושרי בי"ט לצוד מהן"

                                    (ים של שלמה ביצה פ"ג, סימן ב).

קשה מאוד להבין דברי היש"ש הללו, ומהות החילוק בין דגים הסמויים מן העין לבין חיות ועופות, וצ"ע. ושמא יש לומר, שמלאכת צידה שייכת לדעתו רק בבעלי חיים שאין האדם שולט בהם, ומביאם לרשותו על ידי מעשה הצידה, אבל דגים הסמויים מן העין נחשבים כדבר שאינו קיים, ואינם נחשבים חלק מעולמו של האדם, והאדם בצידתו, כביכול, 'יוצר' אותם, והופך אותם למוצר צריכה. פעולה זו דומה לקוצר תבואה ופירות, ההופכים ליבול במעשה הקצירה, ולכן מתחייב על קוצר.

זוהי הסיבה שהוא מחלק בין דגים המצויים במקומם הטבעי, לבין דגים הנמצאים בארגז בתוך המים, שהם כבר קיימים כיבול - כמוצרי צריכה, שבהם לא שייכת קצירה, ואף שעכשיו צריך מצודה כדי לתופסם, אין בדגים דין צידה שעיקר דינם הוא בקצירתם ולא בצידתם, מפני שצידתם אינה הפעולה הטבעית השייכת בהם.

נמצינו למדים מדברי היש"ש חומרא וקולא בדגים: אם הם במקומם הטבעי^[6], יש בהם איסור אפילו בביברים קטנים, ויש לחייב בהם משום קוצר, ואסור לשלות אותם משם ביום טוב. אולם אם הם בארגז מים, אין בהם איסור אפילו אם צריך מצודה קטנה להוציאם מן הארגז.

על פי פירוש זה, המהרש"ל אינו רואה חילוק בין התלמודים ביחס לצידת דגים, ולדעתו שניהן אוסרים צידת דגים. המהרש"ל נוטה להבין שאף הבבלי שדיבר על צידת דגים אינו מחייב אלא משום קוצר. בחיה ועוף הקיימים בעולם ונראים לעין כול, עיקר מלאכתם היא להביאם לרשות האדם ופעולה זו נקראת צידה, ושייכת למלאכת צד, אבל דגים הסמויים מן העין, עיקר מלאכתם היא 'יצירתם' והפיכתם לפרי העומד לרשות האדם, ופעולה זו ביסודה היא מלאכת הקוצר, וצידה אינה שייכת בהם לפי שהיא אינה אלא בדבר הקיים והאדם נדרש לקרבו אליו, וצ"ע.

לסיום פרק זה נציין כי פירשנו את הדברים עד כה, לפי המהלך הרגיל שלפיו נחלקו הרמב"ם והראב"ד בהלכות צידה. אבל לענ"ד נראה להציע שהם חלוקים  בעניין אחר, והוא בהלכות יום טוב. ביום טוב הותרה מלאכת אוכל נפש, ויש דילמה גדולה בראשונים, אילו מלאכות הותרו ואילו נאסרו. הרמב"ן דן בעניין זה בהרחבה, וז"ל:

"שלא התירה תורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן כגון שחיטה אפייה ובשול אבל אלו תקון הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים הרבה אמרה תורה יתקן כדרכו מחול ליום טוב שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול. ואף על פי שמצינו היתר במלאכות הללו טוחנין את הפלפלין בריחים שלהן וכל הנדוכין כדרכן נמי טחינה היא ונותנין לתלויה ביום טוב והויא תולדה דבורר, הנהו מלאכות דיום נינהו ומכל מקום נתמעטה קצירה ותולדותיה כגון תולש פירות הנאכלים שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו אבל לעקור דבר מגדולו לא ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו כגון תאנים ותותים וכל שכן צידת בעלי חיים שהוא בכלל מלאכת עבודה וזהו טעם משנתינו דאין צדים דגים"                            (מלחמות ביצה יג:).

נראה לי ששיטת הראב"ד בנויה על עקרונות שיטתו שדבר המכוסה מן העין אינו שייך לעולמו של האדם ואינו נחשב ברשותו, ולפיכך אין היתר לצוד דגים ביום טוב, אפילו אינם מחוסרים צידה לפי שאינם חלק מעולמו. [לשיטתנו, בשבת אף הראב"ד יודה שיש צידה בדגים, דלא כמהרש"ל]. אף שיטת הרמב"ם המתירה לצוד דגים מביברים קטנים ביום טוב מבוססת על עיקרון דומה: התנאי להתיר מלאכה ביום טוב, הוא שהדבר יהיה מוכן מבעוד יום, ואם אינו כן, הרי הוא מוקצה ואסור לעשותו ביום טוב.

בקצרה: לרמב"ם איסור צידת דגים ביום טוב נובע מאיסור מוקצה, אבל הצידה עצמה מותרת מפני שהיא אוכל נפש, ואילו לראב"ד איסור צידת דגים הוא מפני שהם אינם חלק מעולמו של האדם ולא הותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב אלא במה שהוא ברשותו של אדם, ע"פ עקרון הרמב"ן הנ"ל  [יש עוד להאריך בנקודה זו ביסוד השיטות בזה, אבל הדבר נוגע בעיקר להלכות יום טוב].

צידת כינים - 

"תנו רבנן: המפלה את כליו [מן הכינים] מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר: נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול. אמר רב הונא: הלכה - מולל וזורק וזהו כבודו, ואפילו בחול. רבה מקטע להו, ורב ששת מקטע להו, רבא שדי להו לקנא דמיא. אמר להו רב נחמן לבנתיה: קטולין, ואשמעינן לי קלא דסנוותי"                          (יב.).

מדברי הגמרא הללו למדנו שני דינים ביחס לכינים: אין בהם איסור צידה, ואין חיוב חטאת בהריגתן. בטעם הדין שאין חיוב חטאת בהריגתן, מבואר ברש"י שם ובגמרא בשבת

"דתניא, רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת - כהורג גמל בשבת. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה, דאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין - לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא מאילים, רבי אליעזר סבר: כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה - אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי: כאילים, מה אילים דפרין ורבין - אף כל דפרה ורבה... והרי פרעוש דפרה ורבה. ותניא: הצד פרעוש בשבת, רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר! - אמר רב אשי: צידה אהריגה קרמית? עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע, אלא דמר סבר: דבר שאין במינו ניצוד - חייב, ומר סבר: פטור. אבל לענין הריגה - אפילו רבי יהושע מודה"                                                           (שבת קז:).

מדברי הגמרא עולה שיש חילוק בין הריגת פרעוש להריגת כינה. טעם הדבר הוא שהכינה אינה פרה ורבה, וכדברי רש"י בשבת יב. 'וכינה אינה פרה ורבה, אלא מבשר אדם היא שורצת'.

לעניין איסור צידה, מבואר שם כי בפרעוש שייכת צידה, ולא נחלקו בו התנאים אלא אם יש חיוב צידה בדבר שאין במינו ניצוד, או שהוא פטור אבל אסור. מדברי הגמרא עולה כי בכינים ברור שאין שום איסור בצידתן, וצ"ע אמאי אין איסור צידה לפחות מדרבנן, גם אם נאמר שכינים הוא דבר שאין במינו ניצוד?

ראשית, יש לשים לב כי בסוגיה הנ"ל עולה זיקה בין איסור הריגה לאיסור צידה. בהוו"א הגמרא שם הציעה כי כל שיש בו איסור הריגה יש בו איסור צידה, ואף למסקנה לא נדחה עיקרון זה אלא מפני שבצידה בעינן תנאי נוסף והוא שיהיה במינו ניצוד. העולה מן הסוגיה לפי זה הוא שלחיוב צידה בעינן ב' תנאים: צריך להיות בעל חיים שיש בו איסור הריגה, ושיהיה במינו ניצוד.

ממילא, מובן הדין בכינים: הואיל ואינם פרים ורבים, אין חיוב על הריגתם בשבת, וממילא אין איסור בצידתם. כשיטה זו כתב הרמב"ן:

"אבל מין שאין בהם מפרים ורבים כלל כגון אלברגו"ת פטור ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הן וכדפרישית^[7]"                                                           (שבת יב.).

אמנם, בחי' המיוחסים לר"ן כתב:

"והא דאקשי' הכא והרי פרעוש דפרה ורבה לאו מהני פרעושים דידן דמקרי בלשון ישמעאל בורגו"ת דהנהו נבראים מן העפר נינהו ומותר להורגן ולצודן, אלא מין אחר הוא שאינו מצוי ותניא הצד פרעוש וכו' ור' יהושע פוטר. פי' פטור אבל אסור דילמא קטיל לי' הא בכל שמותר להורגו ואין במינו ניצוד מותר לצוד אותו לכתחלה, ומעיקרא קס"ד דפלוגתייהו דר' אליעזר ור' יהושע תליא בהריגתו דר' אליעזר סבר דבהריגתו חייב וכן בצידתו ור' יהושע סבר דכיון דבהריגתו פטור לא אפשר דליחייב בצידתו, ואנן קי"ל כר' יהושע דההורגו חייב והצדו פטור כיון שאין במינו ניצוד"                   (קז:).

לדבריו, רק בהוו"א מתקיימת זיקה בין הריגה לצידה, אבל למסקנה קיי"ל דלא תליין אהדדי. לדעתו, רק בדבר אחד יש זיקה ביניהם למסקנה והוא שכל דבר שאין במינו ניצוד אסור מדרבנן לצודו. בדרך כלל ההבנה הפשוטה היא שיש בו דין צידה מדרבנן, אבל הוא הבין שאין בו איסור עצמי של צידה דרבנן, אלא אסרוהו גזירה שמא יבוא להורגו, ולכן הסיק שבמינים שאין במינם ניצוד, ואין בהם איסור צידה דאורייתא, וגם אינם פרים ורבים ואין איסור תורה בהריגתם אין לאסור בהם צידה, ולפיכך מותר לצוד כינים לכתחילה.

בדעת הרמב"ן הנ"ל יש לפרש שהזיקה בין הריגה לצידה תלויה ביסוד איסור צידה. ונראה לי, שאם מבינים צידה בהגבלת החופש של בעל החיים, דהיינו, מוקד הצידה בבעל החיים, יש לומר שהגבלת החופש שלו היא תחילת הריגתו, ולכן בבעל חיים שאין איסור בהריגתו, אין איסור בצידתו. אבל אם יסוד צידה הוא בהבאת בעל החיים לרשותו של האדם, קשה יותר לתלות צידה בהריגה, ובזה יש ללכת יותר בדרכו של החי' המיוחסים לר"ן.

יתכן כי לעיקר דין צידה בכינים יש מקום לדון באופן נוסף, שהרי כינים אינן בורחות מן האדם, ואולי אין דין צידה אלא במינים שקשה לתופסן.

דיון מלא יותר בנקודה זו, יתקיים להלן במסגרת הדיון בחיה ועוף שברשותו.