ציפוי השופר

  • הרב משה טרגין

ציפוי השופר

המשנה בראש השנה (פ"ג מ"ב) מתארת את האופי המיוחד שנשאה תקיעת השופר במקדש. על סמך הפסוק "בחצֹצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהילים צ"ח, ו) קובעת המשנה כי במקדש, "לפני המלך ה' ", יש ללוות את השופר בשתי חצוצרות. כמו כן צופה פיו של השופר בזהב, כדי שהשופר יהיה מרשים יותר מבחינה אסתטית. בעקבות המשנה הזאת דנה הגמרא (כז ע"א) אם מותר לצפות את השופר. בשיעור זה נעסוק בחששות השונים שעשויים לעלות ביחס לציפוי השופר.

נתחיל בסוגיית הגמרא (כז ע"א):

ופיו מצופה זהב.

והתניא: ציפהו זהב במקום הנחת פיו - פסול, שלא במקום הנחת פיו - כשר?

אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין שלא במקום הנחת פה תנן.

הברייתא שמביאה הגמרא מחלקת בין ציפוי זהב שמצוי במגע עם פיו של התוקע - הפוסל את השופר - לבין ציפוי שאינו בא עם הפה במגע, שהוא כשר. אך הגמרא אינה מסבירה את ההבדל בין שני המקרים.

הדברים נעשים מסובכים יותר בעמוד ב, ששם מובא נוסחה המלא של הברייתא, ובו חילוק נוסף בדיני ציפוי:

ציפהו זהב מבפנים - פסול; מבחוץ: אם נשתנה קולו מכמות שהיה - פסול, ואם לאו - כשר.

כאן מסבירה הברייתא את העיקרון העומד ביסוד פסיקתה: אסור שקול השופר ישתנה בגלל הציפוי. ציפוי זהב בתוך השופר משנה, כנראה, את הקול המופק ממנו בכל מקרה, לפיכך פוסלת הברייתא ציפוי פנימי באופן גורף; ציפוי חיצוני, לעומת זאת, אינו פוגע בוודאות בקול המופק מן השופר, על כן מכשירה אותו הברייתא - בתנאי שבדקו ומצאו כי אין לו כל השפעה על קול השופר.

אין ברור מה טיב היחס בין שני המקורות הללו: לאחר שכבר הכשירה הברייתא ציפוי חיצוני (ובלבד שלא ישנה את קול השופר), איזה צורך יש עוד להכשיר ציפוי "שלא במקום הנחת פיו"? והרי אף הוא נמצא בצדו החיצוני של השופר!

בראשונים יש שתי גישות עקרוניות להבנת נושא זה: שיטת תוספות ושיטת רמב"ן.

תוספות מבינים כי שני המקרים הללו - ציפוי חיצוני וציפוי שלא במקום הנחת פיו - אכן זהים בבסיסם. תוספות אינם מסבירים מדוע הברייתא חוזרת על עצמה. מי שנזקק לבעיה זו הוא הרא"ש (אות ג בפסקיו). לדעתו, ציפוי שלא במקום הנחת פיו אינו סתם ציפוי חיצוני, אלא מדובר בציפוי בחלקו התחתון של השופר - החלק הסמוך למקום שבו מניח התוקע את פיו. ביחס לציפוי כזה ניתן היה להעלות בעיה אחרת (המופיעה אף היא בברייתא בע"ב): "שופר בתוך שופר". לכן ראתה הברייתא לנכון להתייחס למקרה זה באופן מיוחד ולהשמיע לנו כי כל עוד אין מגע בין פיו של התוקע ובין הציפוי החיצוני, אין לפסול שופר כזה.

חשש זה שבאה הגמרא להבהיר על פי הסברו של הרא"ש, מדגיש בעיה מעניינת ביחס למבנה השופר: האם יש מקום להתייחס לשופר כאל כלי המורכב מכמה חלקים, שאחד מהם עיקרי והאחרים משניים; או שמא השופר נחשב לכלי שלם, ולא ניתן להבדיל בין חלקים שונים בו?

שאלה זו מתעוררת, למעשה, כבר בגמרא עצמה (כז ע"ב), המכשירה שופר שנסדק לרוחבו כל עוד נשתייר "שיעור תקיעה" (השיעור המינימלי של שופר) בין פי השופר ובין הסדק. כיצד יש להבין הלכה זו? אפשר שהגמרא סבורה כי החלק התחתון של השופר הוא החלק המרכזי שלו, ולכן די שחלק זה ייוותר שלם לאחר השבירה על מנת שהשופר יישאר כשר. אך ניתן להסביר את הדין גם בהנחה שהשופר הוא ישות שלמה ואינטגרלית, ואין בו חלק מרכזי יותר; לפי זה, השופר כשר לא משום שהחלק המרכזי שלו נותר שלם אלא משום שהשבירה בעצם יצרה שופר שלם חדש, קטן יותר. רש"י נוקט בעמדה השנייה. מדברי העיטור, לעומת זאת, נראה שהוא סבר כי ניתן לחלק את השופר לחלקים, שכן הוא מרחיב את ההכשר גם לפגמים אחרים שעשויים לפסול שופר (למשל: חור שנסתם בחומר אחר ומצוי מעל שיעור תקיעה).

כמובן, הרעיון שהעלה הרא"ש (כהווה אמינא נסתרת של הברייתא) כי כל ציפוי זהב (גם כזה שאינו משפיע על הקול) יהפוך את השופר לשני שופרות מסתדר יותר עם הבנת העיטור. השאלה היא כיצד מבין הרא"ש את העובדה שהברייתא דוחה אפשרות זו: האם היא דוחה בכך את הבנת העיטור ביחס לשופר, או שמא היא מתנגדת לתפיסה זו רק באופן נקודתי - חתיכת זהב אינה יכולה להיחשב כשופר, ועל כן אינה פוסלת משום שני שופרות? מכל מקום, ברור שלחלק התחתון של השופר יש חשיבות רבה.

רמב"ן נוקט גישה שונה בהסבר היחס בין שני המקורות. לדעתו, הם עוסקים בשני דינים שונים לחלוטין. הדיון בע"ב אודות ציפוי חיצוני עוסק אך ורק בהשפעת הציפוי על הקול: כל ציפוי פנימי משנה את הקול היוצא מן השופר, בעוד שציפוי חיצוני צריך להיבדק באשר לעניין זה. החילוק בין ציפוי במקום הנחת פיו לבין ציפוי שלא במקום הנחת פיו קשור לעניין אחר - "דאיכא הפסק בין פיו לשופר" (לשון רמב"ן בדרשתו): לבד מהשפעת הציפוי על הקול, יש להקפיד גם שהציפוי לא ייצור חציצה בין פי התוקע ובין השופר; ציפוי זהב במקום הנחת פיו עשוי למנוע מגע בין התוקע ובין השופר.

מתוך סוגיה זו מסיק רמב"ן כי התקיעה צריכה להיעשות ישירות לתוך השופר:

ושמע מינה שאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע - פסול.

תקיעה שנעשתה בלא מגע של הפה עם השופר - פסולה, גם אם התוקע מצליח להפיק קול בדרך זו.

דין חציצה שהעלה רמב"ן עורר עניין רב בקרב הראשונים. המאירי הקשה על רמב"ן מן הגמרא בסוכה דף לז, הדנה מדוע אין בעיה של חציצה במנהג לאגוד את ארבעת המינים בחוט של זהב. במסקנתה מביאה הגמרא את דברי רבא "כל לנאותו אינו חוצץ" - אין חציצה בדברים שנועדו לייפות ולקשט את המצווה. אם כן, מקשה המאירי, מדוע ייחשב ציפוי זהב על שופר לחציצה?

קיימים שני כיוונים עיקריים לתרץ את שיטת רמב"ן. כיוון אחד הוא למצוא חילוק בין סוגיית סוכה, ששם אין החוט האוגד את ארבעת המינים נחשב לחציצה, לבין סוגיית ראש השנה (לפי רמב"ן), המתייחסת לציפוי הזהב שעל פי השופר כאל חציצה.

האבני נזר (אורח חיים סימנים תלב-תלג) מציג גישה שנייה. לטענתו, יש לחלק בין חציצה לבין העדר מגע פיזי: ציפוי פי השופר אמנם אינו מהווה חציצה (שהרי הוא נועד "לנאותו") - אך הוא מונע מגע פיזי בין השופר לבין פיו של התוקע, ועל כן הוא פוסל.

האבני נזר מסתמך בדבריו על דברי רמב"ן בהלכות בכורות שלו (טז ע"א בדפי ההלכות). הגמרא בבכורות (ט ע"ב) אומרת כי עובר אינו נחשב חציצה בין התאום שלו ובין רחם האם (לעניין פטר רחם) משום שמין במינו אינו חוצץ. על כך מעיר רמב"ן (לפי הבנת האבני נזר; וראה גם אבני נזר יורה דעה סימן רסו) כי אף שאין חציצה, ברור שהמגע של התאומים עם רחם האם לא היה מלא, בגלל הפרעת העובר התאום. באופן דומה, טוען האבני נזר, אי אפשר לומר שהציפוי הוא חציצה, שהרי הוא קישוט לשופר, אך מכל מקום הוא מונע מגע בין פיו של התוקע לבין השופר, ולכן התקיעה פסולה.

מה שהאבני נזר אינו מסביר הוא מדוע המגע בין התוקע ובין השופר הכרחי. קדושת בכור מותנית במגע של העובר עם הרחם, על פי הכתוב "פטר רחם". אך מה תפקיד המגע של פי התוקע עם השופר?