צירוף כלי

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מנחות דף כד – צירוף כלי

בדף כד ע"א אנו מוצאים את שאלתו של רב כהנא לבני רבי חייא – "צירוף דאורייתא או דרבנן?" כלומר – האם שני חומרים המונחים בתוך כלי נחשבים כמצורפים כבר מדאורייתא, או רק מדרבנן.

האחרונים הקשו על סתירה לכאורה בפסיקת הרמב"ם בשאלה זו. מחד, בהלכות פסולי המקודשין יא,כג פסק הרמב"ם:

"חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעין זה בזה ואין ביניהן מחיצה, הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה או אינו מצרף, לפיכך לא יקמוץ, ואם קמץ לא יקטיר, ואם הקטיר הורצה, ולא יאכלו השירים."

כלומר, דין צירוף כלי הוא בספק. מאידך, בהלכות אבות הטומאות יב,ז כתב הרמב"ם:

"הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה, כיצד כלי שהוא מלא פירות פרודין זה מזה כגון צימוקין וגרוגרות ונגעה טומאה באחד מהן, נטמא כל מה שבכלי לקדש אבל לא לתרומה, וכל המעלות של דבריהם הם, ורמז יש למעלה זו בתורה כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת אמרו חכמים כל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד."

ברור מדברי הרמב"ם הללו, כי מדאורייתא אין צירוף כלי כלל, וכל דין צירוף אינו אלא מדרבנן. אלא שאם כך, הרי שפסיקתו בהלכות פסולי המוקדשין לא היתה צריכה להיות ספק כי אם פסול!

האחרונים ענו במספר אופנים על סתירה זו (עיין לדוגמא מרכבת המשנה על הלכות פסולי המוקדשין שם). אנו נביא בעיון זה את תשובתו של הרב יעקב דוד אילן, המהדיר על השיטמ"ק מכת"י על מנחות, כפי שהאריך בנושא זה בדף כד ע"א הערה 63.

הגמרא בהמשך העמוד מביאה את שאלתו של רבי ירמיה:

"צירוף כלי וחיבור מים, מהו? כי תנן כלי מצרף מה שבתוכו לקדש - ה"מ דגואי, אבל דבראי לא, או דילמא כיון דמחבר מחבר."

את שני צדדי הספק של רבי ירמיה מסביר הרב אילן באופן הבא – יש לחקור, האם צירוף כלי משמעו צירוף כל המצוי בתוך הכלי להיות גוש אחד ממש, או שהם רק מצטרפים להחשב במקום אחד, אך לא כמחוברים ממש. אם מדובר בחיבור ממשי, אזי נחשב הנוגע בדבר אחד המצוי בכלי כנוגע ממש בדבר אחר המצוי בו. אם כך, יועיל חיבור המים על מנת לטמא את הנמצא בחוץ. אך אם אין הכלי מועיל אלא להחשיב את כל הנמצאים בו כנמצאים במקום אחד, אזי אף אם נקבע כי החשבה זו מספיקה על מנת לטמא את כל הנמצא בתוך הכלי, מכל מקום לא היתה נגיעה ממשית בכל החתיכות, וממילא לא יכל חיבור המים להמשיך את הטומאה החוצה.

כעת, משהבנו כי ישנן שתי רמות בדין צירוף כלי, ניתן לשוב לשתי פסיקותיו הסותרות של הרמב"ם, ולתרצן. לעניין טומאה, יש צורך בחיבור ממשי. חיבור זה אינו קיים מדאורייתא, והוא אך ורק מעלה מדרבנן. לעניין קמיצה, לעומת זאת, אין צורך בחיבור ממש, ומספיק כי העשרון כולו יחשב כנמצא במקום אחד, ולגבי דין זה נותר ספק האם הוא אכן קיים מדאורייתא.

הרב ברוך וינטרוב