צירוף שני חצאי שיעור בשתייה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

צירוף שני חצאי שיעור בשתייה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

שנינו במשנה (ריש פרק ג' דכריתות):

"חומר במין אחד (של איסור) ממינין הרבה, שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלם אחת - ממין אחד חייב, משני מינין פטור.

כמה ישהה [בין אכילת חצי הזית הראשון לאכילת חצי הזית השני]? באוכלין - כאילו אוכל קליות; דברי רבי מאיר[1]. וחכמים אומרים: עד שישהא מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס חייב".

משנה זו, שעוסקת באופן הצירוף של שני חצאי שיעורים זה לזה, מתמקדת באכילה. מטרת שיעורנו הוא להעלות את אותה שאלה לגבי צירוף בשתייה: כמה זמן צריך לעבור בין שתיית חצי שיעור לבין שתייה נוספת של חצי שיעור, כדי ששתיהן לא ייחשבו לשתייה אחת ארוכה?

ביחס לאוכל, כאמור במשנה, השיעור הוא "כדי אכילת פרס". ייתכן שה"אכילה" הנזכרת במשנה כוללת גם שתייה, ואף שיעור הזמן הראוי לשתיית שיעור הוא "כדי אכילת פרס". עם זאת, ניתן גם לפצל בין שני התחומים, ולטעון ששתי שתיות נחשבות למנותקות זו מזו אפילו אם עבר ביניהן פרק זמן קצר יותר מ"כדי אכילת פרס" - פרק זמן של "שתיית רביעית". לא נוכל להיכנס בשיעור זה להגדרות המדוייקות של כל אחד מהזמנים, אך באופן כללי נאמר ש"כדי אכילת פרס" הוא כ-8 דקות[2], ואילו "כדי שתיית רביעית" הוא כדקה אחת בלבד.

היישום ההלכתי המרכזי לשאלה זו, אליו נתייחס בסוף השיעור, נוגע לאכילה ושתייה ביום הכיפורים. לעיתים מוכרחים חולים לאכול ולשתות ביום הכיפורים, אך כשהדבר מתאפשר - עדיף שיאכלו וישתו פחות מכשיעור. אם פרק הזמן המשמעותי לשתיית שיעור הוא "כדי אכילת פרס", הרי שחולה שצריך לשתות במשך היום ליטר מים - דהיינו, לשתות כ-35 פעמים פחות ממלוא לוגמיו[3] - ייאלץ להמתין 8 דקות בין שתייה אחת לחברתה. לעומת זאת, אם נאמר שדי בדקה אחת בין שתייה לשתייה, הדבר עשוי להקל מאוד על אותו חולה.

מקור הדין

שאלת הצירוף בשתייה נזכרת מספר פעמים בתוספתא. במקורות השונים קיימים שיבושים רבים מאוד בגרסה, שגררו בעקבותיהם מחלוקות בראשונים. כך כותבת התוספתא ביומא (פ"ד ה"ד):

"אכל, חזר ואכל, חזר ואכל - אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס - מצטרפים, ואם לאו - אין מצטרפים. שתה, וחזר ושתה - אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית - מצטרפין, ואם לאו - אין מצטרפין".

קביעה מקבילה לגבי שתייה נזכרת גם בתוספתא בפסחים (פ"א ה"י), בתרומות (פ"ז ה"ג), בכריתות (פ"ב ה"ב) ובמקוואות (פ"ז ה"ז). בחלק מהגרסאות, אין תוספתא כזו ביחס ליום הכיפורים, אך אנו ציטטנו ממהדורת ליברמן, שגרס תוספתא זו גם במסכת יומא.

בעיה משמעותית יותר ביחס לגרסאות היא שבחלק מהנוסחים נאמר "אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי אכילת פרס - מצטרפין". ואכן, הבדל זה בין הגרסאות בוקע ועולה ממחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות תרומות (פ"י ה"ג). הרמב"ם כותב:

"אכל וחזר ואכל, שתה וחזר ושתה - אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, ומתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית - הרי אלו מצטרפין לכזית".

אם כן, הרמב"ם גרס את התוספתא כפי שהיא מופיעה לפנינו. הראב"ד על אתר משיג:

"אמר אברהם: אמת הוא שכן מצא בתוספתא, אבל במסכת כריתות פרק 'אמרו לו אכלת חלב' נראה שאף לשתייה בעינן כדי אכילת פרס, וכן בתוספתא דפסחים כך הוא - בכדי אכילת פרס".

אם כן, הראב"ד מציין גרסה שונה מזו שלפנינו בתוספתא בפסחים, ופוסק על פיה שפרק הזמן הקובע לצירוף בשתייה - אף הוא פרק זמן של כדי אכילת פרס.

במקביל לגרסה הייחודית בתוספתא בפסחים, מפנה אותנו הראב"ד אל הגמרא בפרק השלישי בכריתות. כפי שראינו, המשנה שם עוסקת באכילה ולא בשתייה, אך נראה שהראב"ד הבין שאין לחלק בין התחומים.

שיטת הגר"א

באופן עקרוני, הגר"א (שו"ע או"ח תרי"ב, ט) פסק כראב"ד, על פי המשנה בכריתות יב ע"ב, ששיעור שתייה כשיעור אכילה. על דבריו של הרמב"ם כותב הגר"א שהם "שגגה גדולה", ובכל זאת מנסה לתרץ אותם על פי המשך המשנה, בו מופיעים דבריו של רבי אליעזר על איסור כניסת שתויי יין למקדש:

"רבי אליעזר אומר: אם פסק בה או אם נתן בו מים כל שהוא - פטור".

רש"י על אתר מסביר את כוונת הדברים:

"ארביעית יין קמהדר... אם פסק בה - שלא שתה בבת אחת רביעית יין".

רבי אליעזר מחדש שכהן השותה רביעית יין בהפסקה קלה - אינו מתחייב משום "יין ושכר אל תשת אתה ובניך איתך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו" (ויקרא י', ט). הגר"א מציע שהמילים "פסק בה" בדברי רבי אליעזר מכוונים לזמן הקצר של "כדי שתיית רביעית". אם כך הדבר, הרי שלפנינו מחלוקת תנאים על שיעור הזמן הקובע לצירוף בשתייה: ת"ק סבור שזמן זה הוא "כדי אכילת פרס", ואילו רבי אליעזר סבור שזמן זה הוא "כדי שתיית רביעית".

אמנם, הצעתו של הגר"א מעוררת שלוש בעיות:

1. מבחינת כללי הפסיקה - אין הלכה כרבי אליעזר, כיוון ש"יחיד ורבים הלכה כרבים" וכיוון שהגמרא בנידה ז ע"ב קובעת שהלכה כרבי אליעזר רק בארבעה מקומות, ומשנתנו אינה נמנית ביניהם. ייתכן שניתן לתרץ בעיה זו ע"פ הגרסאות שבהן מובאת המשנה בשם רבי אלעזר, ולא בשם רבי אליעזר.

2. הגר"א עצמו דוחה את הצעתו בטענה שדבריו של רבי אליעזר אמורים רק על איסור כניסת שתויי יין למקדש, ואין להסיק מהם לתחומים אחרים. גם לשיטת רבי אליעזר, הזמן הקובע לצירוף שתיות בתחומים אחרים הוא "כדי אכילת פרס".

3. גם אם נניח שקיימת השוואה בין איסור הכניסה למקדש לבין תחומים אחרים, נראה שאי אפשר ללמוד מדברי רבי אליעזר את פסיקתו של הרמב"ם. הגמרא בדף יג ע"ב מביאה את נימוקו של רבי אליעזר:

"רבי אליעזר אומר: אל תשתהו כדרך שכרותו. הא אם הפסיק בו או נתן תוכו מים כל שהוא - פטור".

אם כן, רבי אליעזר אינו עוסק בשאלה הכללית של צירוף לשיעור, אלא בשאלה אחרת לגמרי - 'מהי שכרות'. לדעתו, אפילו הפסקה קצרה בין שתייה אחת לחברתה אינה נחשבת 'שתייה דרך שכרות', והכהן המבצע אותה אינו עובר על האיסור. ברור שאין לכך שום קשר לשאלת היחס שבין שתי פעולות השתייה לדינים אחרים בתורה.

אם כן, נראה שההצעה של הגר"א דחויה מיסודה, ומסתבר שפסיקתו של הרמב"ם נשענת על גרסתו בתוספתא (שמופיעה גם בגרסה שלפנינו).

הרמב"ם חוזר על שיטתו בכמה וכמה מקומות: בהלכות שביתת עשור (פ"ב ה"ד), בהלכות מאכלות אסורות (פי"ד ה"ח-ה"ט), ועוד. בכל אותם מקומות בוחר הראב"ד למלא פיו מים, ויש שהסיקו מכך שהוא חלק על הרמב"ם רק לגבי תרומה. להלן נציע חילוק בין צירוף באכילת תרומה לבין צירוף בתחומים אחרים, אך באופן פשוט שתיקתו של הראב"ד אינה מוכיחה שהוא מסכים איתו.

משמעות פרק הזמן של "כדי אכילת פרס"

עד כה, הבאנו את המקורות השונים שעוסקים בצירוף חצאי שיעורים בשתייה. כעת, ננסה לברר את השאלה מסברה.

הראשונים אינם מציעים סברה לשאלת הצירוף, אך נדמה שכיוון החשיבה שצריך להנחות אותנו בוקע ועולה ממחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשאלת חצי שיעור (יומא עד ע"א). כזכור, שיטתו של ריש לקיש היא שחצי שיעור מותר מן התורה, כיוון ש"אכילה אמר רחמנא וליכא". רבי יוחנן חלק על דבריו, וניתן לפרש את שיטתו בשתי דרכים:

1. גם אכילת חצי שיעור מוגדרת, ברמה מסויימת, כאכילה. אמנם, יש להפריד בין אכילה מסוגים שונים, אך באופן עקרוני - גם אכילה של פחות מהשיעור נחשבת ל'אכילה'. כדי לקיים מצווה מסוימת או ללקות על איסור מסוים - יש צורך באכילה משובחת, של שיעור שלם. ברם, גם מי שאוכל חצי שיעור - עובר על איסור.

2. ייתכן שרבי יוחנן מסכים עם ריש לקיש שאכילת חצי שיעור אינה מוגדרת כ'אכילה', אך לדעתו האיסור אינו תלוי במעשה האכילה.

שתי הדרכים בביאור דברי רבי יוחנן מקבילות לשני כיוונים שניתן להסביר בהם את פרק הזמן של "כדי אכילת פרס":

א. פרק הזמן של אכילת פרס מגדיר את מעשה האכילה. כאשר אדם אוכל כזית ביותר מ"כדי אכילת פרס" - מעשהו לא נחשב למעשה 'אכילה', ולכן הוא אינו עובר על איסור.

ב. פרק הזמן של "כדי אכילת פרס" אינו מגדיר את מעשה האכילה, אלא הוא חלק מהגדרת האיסור (או ליתר דיוק - החפצא שהאיסור חל עליו). אדם שאוכל כזית ביותר זמן אמנם נחשב ל'אוכל', אך התורה לא אסרה אכילה שכזו.

לכאורה, ניתן להביא ראיה פשוטה להבנה הראשונה שהצענו. כפי שראינו, פרק הזמן של "כדי אכילת פרס" אינו רלוונטי רק לחיוב על עבירות, אלא גם ליציאה ידי חובת מצוות. לפי ההבנה השנייה, קשה להבין מדוע צריכה להיות הקבלה בין התנאים לעבירה על איסורים לבין התנאים לקיום מצוות. לעומת זאת, לפי ההבנה הראשונה, מסתבר שהגדרת 'אכילה' ביחס לעבירות זהה להגדרת אותו מונח ביחס למצוות, ולכן מובן מדוע אותו שיעור בדיוק - "כדי אכילת פרס" - מופיע בשני התחומים השונים.

מאידך גיסא, ניתן להביא ראיה גם להבנה השנייה. כזכור, בתוספתא נזכר שיעור "כדי אכילת פרס" גם לגבי אכילה ביום הכיפורים. כידוע, ביום הכיפורים מתחייבים רק על אכילת "ככותבת הגסה" - בין שניים לשלושה זיתים. לפי ההבנה הראשונה, ברור ששיעור הזמן שבו יש לאכול צריך להיות תלוי בכמות שאותה אוכלים: אם אכילת כזית בחמש דקות נחשבת ל'אכילה', הרי שאכילת "ככותבת הגסה" תיחשב ל'אכילה' אם היא נעשית בעשר דקות או בחמש-עשרה דקות. למרות סברה פשוטה זו, התוספתא מזכירה לגבי יום הכיפורים את שיעור הזמן המיוחד לאכילת כזית - "כדי אכילת פרס". על כן, מוכרחים להסביר את התוספתא לפי ההבנה השנייה: שיעור הזמן של "כדי אכילת פרס" אינו קשור כלל לכמות האוכל שהאדם אוכל, שכן אין זה שיעור להגדרת 'אכילה' אלא דין מדיני איסור האכילה ביום הכיפורים. התורה אסרה אכילת כמות של "ככותבת הגסה" בזמן של "כדי אכילת פרס", ולא אסרה אכילת כמות כזו בזמן ארוך יותר.

כיוון שאנו מוצאים ראיות לשני הכיוונים, מסתבר ששניהם קיימים במקביל: פרק הזמן של "כדי אכילת פרס" הוא גם חלק מהגדרת האיסור וגם מגדיר את פעולת ה'אכילה'.

לאור האמור, נחזור לשאלת הצירוף בשתייה. אם שיעור הזמן באכילה הוא חלק מהגדרת ה'אכילה' - אזי אין סיבה להעתיק אותו גם לשתייה, שהיא מעשה שונה לחלוטין. לעומת זאת, אם שיעור הזמן הוא הגדרה פנימית של האיסור, אזי בהחלט ניתן ליישם את אותו שיעור גם לפעולות מעט אחרות, כדוגמת שתייה.

כפי שניתן היה לשים לב, אנו מניחים שאכילה ושתייה הן שתי פעולות שונות. ניתן היה לטעון שגדרי שתי הפעולות האלו זהים, ולכן השיעור של "כדי אכילת פרס" משותף להגדרת שתיהן.

שיטת רבי מאיר

ייתכן, ששתי הדרכים שהצענו בביאור יסוד הזמן של "כדי אכילת פרס" מצויות כבר בסוגייה בכריתות.

כפי שראינו לעיל, רבי מאיר חולק על חכמים וסובר שהזמן הקובע לעניין אכילה אינו "כדי אכילת פרס" אלא פרק זמן ארוך יותר, של "כאילו אוכל קליות". הגמרא מציעה שני הסברים לדברי רבי מאיר:

א. "רבי מאיר לחומרא קאמר" - כלומר, ישנן שתי דרכים לצרף שתי אכילות קטנות: דרך אחת היא להפסיק בין שתיהן פרק זמן של פחות מ"כדי אכילת פרס", ודרך שנייה היא לאכול פירורים ברצף אחד, בזמן ארוך יותר. חכמים סבורים שהפירורים אינם מצטרפים אם אוכלים אותם בפרק זמן של יותר מ"כדי אכילת פרס", ואילו רבי מאיר סבור שאם האדם אכל פירורים בין אכילה לאכילה - הדבר מצרפן לאכילה אחת.

ב. "רבי מאיר לקולא קאמר" - כלומר, גם אדם שאוכל שיעור כזית ב"כדי אכילת פרס" מתחייב רק אם אכל אותו ברצף אחד, פירור אחרי פירור. חכמים, לעומת זאת, מחייבים כל אדם שאכל כזית ב"כדי אכילת פרס", אפילו אם שהה בין שתי האכילות הקטנות.

לפי ההסבר השני, רבי מאיר דורש דרישה כפולה: ראשית - שהאדם יאכל כזית ב"כדי אכילת פרס", ושנית - שיאכל ברצף וללא הפסקות. מהיכן נובע חיוב כפול זה? ייתכן שהחיוב הכפול מקביל להבנה הכפולה של דין "כדי אכילת פרס": ראשית - יש צורך שהמאכל ייאכל בפרק זמן של "כדי אכילת פרס" כדי שאכילתו תיחשב ל'אכילה'; ושנית - יש לאוכלו ברצף כדי לאחד את הפעולות השונות לאיסור אחד.

חילוק בין התחומים השונים

ייתכן שיש להבחין בין תחומים שונים שבהם אנו מוצאים דיון בשיעור הזמן הדרוש לשתיית שיעור.

א. שתיית משקה טמא

כפי שראינו, שיטתו העקרונית של הרמב"ם היא ששתי שתיות מצטרפות זו לזו רק אם לא עבר ביניהן פרק זמן של "כדי שתיית רביעית". הרמב"ם חורג מפסיקה זו בתחום אחד - בקבלת טומאה. הלכה פסוקה היא שהשותה רביעית משקה טמא - נטמא. בהלכות שאר אבות הטומאות (פ"ח הי"א) כותב הרמב"ם שפרק הזמן המנתק בין שתי שתיות של חצאי רביעית הוא "כדי אכילת פרס".

את החריגה משיטתו העקרונית של הרמב"ם יש להסביר בהתאם לייחודה של קבלת טומאה. באופן פשוט, נראה שהשותה רביעית משקה טמא אינו נטמא בגלל עצם מעשה השתייה, אלא מחמת כניסתה של הטומאה לגופו. בכל המקומות שבהם מדבר הרמב"ם על הלכות הקשורות למעשה השתייה - הוא מתייחס לפרק הזמן של "כדי שתיית רביעית", אך כאשר המטמא הוא המשקה (ולא מעשה השתייה) - השיעור הוא אחר, "כדי אכילת פרס".

הסבר זה דומה לפרכה שהעלנו לעיל, ביחס להצעת הגר"א להסביר את הרמב"ם על פי שיטת רבי אליעזר בעניין שתויי יין. טענתנו היתה שרבי אליעזר כלל אינו מתייחס לאופי מעשה השתייה, אלא רק להגדרת ההשתכרות. על פי אותו יסוד, יש להסביר שבהלכה זו הרמב"ם כלל אינו עוסק בהגדרת ה'שתייה' שחייבים עליה, אלא בכמות הטומאה המטמאת את האדם השותה אותה.

ב. אכילה לסירוגין ביום הכיפורים

השאלה שבה פתחנו את השיעור היא שאלת השתייה לשיעורים ביום הכיפורים. בהלכות יום הכיפורים (תרי"ב, י), כותב השו"ע:

"שתה מעט וחזר ושתה - אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית - מצטרפין לכשיעור, ואם לאו - אין מצטרפין. ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות".

על פי כלל הפסיקה המקובלים, יש לפסוק כשיטה הראשונה שמביא המחבר, ולא את דברי ה"יש אומרים"[4]. הגר"א על אתר היה מודע לכך, ועל כן יצא במתקפה נגד שיטת הרמב"ם והשו"ע, וכתב שפסיקתם היא שגגה גדולה. אף הפמ"ג קיבל את דעת הגר"א, ופסק דווקא כ"יש אומרים", ולא כדעה הראשונה בשו"ע.

ייתכן להציע ששתייה ביום הכיפורים שונה מתחומים אחרים. מכמה סוגיות ניתן להסיק שביום הכיפורים לא נאסרו מעשי האכילה והשתייה, אלא ההנאה שהאדם מפיק מהם. לאור זאת, ניתן לקבל את שיטת ה"יש אומרים" בלי לחלוק על פסק הרמב"ם במקומות אחרים. דהיינו, ניתן לומר שמעשה 'שתייה' הלכתי יכול להיעשות בזמן של "כדי שתיית רביעית", אך כל עוד לא עבר זמן של "כדי אכילת פרס" - עדיין מפיק האדם הנאה מסויימת משתייה נוספת. על כן אסרה ביום הכיפורים התורה שתיית רביעית בזמן של "כדי אכילת פרס", כדי שלא ייהנה האדם משתייתו. אם כך, לפנינו תחום נוסף שבו אין אנו דנים במעשה השתייה כשלעצמו, וזו הסיבה שניתן לצרף גם שתיות הרחוקות זו מזו בשיעור של למעלה משתיית רביעית.

ג. אכילת תרומה

כפי שראינו לעיל, הראב"ד חולק על דבריו של הרמב"ם אך ורק בהלכות תרומות. טענתנו הייתה שאין להסיק מכאן שבשאר המקומות מקבל הראב"ד את דברי הרמב"ם, אך כבר הערנו שיש מי שהעלה מסקנה כזו. אם כך, יש להסביר מה הייחוד שראה הראב"ד באכילת תרומה, שהביא אותו להרחיב את פרק הזמן האפשרי בין שתי השתיות דווקא בנושא זה. בביאור הדבר ניתן להציע שתי דרכים, שהשנייה מסתברת מהראשונה:

א. בתרומה אין איסור על עצם מעשה האכילה, אלא על החילול. פירושו של החילול הוא כניסה של זר לנעליו של הכהן. באכילת התרומה עוטה ישראל את איצטליתו של הכהן, ועל כן הדבר אסור.

כדי שדרך זו תסביר את סוגייתנו, עלינו להניח שהכוהנים לפעמים שותים את התרומה בפרק זמן של "כדי אכילת פרס", ולכן ישראל שיעשה זאת יחלל את התרומה. כיוון שהאיסור קשור אך ורק לחילול התרומה, אין קשר בין שיעור הזמן הדרוש כאן לבין שיעור הזמן הדרוש בין שתי שתיות שונות בנושאים אחרים. השיעור הרלוונטי כאן הוא אך ורק שיעור הזמן שהכהן נוהג לשתות בו תרומה.

ב. האיסור המרכזי שיש בתרומה הוא איסור החילול, אך במקביל אליו קיימת מצווה הנלמדת מהפסוק "משמרת תרומותיי" (במדבר יח, ח): בעל התרומה מצווה לשמור על התרומה, ולעשות כל שביכולתו כדי שהיא תגיע ליעדה הסופי - לאכילת הכהן. יסוד זה, של חשיבות הייעוד בתרומה, בא לידי ביטוי בכך שאסור להאכיל קטנים תרומה. לכאורה, אם נאמר ש"קטן האוכל נבילות - אין בית דין מצווים להפרישו", אין בעיה בכך שילד קטן יאכל תרומה; אך למעשה, יש בעיה בעצם ההפסד של התרומה, גם אם אין בהפסד זה משום חילול התרומה.

דרך זו תסביר בצורה יפה את שיטתו של הראב"ד. לדידו, אכן מי ששותה תרומה בשיעור זמן של "כדי אכילת פרס" אינו מבצע מעשה 'שתייה' ואי אפשר לחייבו על חילול התרומה, אך כיוון שבסופו של דבר התרומה לא הגיעה לייעודה הסופי - לשתיית הכהן בקדושה ובטהרה - יש לאסור את הדבר גם ללא קשר לחילול.

סיכום

בשיעור זה עסקנו בשאלה מהו שיעור הזמן שבו ניתן לשתות משקה, והדבר ייחשב כשתייה אחת לעניין צירוף לשיעור חיוב באיסורים ויציאה ידי חובה במצוות.

ראינו כי בניגוד לאכילה, בה ברור שישנו שיעור מוסכם - כדי אכילת פרס, בשתייה הדבר נתון במחלוקת ראשונים, האם שיעור הזמן זהה לשיעור הזמן של אכילה או שהוא "כדי שתיית רביעית". כן ראינו שמחלוקת זו נובעת משינויי גרסאות בברייתא.

בהמשך עסקנו בשאלת אופי דין שיעור צירוף - האם זהו דין בהגדרת מעשה האכילה, או שמא זהו דין בהגדרת האיסור. לבסוף הבאנו מספר מקרים חריגים, וניסינו להסביר כל אחד מהם לאור מקומו המיוחד.

 

* השיעור סוכם ע"י אודי שוורץ. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] הלכה נפסקה כחכמים, ולכן נדחה את הדיון בשיטת רבי מאיר להמשך השיעור.

[2] זוהי שיטה ממוצעת בפוסקים, בין המצמצמים שמדברים על 4 דקות לבין המרחיבים שמדברים על 12 דקות.

[3] בהנחה ששיעור מלא לוגמיו של אדם ממוצע הוא cc30.

[4] על כך עמד המשנה ברורה בס"ק לא.