צפון – מסירות נפש וקדושה, דין וחסד

  • הרב יצחק לוי
בשני השיעורים האחרונים עסקנו בשני היבטים של הצפון: מחד – החיסרון, הדין והרוע, ומאידך – הברכה והשפע החומרי. בשיעור זה נוסיף עוד שלושה היבטים:
א. מסירות נפש. היבט זה מתקשר לעניין הדין.
ב. הקדושה. היבט זה מתקשר לקרבנות המוקרבים מצפון למזבח.
ג. השחיטה, הבאה להגן על האדם ולכפר על החטא.
לאחר מכן ננסה להבין את מכלול התכונות הקשורות לצפון ולהעניק להן משמעות.

מסירות נפש

המשך חכמה (ויקרא א, י-יא) מסביר מדוע אף על פי שכל קדשי קדשים שחיטתם בצפון, התורה מזכירה את עניין הצפון במפורש רק בנוגע לצאן:
"הנה כתב צפון בצאן ולא בבן בקר, אף על גב דבכל מקום כתוב 'במקום העולה', אלמא דשם עולה הוא נשחט בצפון, ובכל זה נזהרה התורה להזכיר צפון רק בצאן ולא בבקר, ומשום הכי בפר משיח ובפר העלם דבר לא נזכר 'במקום העולה', ועיין תורת כהנים וריש פרק איזהו מקומן.       
אמרו במדרש לפי שצפון מורה על עקדתו של יצחק, שצפון אפרו לזכרון לפני ה' תמיד. והכוונה שאמרו שרוח צפונית פתוחה, ומורה על הבחירה החופשית שעשה אברהם אבינו, שיהיה מסור נפשו של הישראלי להשם וכמעט ששלל הבחירה מבניו אחריו, וכמעט הוקבע טבע קיים בנפש הישראלי למסור עצמו על אהבת השם יתברך. לכן לא כתיב רק בבן צאן, זכר לאילו של יצחק הבא תמורת יצחק. ולכן לא נזכר בבן בקר בהדיא, ד'גם אלה תשכחנה' – זה מעשה העגל, אשר עשו שור אוכל עשב, ואינו צפון לפניו...  
ולפי זה אתי שפיר מה דאין שעיר נחשון טעון צפון, משום דאמר בתוספתא ברכות (ד, טז): מפני מה זכה יהודה למלכות, לפי שקפץ נחשון ושבטו לתוך הים, קידש שמו של מקום וכו'. לכן אינו טעון להזכיר עקידתו של יצחק, שכן היה לו מסירת נפש על קדוש השם יתברך בים. לכן לא היה נזקק להצריכו צפון בקרבנות אשר אינן לדורות רק לשעה, כמו חטאת, דנדבה ליכא ביחיד ודו"ק, ולא היה קרבנו נזכר להזכירו זכות אבות ודו"ק".
המשך חכמה מסביר שכאשר ישראל מקריבים עולה על גבי המזבח ומקיימים את המקרא "צפונה לפני ה'", זוכר הקב"ה את עקידת יצחק. הוא מקשר בין המדרש שלפיו רוח צפונית פתוחה ובין הבחירה החופשית של אברהם אבינו, שמכוחה מסר את נפשו על אהבת ה', דבר שהשפיע על כלל האומה. כך הוא גם מסביר מדוע שעיר נחשון, אף שהוא מקרבנות קדשי הקדשים, אינו טעון שחיטה בצפון: נחשון מסר את נפשו וקידש את שמו של הקב"ה כשקפץ לים, ובגלל מסירות הנפש הזו אין צורך להזכיר את עקידת יצחק בהקרבת קרבנו של נחשון. מכאן אנו רואים שיש קשר פנימי בין צד צפון לעקידת יצחק ולמסירת נפש.
היבט נוסף המתקשר לעניין מסירות הנפש הוא ביאורו של הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה א, קסו) לשחיטת עולת הצאן "על ירך המזבח צפונה לפני ה'":
"קדשי קדשים שחיטתן בצפון: הוראת הצפון בבטויו על שם המצפון, הסתר והטמירות, 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'. ויסוד הענין של קדשי קדשים הוא שהם מכוונים לעומת האורות הגנוזים, העומדים למעלה מכל סדר של גילוי, ומתוך שהם עומדים למעלה מרום עולם, ומכל ציור שיש לו אופן של התגלות, ע"כ הם הם יכולים להמתיק את כל המרורות ואת כל הרעות שבגילוי צד הצפון, שאיננו מסובב, שמשם יכולות הן לבא בזעף ולהחשיך את אורות היקום והמציאות בכללותם, באה העבודה של קדשי הקדשים להכין לכל תֹכן של קדש מיתוק ותקון. קדשי קדשים שחיטתן בצפון, ובתוך חביון המצפון מונח הכח של עליתה הנפלאה אשר לנפש הבהמית, ואוצרות כוחותיה, המאוחדה עם נפש האדם וכוחותיו בקשר שאיפת האדם להדבק בקדושה העליונה, בהקרבתה לשם גבוה, וע"פ אותה התכונה שהאדם מזכך ומעלה את נפשו ע"פ התשוקה הרעיונית התדירית של מסירות נפשו באהבה העליונה, בהשתוקקות קדושה לנעם ד' ואור יחודו העליון, ואותו צרור החיים המקשר את נשמת האדם בהזדמנות יוצאת מן הרגיל של מסירות נפש ממשית, בשביל כבודה של הקדושה, הקשורה בכבוד שמים, וקדושת דבר ד' העליון, כמו כן נפש הבהמה, שיש לה יחש עם אותו האדם, הכללי או הפרטי, הוא מתעלה בסדריה התדיריים ע"י שחיטתה והעלאתה, בהסתלקה מחומרה לשם עבודת הקדש העליונה, באותה המדה של הסתר העליון, אשר בסוד ד' אל מסתתר".
הרב מתחיל בכך שצד צפון הוא הצד הצפוּן, הנסתר. הוא מבין כי קדשי הקדשים "מכוונים לעומת אורות גנוזים העומדים למעלה מכל סדר של גילוי", כלומר הם מעבר לסדרי ההתגלות הרגילים, התחוּמים והמוגבלים. מכח תכונה זו ביכולתם להתמודד עם הרוע המתגלה בצפון, שבו אין השמש מופיעה, ולמתק ולתקן את החיסרון. בהקשר זה הרב רואה בקרבן עילוי לנפש הבהמית, המתחבר עם שאיפתו של האדם המביא את הקרבן להידבק בקדושה העליונה. כאשר האדם מצליח לזקק את נפשו מתוך מסירות נפש, מתחברים מסירות הנפש של הבהמה בְּאִיּוּן חומריותה והעלאתה לקרבן יחד עם הזיכוך האנושי, המבקש למסור את הנפש בשביל כבוד הקודש וכבוד שמיים, וכך הכל מתעלה.
אמנם הדברים שנכתבו גבוהים מהבנתנו, אך גם בהבנתנו הדלה ניתן לומר כך: תחילה מקשר הרב בין הצד הצפוני לצד הנסתר, בין השאר בשל תנועתה של השמש, הפוסחת על הצד הצפוני. מכך הוא מסיק כי בצד הצפוני, הצפוּן, שבו נשחטים קדשי הקדשים, גנוזים אורות גבוהים ונשגבים מכל גילוי שיכול להגביל אותם. בגלל מקומם העליון, מעבר לגבולות הגילוי, בכוחם להמתיק ולתקן את הרוע הנמצא בצד צפון. הדרך לגילוי תכונה זו היא על ידי מסירות נפש, המחברת מצד אחד את ביטול חומריותה של הבהמה המוקרבת, המתעלה תוך כילויה ועילויה, ומצד שני – את הדבקות העליונה של האדם, מביא הקרבן, המעוניין לזכך את עצמו באופן מלא ולדבוק בקדושה העליונה.
כך מתקשר הצד הצפוּן לעילוי הבהמה וזיכוך האדם, המאפשרים למתק ולתקן את הרוע המצוי בצפון. יש קשר בין הקדושה שבצד הנסתר לתיקון הרוע על ידי מסירות הנפש של האדם המקריב ושל הבהמה המתעלה על גבי המזבח.

קדושה וצפון

הקביעה כי קדשי קדשים שחיטתם בצפון (זבחים ה, א-ה) מדגישה שבגלל קדושתם הם נשחטים בצפון ונאכלים בצפון, בניגוד לקדשים קלים, שנשחטים בכל מקום בעזרה ונאכלים לפנים מחומת ירושלים. מכאן עולה שיש קשר בין צד צפון לקדושה בכל הקשור להקרבת הקרבנות.
כשעסקנו במשמעותו של הצפון במקדש ראינו כי צד צפון נמצא "לפני ה'", כשאחד ההסברים לכך הוא שפתח ההיכל נמצא בצפון. הקשר בין צפון המזבח לפתח ההיכל קשור לכך שבחלק זה יש קדושה. נקודה זו עולה גם בהסברו של רש"י (מנחות צט ע"ב) לכך שבמהלך החלפת לחם הפנים הכהנים המכניסים את הלחם עומדים בצפון:
"דהכי שפיר, דאותן מסדרין העבודה יהיה בצפון, דקדושת צפון חמירא".

חסדי אבות וכפרת עוונות

בשיעור הקודם ראינו את דברי הרמב"ן בנוגע לזיקה שבין הצפון לחורבן. ר' יוסף ג'יקטיליה, בעל ספר שערי אורה, מסביר את הקשר המיוחד של קדשי הקדשים לשחיטה בצפון:
"ולפי שהשם יתברך נתן תורה ומצוות לפי רוב חמלתו על ישראל, ציוה להקריב לפניו קרבנות לכפר על העוונות, כדי לסתום אלו המקטרגים בצפון ולכל בעלי משחית. וציוה בתורה כי כל קרבן שהוא בא על חטא, יהיה אותו קרבן נשחט בצפון, וכן הוא אומר 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה'. והקרבן הנשחט בצפון בא על החטאים שאדם חוטא, בין שיהיה יחיד או ציבור, כגון פר ושעיר של יום הכיפורים וכגון פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכגון זבחי שלמי ציבור ואשמות וכגון חטאת הציבור והיחיד, כל אלו נשחטין בצפון. ואם תאמר: הרי שלמי ציבור, ואינם על חטא ולא אשם? דע שהוקשו לחטאת, זהו שאמר הכתוב 'שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים'. אבל שלמי יחיד והתודה ואיל נזיר והבכור והמעשר והפסח, כל אלו אינן מוכרחים להישחט בצפון אלא שחיטתן בכל מקום בעזרה, וטעם כל זה מבואר. ולפי שהקרבנות הם כופר לאדם מן הפגיעה, כמו שכתוב 'ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב', ואלו המינים של פורענות הם בצפון, לפיכך ציווה י"י יתברך כל קרבן שהוא בא על חטא יישחט בצפון.
מכיון שהקרבנות הם כֹּפֶר המגן על האדם מן הפגיעה של הפורענות, ציווה ה' שכל קרבן הבא על חטא יישחט בצפון. כהמשך למה שהוזכר בשיעור הקודם, נראה שתפקידה של שחיטת קדשי הקדשים בצפון הוא להתמודד עם הפורענות הקשורה לצפון.

בין העושר לדין

הזוהר (פרשת שלח), כאשר הוא מסביר את הפסוק "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהילים לא, כ), אומר (בתרגום):
"צא וראה מעשה הרחמים שעושה הקדוש ברוך הוא, כי במה שהוא מכה – בו נותן הרפואה. במה הוא מכה – בשמאל, כי בימין הוא מקרב ובשמאל מכה, הנה במה שהוא מכה בו נותן רפואה לעולם, כי כתוב 'מצפון תפתח הרעה', שהוא השמאל, שבצפון הוא מכה, כי משם יוצאים כל הדינים וכל הגזירות הקשות, ובו שוכן כל שכר טוב וכל חסד שעתיד הקדוש ברוך הוא לתת לישראל, כי לעתיד לבא יקרא הקדוש ברוך הוא לצפון, שהוא השמאל, ויאמר לו: בך נתתי כל טוב וכל שכר טוב לבני שסבלו כמה רעות בעולם הזה על קדושת שמי, תן שכר טוב שנתתי בך. וזה הוא שאמר 'אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי' וגו'... והינו 'אשר צפנת', שהוא לשון צפון שהוא נותן הכל, וזהו הדבר של אותה מבשרת [=שנאמר לעיל 'על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון']".
למרות שאיננו מבינים את המושגים הקבליים המוזכרים בזוהר, נראה כי מן השמאל, המזוהה עם הצפון, שממנו יוצאים הדינים והגזרות הקשות, יהיה מקור ברכה ושכר טוב לעתיד לבוא. הברכה והעושר הצפונים בצפון יתגלו בברכה שתהיה בצפון לעתיד לבוא – "אומר לצפון תני". כך מבאר הזוהר שבמה שהקב"ה מכה (בצד שמאל, בצפון) – בו הוא נותן רפואה וברכה לעולם.
בעל פירוש "הסולם" לזוהר מסביר[1] שזהו עניין מרכזי בנוגע ליחס שבין צד שמאל, צד הגבורות והדינים, ובין צד ימין, צד החסד. כשהשמאל מתגבר על הימין ומבקש לשלוט לבדו מתגלים הדינים הקשים: הגלות נובעת מכך שעל ידי חטאיהם גרמו ישראל לכך שהשמאל יתגבר על הימין וישלוט לבדו, וכשישראל עושים תשובה ומידבקים בקב"ה, שהוא הקו האמצעי, מתאחד הימין עם השמאל, השמאל מתלבש בימין וישראל נגאלים. כאשר הימין תומך בשמאל והחסדים מתחברים עם הדינים יכולה להיות מציאות שבה דווקא מצפון צד הרוע והדינים, תבוא הברכה.
אף הגאון מווילנא, בפירושיו השונים, מתייחס לעניין זה. כך לדוגמא בפירושו לפסוק בשיר השירים (ד, טז) "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו":
"פירוש כמ"ש 'אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי', כי בצפון שם כל הטוב, כמ"ש 'מה רב טובך אשר צפנת' (והוא ברוח צפון), וכמ"ש 'אתה גיבור', שהוא מידת הדין, 'סומך נופלים ורופא חולים', רק שהוא צפוּן שם, לכן אמר 'תני', אבל לתימן (הוא רוח דרום), שהוא מידת חסד, אין צריך לבקש ליתן, רק 'אל תכלאי', פירוש שלא יפסוק חסדו, ולכן נאמר כאן 'עורי צפון', לפי שצפון צריך התעוררות, אבל לתימן אין צריך לומר 'עורי' אלא 'בואי' (שיבוא מעצמו)".
ר' מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגר"א, מבאר את דבריו:
"כי אמנם ידוע שהצפון הוא דין ודרום הוא חסד, ואף על פי כן בצפון כל ההטבות, כמו שמצאנו בברכת אתה גיבור, דאף על גב שגיבור הוא ממידת הדין, אעפ"כ הוא סומך נופלים ורופא חולים, שהוא טוב ועושה חסד... וכן הוא ג"כ  באותיות דרבי עקיבא אות ס' שגם מתן שכרן של צדיקים שבגן עדן הוא ג"כ בצפון, כי הגן עדן הוא בצפון... אך כשהגבורות נמתקין ומתבסמין הם יותר מעולות מהחסדים, כי בהם הוא כל ההתעוררות והשמחה, וכל טוב החסדים ואורם וגילויים ופעולתם הוא רק ע"י הגבורות הנמתקים".
לחיזוק דבריו הוא מצטט את השערי אורה (שער ו'):
"ודע כי המידה הזאת נקראת צפון. וצריך אתה לדעת העיקר: כבר הודענוך כי מידת החסד, שהיא בימין, תמיד פתוחה ומזומנת להפיק לכל שואל. וכשהאדם שואל חפציו מאת השם, אזי מתעוררת מידת החסד ומושכת ממקור הרצון כל מיני העושר וכל מיני טובות לתת לשואל די מחסורו, וכשמגיעין אותן המתנות והטובות מצד מידת שמאל, אזי עומדת מידת הדין שהיא מצד צפון ומעכבת את הימין לגמור חפצי השואל, ואומרת: נשב לדין ונראה אם זה השואל ראוי לתת לו שאלה זו ששאל או לאו. ואז נידון השואל בסנהדרי גדולה העומדת בצפון, ואם הוא ראוי נותנים לו שאלתו, ואם אינו ראוי מונעים ממנו כל אותו האור וכל אותו הטוב שהמשיכה מידת החסד. ואז מקבלת מידת הדין ההיא בצפון כל אותו העושר וכל אותו הטוב ומכנסת אותו באוצרותיה ובבתי גנזיה אשר בצפון, ונשאר כל אותו העושר וכל אותו הטוב באוצרות צפון; לפי שמאחר שמשכה מידת החסד אותם למטה, שוב אינן חוזרים למקומן אלא מקבלת אותם סנהדרי גדולה אשר בצפון. ולפיכך נקראת צפון, לפי ששם צפונים כל מיני עושר וכל הגנזים וכל המצפונים וכל הזהב, וכן הוא אומר 'מצפון זהב יאתה'.
מדבריו עולה שכאשר מגיעה ברכה מצד צפון, מידת הדין מבקשת לברר האם השואל ראוי לתת לו את שאלתו, ואם הוא אכן אינו ראוי – אזי מידת הדין מקבלת את העושר והטוב הללו וגונזת אותם באוצרותיה שבצפון. על פי זה, לא מקרה הוא שסנהדרי גדולה, העוסקת בדין, ממוקמת בצפון, ושהחסדים שנמנעו ממי שלא היה ראוי להם צפונים בצפון.
על פי הסברו של בעל שערי אורה, צד הצפון יכול לקבל את הברכה אם הוא ראוי לה, ואם כך – ברכת החסד, התחומה על ידי הגבולות של מידת הדין, שוכנת בצפון.
על פי ההסברים שהבאנו ראינו שיש זיקה פנימית עמוקה בין העובדה שצד צפון הוא צד העושר, הברכה והנכסים, ובין היותו צד הגבורות והדין, הצד הקשה של הזוועות והשדים.
בשיעור הבא ננסה לסכם את מכלול הגוונים של הצפון ולהבין מהו היחס בין צד צפון לצד מערב, ולבסוף נחזור לבחון צדדים אלו ביחס לנבואות יחזקאל.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 

[1]     הדברים כתובים כאן בתמצית, ומופיעים בדבריו בהרחבה רבה. אנחנו מודעים לכך שאין לנו כל הבנה במושגים הקבליים, ועל אף הניסיון להסביר את הדברים, המושגים עדיין רחוקים וגבוהים. למרות זאת בחרנו להביא מקור זה, מפני שבכוחו להסביר במעט את היחס שבין הצפון כצד הדין והגזרות הרעות ובין הצפון כצד העושר והברכה.