דילוג לתוכן העיקרי

קביעת מזוזה בפתח מקום שאינו עשוי לכבוד

קובץ טקסט

קביעת מזוזה בפתח מקום שאינו עשוי לכבוד

הגמרא במסכת יומא דף יא ע"א מביאה מחלוקת בין רב כהנא ורב יהודה בעניין קביעת מזוזה במחסנים ובמכלאות בעלי חיים. תוך כדי הדיון הזה עולה בסוגיה האיסור לקבוע מזוזה במקום שנעשים בו שימושים שאינם מכובדים (כגון בית הכיסא או בורסקי - מקום עיבוד העורות, שהוא תהליך הכרוך בריח רע). שיעורנו יעסוק הפעם באיסור הזה.

תני רב כהנא קמיה דרב יהודה: בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות פטורים מן המזוזה, מפני שהנשים נאותות בהן; ומאי נאותות - רוחצות (יומא יא ע"א).

הגמרא אינה מנמקת הלכה זו, אך הראשונים מבארים כי אין זה ראוי למקם את המזוזה במקום שבני אדם עומדים בו עירומים. כך, למשל, כותב ריטב"א (שם ד"ה מאי):

מאי נאותות - רוחצות... וגנאי הוא למזוזה, כיון שהם עומדות שם ערומות.

רש"י נוקט בלשון שונה מעט:

ומשום דמקום גנאי הוא, שעומדות שם ערומות, אין כבוד שמים להיות שם מזוזה.

ובלשון הזה פוסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן רפ"ו סעיף ב). מדוע בחר רש"י להשתמש במושג המופשט "כבוד שמים" ולא להתמקד בסיבה מוחשית וברורה יותר? מדוע לא התנסח בדומה לריטב"א, כי קביעת מזוזה במקום כזה פוגעת בכבוד המזוזה. האם דברי רש"י כי פעולה כזו פוגעת בכבוד שמים מעידים על תפיסה שונה של ההלכה הזאת?

הבנתו של ריטב"א מתקבלת על הדעת: כל פרשה מן התורה אסורה להימצא בקרבת (=במרחק של ארבע אמות מ)אנשים עירומים; הלכה זו חלה לגבי ספר תורה, תפילין ומזוזה, כשם שהיא חלה לגבי כל חלק מן התורה שנכתב על גבי קלף. ולא רק שפעולה כזו אסורה, היא אף נחשבת לחילול ולביזוי של הכתוב.

אלא שלבעיה זו יש פתרון פשוט: כיסוי המזוזה באופן שהפרשה אינה חשופה. אפשרות זו, להשתמש במזוזה מכוסה במקומות מסוימים, עולה בדבריהם של ראשונים רבים (עיין בית יוסף סימן רפ"ו) והתקבלה להלכה לדעת הרמ"א. מדוע אפוא לא הביאה הברייתא בחשבון את האפשרות הזאת כשאסרה לקבוע מזוזה במקומות שהנשים נאותות בהן?

אפשר שלדעת רש"י הגמרא הביאה את האפשרות הזו בחשבון, אלא שהיא הוטרדה מבעיה אחרת. ייתכן שמשקוף הדלת אינו רק המקום שבו קבועה הפרשה אלא הוא עצמו הופך לחלק מן החפצא של המצווה: לאחר קביעת המזוזה במשקוף אפשר לומר כי כל הפתח הוא חפצא של מצווה, שהרי הוא משמש כמסגרת התומכת במקום המזוזה. אם כך, הבעיה של הגמרא אינה רק חשיפת המזוזה לאנשים לא-לבושים אלא עצם מיקום המזוזה במשקוף השייך לחדר שאינו ראוי, שכן החפצא שבו נעשית המצווה חייב אף הוא לבוא מרקע מכובד. כך, למשל, אין חפץ שהשתמשו בו לעבודה זרה יכול לשמש למצווה (לדוגמה: לולב) גם אם הוא מותר לשימושים אחרים; הגמרא מכנה חפץ כזה 'מאוס'. ובדומה לכך חייב המשקוף המשמש למצוות המזוזה להיות ממוצא הגון - חדר שנשמרים בו כללי הצניעות. קביעת מזוזה במשקוף של חדר שאינו כזה אינה עומדת בסתירה רק לדרישה הנוגעת למזוזה עצמה, אלא יש בה משום פגיעה במצוות המזוזה. ושמא זו כוונת רש"י באמרו כי קביעת מזוזה במקום כזה היא פגיעה בכבוד שמים.

סיכום

העלינו שתי אפשרויות בהבנת האיסור לקבוע מזוזה בבית המרחץ ובבית הכיסא: האחת - שמעשה כזה פוגע במזוזה, והשנייה - שהוא פוגע בעצם המצווה. נפקא מינה אפשרית בין שתי הדעות היא קביעת מזוזה מכוסה במקומות אלו: הכיסוי יכול למנוע את הפגיעה במזוזה, אך לא את הפגיעה במצוותה.

השלכה נוספת של שיטת רש"י מצויה במרדכי (הלכות קטנות [לאחר מסכת מנחות] אות תתקסט):

יש מפרשים שיש בירושלמי: עיר שיש בה חזירים פטור מן המזוזה.

אם טעם ההלכה שאנו עסוקים בה הוא הגנאי למזוזה, כי אז יישום זה של ההלכה בעייתי במקצת - שהרי מותר לאדם לפתוח ספר תורה בקרבת חזירים, ומדוע יהיה דין מזוזה שונה? נראה אפוא שיש להבין הלכה זו לאור דברי רש"י: אמנם מותר לפתוח כתבי הקודש בנוכחות חזירים, אך אין זה מכובד להשתמש במשקוף של דיר חזירים כחלק אינטגרלי מקיום המצווה.

עוד השלכה של שיטת רש"י עולה מדברי הרמ"א (יורה דעה סימן רפ"ו סעיף ב) ביחס להלכה זו. הברייתא עוסקת ב"בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות" המשמשים גם לרחיצה. רוב הראשונים סבורים כי האיסור תקף גם ביחס לחדר בבית המשמש לכך. אך הרמ"א כותב (על פי הדיון בבית יוסף) כי הפטור נוהג רק בחדרים שאינם משמשים למגורים, אבל בית הכיסא המצוי בבית מגורים ומשמש בעצמו גם כחדר מגורים - חייב במזוזה. אם דין בית הכיסא בנוי על פגיעה במזוזה, יקשה עלינו להסביר את דברי הרמ"א, שהרי האיסור לשים פרשת מזוזה ליד אנשים עירומים קיים בין באסם המשמש כבית כיסא ובין בחדר מגורים המשמש לצורך זה. נראה אפוא שהרמ"א סובר כי האיסור נובע מהפגיעה שנפגעת המצווה עצמה מן השימוש במשקוף של חדר בזוי. הנחה נוספת שצריך הרמ"א לאמץ על מנת להגיע למסקנתו היא שבית כיסא המשמש גם כחדר מגורים אינו מוגדר פורמלית כבית כיסא - מה שאין כן אסם המשמש גם כבית כיסא, שיכול לקבל הגדרה זו. שאלות אלו בדבר הגדרתם הפורמלית של המשקוף ושל החדר רלוונטיות רק על פי שיטת רש"י, המתחשבת במעמדו של המשקוף המצטרף למצוות המזוזה; על פי דרכו של ריטב"א, שלפיה אנו חוששים רק מן הפגיעה במזוזה, חילוקים פורמליים שכאלה אינם ממין העניין.

הנפקא מינה האחרונה שנבחן מצויה בב"ח (ריש סימן רפ"ו). למרות ההלכה כי שערי העיר חייבים במזוזה הכשירו פוסקים רבים את המנהג שלא לקבוע מזוזה במקום זה, מחשש שהגויים הדרים בעיר לא יבינו כשורה את טבעה של המצווה ויחששו שמדובר בכישוף, מה שיוביל לרדיפה נוספת של היהודים. הב"ח מעלה נימוק נוסף:

כיון דהנכרים יטלוה בודאי ויבזוה, ואם כן יהיו גורמין בזיון לכתבי הקודש.

דברים אלו מבוססים בבירור על סוגייתנו: כשם שבגלל ביזוי המצווה אין לקבוע מזוזה בפתח בית הכיסא, כך אין לקבעה במקום שהיא עשויה להתבזות. אלא שהסוגיה אינה יכולה להוות מקור לשיטת הב"ח על פי הבנתו של רש"י, כי פטור בית הכיסא ממזוזה מבוסס על בעיה מהותית בקיום המצווה - שהשימוש במשקוף כזה מהווה פגיעה בכבודה של המצווה; שהרי קביעת מזוזה בשערי העיר אינה כרוכה בביזוי בעצם מעשה הקביעה - קרי: במצווה - אלא היא רק יוצרת סכנה עתידית שהמזוזה עצמה תינזק. על כורחנו שהב"ח הבין את ההלכה כריטב"א: המצווה לקבוע מזוזה אינה יכולה לגבור על החיוב לכבד את הטקסט המקודש שבמזוזה; וכשם שבמקרה שעצם הנוכחות על גבי המשקוף מחללת את הפרשה פטור המקום ממזוזה, כך פטור גם מקום שהמזוזה בוודאי תיעקר ממנו ותחולל, מפני הצורך לשמור על קדושת הפרשה.

נקודות מתודיות

1. יש לשים לב ללשון שבה משתמשים הראשונים. הבדל דק (אפילו של מילה) בין רש"י ובין ריטב"א עשוי לשקף מחלוקת נרחבת יותר באשר לאופייה של ההלכה.

2. לעתים קרובות קשורה מחלוקת הראשונים למידה שבה יש להיצמד לדוגמה שמביאה הגמרא. הגמרא מביאה את פטור בית הכיסא ביחס לאסם; האם יחול אותו פטור גם בחדר מגורים?

3. ניתן לעמוד על אופייה של הלכה מתוך האופן שבו מסיקים ממנה הלכות נוספות. בפסקו כי אין לקבוע מזוזה במקומות שבהם היא מועדת להתבזות אומר הב"ח אמירה מסוימת ביחס לנידון דידן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)