קדושה ומודים דרבנן

הגמרא מתארת את ה"קדושה", התפילה הנאמרת על ידי שליח הציבור והציבור בברכה השלישית של שמונה-עשרה בחזרת הש"ץ, כאחד מ"דברים שבקדושה" שאותם מותר לומר רק במניין.

 

הגמרא (ברכות כא ע"ב) אומרת:

 

אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' [ויקרא כ"ב, לב] כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה.

 

במקום אחר הגמרא (מגילה כג ע"ב) מביאה את המקור למסקנה זו:

 

מאי משמע? דתני רבי חייא: אתיא 'תוך' 'תוך', כתיב הכא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם 'היבדלו מתוך העדה' [במדבר ט"ז, כא], ואתיא 'עדה' 'עדה', דכתיב התם 'עד מתי לעדה הרעה הזאת' [י"ד, כז], מה להלן עשרה [מרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה] – אף כאן עשרה.

 

הראשונים (ר"ן מגילה כג ע"ב; תוספות ברכות מז ע"ב; רא"ש ברכות פרק ז סימן כ) סבורים שקדושה היא למעשה מדרבנן והדרשה במסכת מגילה אינה אלא אסמכתא בעלמא.

 

עם זאת, נראה כי המשנה ברורה (סימן קכה ס"ק ד) והבן איש חי (תרומה סעיף ג) חולקים על דעה זו שכן הם כותבים שלפני הקדושה יש לכוון לקיים את הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכן הגמרא שהבאנו לעיל ללא ספק רואה בקדושה מימוש של "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

 

ניתן אולי ליישב את הגישות השונות באופן הבא – על אף שככלל אמירת הקדושה היא מדרבנן, ישנם מקרים רבים בהלכה בהם מעשה המצווה או האיסור הוא מדרבנן, אך הקיום הוא מדאורייתא. לדוגמה: איסור מלאכה בחול המועד פסח וסוכות (חגיגה יח ע"א, תוספות שם), חמשת העינויים ביום כיפור (ראה ר"ן יומא א ע"א), ואולי גם חלק מאיסורי המלאכה בשבת מדרבנן (רמב"ן ויקרא כ"ג, כב). באופן דומה ניתן לומר כי מבנה הקדיש, הקדושה ויתר דברים שבקדושה הוא אכן מדרבנן, אך קיומן של מצוות אלה ועצם יסודן נלמד מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

 

המצווה הבסיסית של קדושה היא לקרוא יחד עם הציבור את פסוקי הנבואה המתארים את דברי השבח של המלאכים: "קדוש קדוש קדוש" (ישעיהו ו', ג) ו"ברוך כבוד השם ממקומו" (יחזקאל ג', י"ב). האחרונים דנים בשאלה אם יש לראות בפסוק השלישי "ימלוך ה' לעולם" (תהילים קמ"ו, י) חלק בלתי נפרד מקדושה. אמנם נראה כי חשיבותו של דיון זה אינה רבה במיוחד, אך מדברי המשנה ברורה (סימן סו ס"ק יז) בעניין עולה השלכה מעשית. השולחן ערוך (סעיף ג) פוסק שמותר להפסיק בקריאת שמע ובברכותיה, אפילו באמצע פסוק, כדי לענות לקדיש ("אמן יהא שמה רבא"), לברכו, למודים (רק המילה הראשונה) ולקדושה. האם הלכה זו תקפה גם לגבי "ימלוך"? המשנה ברורה פוסק שמותר להפסיק בקריאת שמע רק כדי לומר "קדוש קדוש קדוש" ו"ברוך כבוד" אבל לא "ימלוך השם". ערוך השולחן (סימן סו סעיף ו) לעומת זאת, כותב שמכיוון ששאלה זו לא הוכרעה חד משמעית, ניתן לסמוך על כל אחת מהדעות.

במקורה, כפי שהקדושה מופיעה בתוספתא (ברכות פ"א הל' יא), בסידורו של רב סעדיה גאון ובסדר תפילות כל השנה לרמב"ם, היה החזן מזמין את הציבור להשתתף באמירת קדושה בנוסח "נקדש" או "נקדישך", שעליו היה הציבור עונה "קדוש קדוש קדוש". שליח הציבור ממשיך "לעומתם" ולכך עונה הציבור "ברוך כבוד ה' ממקומו". למעט המקרה הנדיר יחסית של אדם המאחר לתפילה ונאלץ להתפלל שמונה-עשרה עם שליח הציבור, כולל את הקדושה כולה, כפי שתארנו בפרק הקודם, הציבור ככל הנראה לא אמר "נקדש" יחד עם שליח הציבור.

 

עם זאת, במאה השלוש-עשרה כבר היו כמה קהילות שנהגו לומר נוסח זה עם שליח הציבור. הרא"ש (1259–1328) ביקר בחריפות מנהג זה בתשובה שכתב (כלל ד סימן יט):

 

ונראה לי, שיש לגעור באותן המגביהים קולן בי"ח ואומרים עם החזן תפילת י"ח וקדושה... והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש.

 

הרב יעקב בן אשר (1270–1340), בנו של הרא"ש, מביא את דבריו של אביו (טור, סימן קכה), והשולחן ערוך (סימן קכה סעיף א) פסק להלכה כדעת הרא"ש. הרמ"א העיד שקהילות פולין בזמנו (המאה השש-עשרה) דבקו במנהג המקורי, כלומר הציבור הקשיב בשקט לתפילה עד שהחזן הגיע למקום שבו ענה הציבור "קדוש קדוש קדוש" (דרכי משה הארוך סימן קכה).

 

הרב בנימין שלמה המבורגר עוקב אחר התפתחות המנהג המאוחר לומר את הקדושה כולה יחד עם שליח הציבור. בספרו "שורשי מנהג אשכנז" (חלק א עמ' 23 – 45) הוא כותב שמנהג זה התפשט ככל הנראה בדור שאחרי הרמ"א, כפי שמעידים הנסיונות השונים לדחות מנהג זה. לדבריו, הראשון שתמך במנהג לומר את הקדושה כולה עם החזן היה רבי דוד בן שמואל הלוי סגל (1586–1667) בפירושו לשולחן ערוך – "טורי זהב". הט"ז כותב כי השולחן ערוך סובר שמי שמתפלל שמונה-עשרה עם שליח הציבור צריך גם לומר איתו את הקדושה כולה, ולאחר מכן ממשיך ומסביר: "ונראה לי דאין חילוק בזה בין אם התפלל כבר או לא [כלומר המתפלל עם החזן]... איני יודע היזק בזה".

 

בנוסף לט"ז, גם רבי יצחק לוריא, האר"י ז"ל (1534–1572), תמך במנהג זה ועודד אותו. הרב חיים ויטאל (1543–1620) בספרו "שער הכוונות", מביא את דברי האר"י ז"ל:

 

צריך שתאמר עם הש"ץ כל סדר הקדושה מילה במילה מן 'נקדישך ונעריצך' עד סיום כל הקדושה כולה, ואמנם ב' תיבות של 'נקדישך ונעריצך' צריך שתאמר אותם בקול רם ושאר התיבות עד עניית 'קדוש קדוש קדוש' תאמר אותם בלחש.

 

במילים אחרות, האר"י קובע שעל הציבור לומר קדושה יחד עם החזן, אך בלחש, למעט שתי המילים הראשונות.

 

נראה כי לדעתו של האר"י ז"ל (ואולי גם לדעת הט"ז) הייתה השפעה מכרעת על מנהגם של יהודי מזרח אירופה. המשנה ברורה (סימן קכה ס"ק ב; ביאור הלכה ד"ה אין) וערוך השולחן (סימן רכה סעי' א–ב), כותבים שבליטא היה מקובל שהציבור אומר "נקדישך". זהו גם המנהג הרווח ברוב הקהילות בימינו.

 

החיי אדם (כלל ל סעיף ט) כותב כי על אף המנהג הנפוץ לומר את הקדושה כולה יחד עם שליח הציבור, הגר"א נהג לומר קדושה באופן שתיארו הראשונים. כך גם קהילות גרמניה וקהילות אחרות ששימרו את המנהג האשכנזי המקורי, כפי שכתב הרב המבורגר, נוהגות על פי דעתם של הראשונים.

לקהילות שונות מנהגים שונים הקשורים לאופן אמירת קדושה, אך בכל זאת ישנם מספר עקרונות בסיסיים שאותם יש להסביר.

 

פעמים רבות קדושה נתפסת כתפילה של פנייה ומענה, מעין דו-שיח שבו שליח הציבור פונה אל הציבור, ולאחר שהם עונים הוא חוזר על תשובתם וממשיך לפנייה הבאה. לאמיתו של דבר, שליח הציבור לא צריך לחזור אחרי הציבור, אלא דווקא לענות יחד איתם "קדוש קדוש", "ברוך כבוד" ו"ימלוך השם".

 

על שליח הציבור לומר את הקדושה בקול רם וברור כך שמי שעדיין עומד בתפילת לחש יוכל לשמוע אותו ולצאת לידי חובה (שולחן ערוך או"ח סימן קד סעיף ז). פעמים רבות, בגלל גודלו של הציבור, החזן מחכה עד שרוב הציבור יסיים לענות לקדושה, כדי כדי שקולו יישמע מעל קולות הקהל, ומי שעדיין לא סיימו להתפלל יוכלו לשמוע אותו.

 

הביאור הלכה (סימן קכה) דן בשאלה אם שליח ציבור צריך לחכות עד שכל הציבור יגמור לענות לקדושה לפני שיאמר בעצמו "קדוש קדוש". מחד גיסא, מטרתה של הקדושה היא לייחד ולקדש את שם הקב"ה כל הציבור כאחד. מאידך גיסא, מכיוון ששליח הציבור נושא באחריות לכל הציבור כולו, אולי טוב יותר שיחכה עד שכל הקהל ענה ורק לאחר מכן יאמר "קדוש קדוש", כדי להוציא לידי חובה את מי שעדיין מתפלל בלחש. הביאור הלכה לא מגיע למסקנה חד משמעית. שאלה זו עולה ביתר שאת בשבת, שכן אז מתווספים קטעים נוספים אחרי "קדוש קדוש", ועובר זמן רב יותר בין סוף המענה של הציבור לבין המענה של החזן. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ג סימן ד) כותב שעל שליח הציבור לומר קטעים אלה של קדושה אחרי שהציבור מסיים לענות, כדי שאלה שעדיין מתפללים בלחש יוכלו לשמוע אותו בבירור.

 

השולחן ערוך (סימן קכה סעיף ב) מביא את תרומת הדשן (סימן כח) שכתב שבזמן הקדושה יש לעמוד ברגליים צמודות, כפי שעומדים המלאכים לפני הקב"ה "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה" (יחזקאל א', ז). כמו כן, הטור (סימן קכה) מביא שני מנהגים שונים הנוגעים לכיוון שאליו יש לפנות בעת הקדושה וכותב:

 

ונוהגין בני ספרד ליתן עיניהם למטה בשעה שאומרים 'קדוש קדוש' ובני אשכנז וצרפת נותנין עיניהן למעלה ונושאין גופן כלפי מעלה וסמך למנהגם מספר היכלות...'אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישין ואומרים קק"ק ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואים למרום לבית תפילתם ונושאים עצמם למעלה כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם'.

 

הבית יוסף (סימן קכה) מביא מקורות אחרים למנהג להתרומם על קצות האצבעות בזמן הקדושה, ואף מקורות אחרים למנהג להתבונן מעלה.

 

השולחן ערוך (סימן קכה סעיף ב) כותב כי יש להפנות את המבט כלפי מעלה ולהתרומם על קצות האצבעות בזמן שעונים "קדוש קדוש קדוש". המשנה ברורה (סימן קכה ס"ק ח) מביא אחרונים שמתחו ביקורת על המנהג לקפוץ בקטעים אלה בקדושה, אך גם פסוקים אחרים התומכים במנהג זה. האר"י ז"ל, שדעתו מובאת באחרונים, סבר שטוב לעצום עיניים בזמן אמירת קדושה.

 

אמנם יש הנוהגים לעמוד ברגליים צמודות עד אחרי ברכת "האל הקדוש" (אליה רבה סימן קכה סעיף ו), אך פוסקים רבים סבורים שאין זה הכרחי ונראה כי רוב הפוסקים נוטים להקל בעניין זה.

הראשונים דנים במקרה שבו שליח הציבור מתחיל בחזרת הש"ץ לפני שכל המתפללים סיימו את תפילת הלחש. מה יעשה מי שעדיין מתפלל שמונה-עשרה כאשר שליח הציבור מגיע לקדושה?

 

התוספות (ברכות כא ע"ב ד"ה עד) כותבים את הדברים הבאים:

 

וכתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול (דף לח) דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הציבור, אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה... ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה, אי שומע כעונה הווי הפסקה אם שותק. ומכל מקום נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג.

 

התוספות מצטטים את רש"י שפסק שבמקרה כזה יש לעצור ולהקשיב בשקט לשליח הציבור האומר קדושה וקדיש. מכיוון שההלכה רואה במי שמקשיב בכוונה כמי שעונה בעצמו (שומע כעונה), ניתן לצאת לידי חובת קדיש וקדושה בהקשבה בלבד. לעומת זה רבינו תם ותלמידו הר"י חששו שמא ענייה לקדושה וקדיש נחשבת להפסק בתפילה.

 

דיון זה נוגע ביסודו של הכלל ההלכתי "שומע כעונה" לפיו, כפי שכתבנו בפרקים הקודמים, במקרים מסויימים ניתן לצאת לידי חובת מצוות מסויימות המחייבות קריאה של טקסט, כמו מגילת אסתר, קידוש והבדלה, על ידי הקשבה לאדם אחר הקורא אותו.

 

מהו המקור לעיקרון זה? הגמרא (סוכה לח ע"ב) אומרת:

 

מנין לשומע כעונה? דכתיב 'את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה' [מלכים ב' כ"ב, טז] וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן, דכתיב 'ויקראהו שפן לפני המלך' [שם, י], אלא מכאן לשומע כעונה.

 

הראשונים חלוקים באשר לפירוש המדויק של הביטוי "שומע כעונה". האם מי שהקשיב לאחר נחשב כאילו אמר את הנוסח בעצמו, עם כל המשמעויות שיש בכך, או שפשוט מי שהקשיב יצא לידי חובה?

 

נראה כי רבנו תם והר"י סוברים ששמיעה היא ממש כדיבור, ולכן מי שמקשיב לשליח הציבור כשהוא אומר קדושה או קדיש דומה למי שענה בעצמו, ודבר זה נחשב להפסק. יותר מזה כותב הריטב"א (סוכה לח ע"ב), שפסק כדעת רבינו תם והר"י, שמי שאינו מסוגל לדבר, אפילו באופן זמני, לא יכול צאת לידי חובה לפי הכלל "שומע כעונה" שכן בעצם אין לו יכולת לענות. רש"י לעומת זאת, סובר כי ניתן לצאת לידי חובה בשמיעה ואין בכך הפסק בתפילה, שכן שומע אינו ממש כעונה, כאילו ענה בפיו.

 

השולחן ערוך (או"ח סימן קד סעיף ז) פוסק כרש"י האומר שמי שעדיין עומד בתפילת לחש בזמן הקדושה צריך לשתוק ולכוון לדברי שליח הציבור, וגם, כפי שכתב המשנה ברורה, בזמן "ברכו" וקדיש.

 

כפי שכבר הזכרנו, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ג סימן ד) כותב שעל שליח הציבור לומר קדושה בקול רם רק אחרי שהציבור ענה "קדוש קדוש", למען אלה שעדיין מתפללים. כמו כן, הרב פיינשטיין כותב שאי אפשר לצאת לידי חובה בקדושה של המתפלל שלידו עומדים, שכן הוא מן הסתם לא מכוון להוציא את חבריו.

 

מסיבה זו (בין היתר) שליח הציבור צריך להיזהר במיוחד לומר קטעים אלה בקדושה בקול רם, כדי לאפשר לאלה שעדיין מתפללים תפילת לחש להשתתף בקדושה. עניין זה רלוונטי במיוחד בשבת שאז בגלל הקדושה המוארכת חלק מן החזנים נוטים להתחיל רק מהמילים "אז בקול" או "ממקומך", ואלה שעדיין מתפללים לא יכולים לצאת כך לידי חובה.

הגמרא (סוטה מ ע"א) מביאה נוסחים שונים של "מודים" שהציבור אומר בזמן ששליח הציבור חוזר על ברכת "מודים":

 

בזמן ששליח ציבור אומר 'מודים', העם מה הם אומרים? אמר רב: 'מודים אנחנו לך ה' אלוקינו על שאנו מודים לך'; ושמואל אמר: 'אלוקי כל בשר על שאנו מודים לך'; רבי סימאי אומר: 'יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך'; נהרדעי אמרי משמיה דרבי סימאי: ב'רכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך'; רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי: 'כן תחיינו ותחננו, ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם, על שאנו מודים לך'. אמר רב פפא: הילכך נימרינהו לכולהו.

 

מסקנת הגמרא היא לאחד את כל הנוסחים השונים לתפילה אחת הידועה בשם "מודים דרבנן", כלומר תפילת הודיה המורכבת מתפילתם של חכמים שונים. גם בירושלמי (סוטה פ"ז הל' ו) מובאות גרסות שונות של "מודים דרבנן" שכנראה משקפות את מנהגי ארץ ישראל.

 

בירושלמי (ברכות פ"א הל' ה) גם מובא בשם רבי חלפתא בן שאול "הכל שוחין עם שליח הציבור בהודאה". הירושלמי לא מפרט את האופן שבו יש להשתחוות, אך בהמשך הסוגיה נאמר "ובלבד שלא ישוח יותר מדאי".

חלק מן הראשונים קובעים שהירושלמי מתייחס ל"מודים דרבנן" בלבד, ולכן בניגוד לארבעת המקומות האחרים בהם אנו נדרשים לכרוע (בתחילת ברכת "אבות" וברכת "מודים" ובסופן), בזמן "מודים רבנן" יש לכרוע מעט. הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ט ה"ד) אכן כותב: "וכשיגיע שליח ציבור למודים וכורע כל העם, שוחין מעט ולא ישחו יותר מדאי".הב"ח, האליה רבה, פרי מגדים ואחרים פוסקים שיש רק להטות את הראש מעט קדימה בעת שמתחילים לומר "מודים דרבנן" ולא ממש לכרוע.

 

לעומת זאת, הבית יוסף (סימן קלז) כותב שהתוספות (ברכות כב ע"ב), הסמ"ג והסמ"ק סוברים שדברי הירושלמי מתייחסים לכל המקומות בהם יש לכרוע בשמונה-עשרה, ומכאן עולה כי יש לכרוע ב"מודים דרבנן". למעשה, המשנה ברורה (סימן קכז ס"ק ב) כותב שצריך לכרוע בעת אמירת "מודים דרבנן" כפי שכורעים בברכות אחרות בשמונה-עשרה, הוא חולק במפורש על הב"ח וקובע שהמנהג הנכון הוא לכרוע כריעה מלאה.

 

האחרונים חלוקים גם באשר למשך הזמן שבו יש לכרוע. הרמ"א (סימן קכז סעיף א) כותב כי נהוג לכרוע לאורך הקטע כולו. המהרש"ל, שדבריו מובאים במשנה ברורה, סובר שיש לכרוע פעמיים, פעם אחת בתחילת "מודים" ופעם שנייה בסוף עם אמירת המילים "ברוך קל ההודאות". מנגד כותב הביאור הלכה שהגר"א נהג לכרוע מהמילה "מודים" עד "שאתה הוא" ולהזדקף בעת שאומר את שם השם.

 

הראשונים נחלקו בשאלה נוספת – אם יש לחתום את "מודים דרבנן" בנוסח מלא של ברכה או פשוט בנוסח "ברוך קל ההודאות", כיום התקבל המנהג לא לסיים את "מודים דרבנן" בברכה.

 

שליח הציבור קורא את "מודים" כולו בקול רם, בזמן שהציבור אומר "מודים דרבנן" בשקט. בחלק מהקהילות נהוג ששליח הציבור אומר רק את מילות הפתיחה של "מודים", ממתין עד שהציבור יסיים לומר "מודים דרבנן" ולאחר מכן ממשיך בקריאת "מודים".