קדושת הכוהנים

הרמב"ן על התורה (ויקרא כ"א, א) מעיר שהתורה מתנסחת באופנים שונים כאשר היא מדברת על מצוות שניתנו לכוהנים: בכל הנוגע לעבודת הקרבנות נאמר בדרך כלל "דבר אל אהרן ואל בניו", ולא נאמר "הכוהנים", ואילו בנוגע לאיסורם של הכוהנים להיטמא למתים נאמר "אמור אל הכוהנים בני אהרן". הרמב"ן מסביר שהכינוי "כוהנים" מתייחס למעלתם העצמית של אישים אלו כמשרתי ה', בלי קשר לעבודתם, ולכן הוא לא מופיע בהקשר של עבודת הכוהנים, אלא רק בהקשר האיסור להיטמא למתים, הנובע מעצם מעמדם.

ה"כלי חמדה" מבאר (וכך מוסרים בשם הגרי"ד) שלדעת הרמב"ן קדושתו של כהן נובעת משני מקורות שונים: מצד אחד הוא יורש מעמד וקדושה של כהן מאביו, ומצד שני - לאחר שקיבל מאביו זהות של כהן, זהות זו מעניקה לו קדושה כשלעצמו (בדומה, להבדיל, לחמור, שאינו יורש מהוריו את האיסור לאוכלו, אלא יורש זהות של חמור, וזהות זו אוסרת אותו באכילה). יכולתם של הכוהנים לעבוד במקדש נובעת מן המעמד שקיבלו מאבותיהם ("בני אהרן"), ואינו תלוי בקיומה של קדושה עצמית, ואילו איסורם של הכוהנים להיטמא למתים נובע מקדושתם העצמית ("הכוהנים").

פיצול זה בא לידי ביטוי בכהן חלל. כהן כזה רשאי להיטמא למתים, ובכל זאת אם עבד במקדש - יש המכשירים בדיעבד את עבודתו, כפי שלומדת הגמרא בקידושין סו ע"ב מפסוקים (הגמרא עוסקת במי שעבד במקדש ואחר כך נודע שהוא חלל, אולם הרמב"ם פוסק שהוא הדין במקרה שעבד לאחר שנודע דבר חללותו). לפי הרמב"ן ניתן להסביר שחלל נחשב "בן אהרן", אולם אין לו קדושה עצמית של כהן, כיוון שהיא נתחללה. ממילא ניתן להכשיר את עבודתו, אולם איסור הטומאה אינו נוגע אליו.

מצב הפוך קיים בכהן בעל מום: הוא פסול לעבודת המקדש ובכל זאת נאסר עליו להיטמא למתים. בכהן זה יש פגם שפוסל אותו מעבודה, אולם אי-יכולתו לעבוד אינו פוגע בקדושתו העצמית ככהן, שמחייבת אותו לנהוג כבוד וגדולה בעצמו ולא להיטמא למתים.

לגבי כל תחום שבו נחוץ כהן, יש לבדוק האם צריכים דווקא מישהו בעל קדושה עצמית של כהן, או שדי בכך שיזוהה כבן אהרן. כך, למשל, לגבי טהרת מצורע מדברת התורה על "כהן המטהר", ומכאן דייקו הגרי"ז ואחרים שצריכים דווקא מישהו בעל קדושה עצמית של כהן, ולכן חלל לא יועיל לכך אפילו בדיעבד.