קדיש ו"ברכו"

  • הרב עזרא ביק

פסוקי דזמרה, שהיו נושא שיעור שעבר, ממוסגרים על ידי שתי ברכות, "ברוך שאמר" בהתחלה ו"ישתבח בסיום". היחידה הבאה היא קריאת שמע וברכותיה. הרמב"ם מתאר את סדר התפילות בנקודה זו כלהלן:

וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם. ותקנו ברכה לפני הזמירות, והיא "ברוך שאמר", וברכה לאחריהם, והוא "ישתבח". ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע.

(הלכות תפילה ז, י"ב).

במציאות, עם זאת, ישנם שני מרכיבים קצרים בין ישתבח לברכות קריאת שמע. ראשית, החזן אומר קדיש, ולאחר מכן הקריאה "ברכו". משימתנו בשיעור זה היא להבין שתי אמירות אלו.

הן הקדיש והן "ברכו" משתייכים לקטגוריה ההלכתית של "דברים שבקדושה", שהתכונה הבולטת ביותר שלהם היא הכלל כי הם יכולים להיאמר רק במניין. קשה יותר לקבוע מהו הנושא המשותף לכל קטגוריה זו. ניתן לצפות כי כולם עוסקים בקדושתו של ה', מה שבהחלט נכון לגבי הדוגמה הידועה השלישית, התפילה שאנו מכנים "קדושה". עם זאת, בעוד הקדיש מזכיר גם הוא את קדושת ה', אף כי לא באופן בולט במיוחד, "ברכו" לא מזכיר זאת כלל. "ברכו" מורכב רק מקריאה לברך את ה', כמו גם מתגובה, "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". למעשה, השורה המרכזית של הקדיש גם היא בבסיסה קריאה לברך את ה' - "יהא שמה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא".

בשיעור של הרב סולובייצ'יק על פסוקי דזמרה, בו דנו בשיעור שעבר, הוא התייחס גם לתפקיד של קדיש ו"ברכו" לפני קריאת שמע. הרב הסביר כי אנו מתחילים כעת חלק של התפילה שיש לו מרכיב ציבורי. על אף שאדם יכול - וחייב - לומר קריאת שמע ושמונה עשרה ביחידות, יש ממד נוסף של אמירתו בציבור. נקודה זו מן הסתם ברורה יותר בנוגע לתפילת שמונה עשרה, בה הרעיון של תפילה בציבור מוכר, אך נכון גם לגבי קריאת שמע. המשנה במסכת מגילה (כ"ג:) מונה בין אותם דברים המצריכים מנין גם "פורסין על שמע". (המשמעות המדויקת של ביטוי זה נתונה במחלוקת, אך למטרותינו מספיק לציין כי הוא מצביע על כך שיש מרכיב ציבורי באמירת קריאת שמע).

כיצד נוצר ה"ציבור"? הנחתו של הרב היא כי תפילה בציבור היא לא רק תפילה ביחד עם תשעה אנשים נוספים, אלא תפילה של יחידה אורגנית המכונה ציבור. היחיד נטמע בתוכה, וזוהי הקהילה שמתפללת. מה הופך עשרה אנשים נפרדים לציבור, ומעצב אותם לכדי גוף מאוחד הגדול מסכום חלקיו? הרב הסביר כי זהו ה"דבר שבקדושה" הנאמר בהתחלה המשיג זאת, כיוון שבניגוד לקריאת שמע או תפילת שמונה עשרה עצמן, הוא אינו יכול להיאמר ללא ציבור, כיוון ש"כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". הצורך במניין עבור הקדיש הוא מה שיוצר את המניין כאשר הקדיש נאמר. על ידי אמירת תפילה שיכולה להיאמר רק על ידי היחידה האורגנית של ציבור, הציבור מתהווה.

הסבר זה עשוי להיראות כטיעון מעגלי, אך למעשה זוהי דוגמה לעקרון חשוב של החיים (והמוסר) - ההכרח הוא פעמים רבות אבי המציאות. האתגר של הרגע הוא הזרז להתממשות הפוטנציאל. אשאיר זאת לקוראים להרהר בעומקו של רעיון מבטיח זה.

נשארת השאלה מדוע יש שני דברים שבקדושה בנקודה זו בתפילה. מדוע אנו אמורים קדיש ואז "ברכו"? אם המטרה היחידה היא ליצור את היחידה של ציבור, אחד אמור להספיק. הרב ענה כי אחד ("ברכו") מכוון ליצירת הציבור של קריאת שמע; והשני (קדיש) נועד ליצור את הציבור לתפילה, שמונה עשרה. באופן הגיוני, אם כן, הקדיש היה אמור להיות ממוקם לפני תפילת שמונה עשרה, לאחר קריאת שמע. למעשה, זה מה שנעשה בתפילת מעריב, כאשר "ברכו" נאמר בהתחלה והקדיש נאמר לפני תפילת שמונה עשרה. אולם, בתפילת שחרית יש דרישה נפרדת להסמיך את הברכה האחרונה שאחרי קריאת שמע ("גאולה") לתפילת שמונה עשרה, מה שמונע הפרעה כלשהי בנקודה זו. (דרישה זו של סמיכת גאולה לתפילה תהיה הנושא של שיעור בסדרה זו בעוד כמה שבועות). כיוון שכך, הקדיש מוקדם למקומו לפני "ברכו". במציאות, עם זאת, הוא אינו הקדמה לקריאת שמע, אלא לשמונה עשרה.

עניין זה רומז על כך שהציבור של קריאת שמע והציבור של תפילת שמונה עשרה אינם אותו ציבור; כל אחד דורש יצירה של ציבור באופן עצמאי. שוב, אני משאיר לכל אחד מכם לפתח את מלוא ההשלכות של הבחנה זו.

אם לשוב לשאלה שנותרה קודם ללא מענה, מהו התוכן הנושאי של הקטגוריה "דברים שבקדושה"? התייחסתי לשאלה זו בשיעור שנתתי לפני מספר שנים בסדרת שיעורים בבית המדרש הווירטואלי על "משמעות תפילת שמונה עשרה" (http://etzion.org.il/en/shiur-06-kedusha, באנגלית), אותו אני ממליץ לכם לקרוא כעת. אסכם כאן בקצרה את המסקנה אליה הגעתי אז.

דבר שבקדושה אינו מכריז על קדושתו של ה', אלא מגביר אותה. זוהי פעולה של קידוש, המושג בשל העיקרון של "אין מלך בלא עם". נוכחות ה' בעולם תלויה בעם שיקבל אותו, שיקדש את שמו, שיספק מושב לכבוד מלכותו. השורה הפותחת של הקדיש מבטאת זאת היטב - "יתגדל ויתקדש שמה רב בעלמא די ברא כרעותיה". הבסיס למלכות ה' בעולם הוא עם המהלל את שמו. עם ישראל נושא את שם ה', ועל ידי האדרת שם זה, הוא מרבה ומגדיל את קדושת שם ה' בעולם. כיוון שכך, ההצהרה הפשוטה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" יכולה לשמש כ"דבר שבקדושה" אם היא נאמרת על ידי ציבור כהצהרה ציבורית של תהילה, כיוון שהיא מפרסמת ובכך מגדילה את שם ה' בעולם.

הסבר זה מספק את המפתח להבנת האופי הייחודי של תפילה בציבור. מה הופך את התפילה הציבורית למיוחדת? הרמב"ם (הלכות תפילה, ח', א) קובע כי "תפלת הציבור נשמעת [מתקבלת] תמיד". אפשר להסביר זאת כעניין של ברית - בכך שה' כרת ברית עם עם ישראל להיות א-להיהם, הוא חייב את עצמו לשמוע להם באופן שאינו תקף לגבי היחיד. הסבר אחר יכול להיות מבוסס על תיאוריה של הר"ן, המציע (דרשות, א') את הסברה כי הציבור מרוויח מן החזקות והמעלות של כל פרט בו, המשלימות אחת את השנייה ומסייעות להתגבר על החסרונות של כל אחד. לכל אדם יש, בהגדרה, רקורד מעורב, והוא נושא באחריות לחסרונותיו, בעוד הציבור הוא תערובת של המעלות של כל חלקיו. החיסרון של אדם אחד מכוסה על ידי החוזק של אחר. (תיאוריה זו מבהירה כי עלינו לראות את הציבור כאגודה ולא רק כסכום; אחרת, כשם שהמעלות מצטרפות זו לזו, כך היו גם החסרונות. רק אם נראה את הציבור כיחידה אחת, כצוות, נוכל לטעון כי הכלל מפיק תועלת מהמעלות המצורפות של כל רכיב בו, המפצות על חסרונות אישיים).

מה שאני מציע הוא צעד נוסף. הציבור הוא לא רק סכום חלקיו, אפילו לא במובן האיגודי. לציבור יש מערכת יחסים עם ה' השונה באופן מהותי מזו של היחיד, אפילו היחיד הצדיק לגמרי. היחיד הוא לכל היותר משרת של ה', אחד העושה את דברו וממלא את רצונו. הציבור - באופן ספציפי, הציבור האומר דבר שבקדושה - הוא "מרכבה", נושא שכינת ה' בעולם, הגורם למלכות ה'. קולו של הציבור הוא חלק ממלכות ה' ומדבר אל ה' באופן פנימי, כביכול, ולא כהודעה המגיעה מלמטה. ישראל, כעם, הם מלכות ה'. על ידי יצירת ציבור דרך הצטרפות יחד לומר דבר שבקדושה, כפי שהסביר הרב, היחידים משנים באופן קיצוני את יחסם עם ה' מזה של נתין הבא בבקשה לזה של תומכי ומחזיקי מלכות ה' בעולם.

נקודה זו משנה הן את קריאת שמע והן את תפילת שמונה עשרה, אם כי בדרכים שונות. קריאת שמע היא הצהרת נאמנות. אם יחיד קורא אותה, היא אישור למחויבותו (קבלת עול מלכות שמיים). אם ציבור קורא אותה, באופן ספציפי ציבור העסוק בבניית והגדלת המלכות האימננטית של ה', זהו מעשה של ביסוס אותה מלכות. הוא עושה את ה' למלך, כיוון שזוהי הכרזת מלכותו של ה' על אותו ציבור.

עבור תפילת שמונה עשרה, הצגת צרכינו לפני ה', האמירה על ידי הציבור משנה אותה מסתם תחינה של אדם מסכן המבקש חסד, למשהו הדומה יותר לפגישה של קבינט הממלכה לדיון בצרכיה. המלך נפגש עם אנשיו על מנת לראות מהם צרכי הממלכה. צרכי האנשים הם צרכי הממלכה, וכיוון שכך הם צרכי המלך. בכך יש הצדקה לקביעתו של הרמב"ם כי "תפלת הציבור נשמעת תמיד". למעשה, ניתן לראות זאת בבירור אם נבחן את הגמרא שהיא ככל הנראה הבסיס לקביעתו של הרמב"ם (ברכות ח ע"א):

רבי נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים? שנאמר "הן אל כביר ולא ימאס" (איוב, ל"ו, ה).

רש"י מסביר כי המילה "כביר" מפורשת כאן כ"רבים". כפי הנראה, הפסוק נקרא כאילו היה כתוב "הן, ה', הרבים לא ימאס". אני חושב כי הדרשה קוראת את הפסוק באופן מעט שונה. "הן" - קריאה המצביעה על כך שמשהו חדש התרחש, משהו מדהים ומפליא. "אל כביר" - ה' התגדל והתקדש. "ולא ימאס" - הוא אינו דוחה או מתעלם מתפילתם של אלו המהווים את גדולת ה', שהם עצם ההוויה של כסא ה'.

הגמרא ממשיכה עם מקור שונה:

וכתיב "פדה בשלום נפשי מקרב לי" (תהילים, נ"ה, יט) וגו'. אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.

התפילה בציבור היא "פדיון ה'". הציבור לא רק פונה אל ה', אלא הוא מרכיב במלכותו של ה', הפודה אותה מהעבדות המבוטאת על ידי אומות העולם, שהם עובדי עבודה זרה. כאן אפילו לא מצוין כי ה' שומע את התפילה; כפי הנראה, זה ברור מאליו, כיוון שאם התפילות הן עצמן פדיון ה', אזי כמובן שהן נשמעות על ידו.

נקודה זו מסבירה לא רק מדוע ישנם שני דברים שבקדושה, אחד עבור קריאת שמע ואחד עבור תפילת שמונה עשרה, אלא היא עשויה להסביר גם את ההבדל ביניהם. "ברכו" הוא כללי, ומבטא את זה שה' גדול ומבורך על ידינו. ביטוי זה מתאים ומספיק עבור קריאת שמע, ההכרזה של מלכות ה'. הקדיש מבטא באופן מפורש יותר את הרעיון כי אנו מגדילים את שם ה' – "יתגדל ויתקדש שמה". במילים אחרות, הקדיש מכוון לסיטואציה בה אנו מבחינים בחסר - לא בה', כמובן, אך במלכותו בעולם. הסבר זה מפורש אף יותר בהסבר של מחזור ויטרי (ראו תוספות ברכות ג., ד"ה "ועונין"), ללב הקדיש, "יהא שמה רבא מברך":

זו תפילה שאנו מתפללין שימלא שמו, כדכתיב (שמות, י"ז, טז) "כי יד על כס י-ה" שלא יהא שמו וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק... שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם.

הציבור האומר את הקדיש הוא ציבור העסוק בתיקון חסר זה, בהשלמת מלכות ה'. תפילת שמונה עשרה היא התפילה בה אנו מציגים את החסרים שלנו ומבקשים מה' להשלים אותם. יחד, אנו - כפי שציינתי לעיל - מציגים בפני ה' את החסרים של ממלכתו. כיוון שכך, "ברכו" נאמר לפני קריאת שמע וקדיש לפני תפילת שמונה עשרה. בעשותנו כן, אנו הופכים את עצמנו לנושאי שם ה' בעולם, ובכך משנים גם את התפילות שלנו.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************