קורא

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 22 – קורא
 

א. פתיחה

בשיעור זה נעסוק בלימוד סוגית בבלי ברכות לו, א העוסקת בברכה על קורא. העיון בסוגיה יעמיק את הבנתנו בגדרי "ברכות הפירות" על ידי הכרת עקרונות הלכתיים ביחס לגדרי הברכה על קורא.

ב. קורא – סוגית הבבלי

שנינו בברכות לו, א:
קורא
רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה; ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו.
רב יהודה אמר בורא פרי האדמה - פירא הוא, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו - הואיל וסופו להקשות.
אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה.
ולא היא, צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא.
נפתח את העיון שלנו בסוגיה במתן רקע בוטני שיסייע בידינו לעמוד על פרשנות הסוגיה. הדברים הבאים נכתבו בידי ד"ר משה רענן:
כבסיס לעיון בהלכות המיוחדות ל"קורא" נקדים תאור קצר של חלק זה בדקלים בכלל ובתמר המצוי בפרט. הקור (בארמית "קורא") הוא רקמה של תאים עובריים (לא ממויינים) הממוקמת בלבו של קודקוד גזע הדקל. רקמה זו מקבילה לניצן  הקודקודי הקיים בכל הצמחים. התאים המתחלקים בקור מתמיינים תוך כדי גידול הדקל כלפי מעלה והופכים לעלים ומכבדות פרחים. בגלל מיקומו של הקור בראש הדקל מחד גיסא, והעדרה של רקמה יוצרת תאים באזורים אחרים של הדקל מאידך גיסא, הוא גדל רק בצמרת. העלים ומכבדות הפרחים מרוכזים בצמרת בלבד (תמונה 1) ואין הוא מתעבה או מגדל ענפים צדדיים. למעשה הקור מכיל בתוכו בצורה עוברית את הגזע והעלים שהתמר עשוי לייצר כל חייו. הסרת הקור גורמת למוות העץ משום שאין לו יותר תאים עובריים יוצרי רקמות חיות. המבנה האנטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות... הקור נקרא בימינו גם "לב הדקל" הן בגלל מיקומו והן בגלל תפקידו... הקור רך למדי וראוי לאכילה. מעץ תמר אחד ניתן להפיק קור במשקל של 10-15 ק"ג אך הוצאת הקור גורמת לעץ להפסיק להצמיח עלים חדשים ובסופו של דבר להתייבשות ומות העץ.
 
 
הקור הינו חלק מגזע הדקל, שבשלב הראשון להתפתחותו, בעודו רך,  ניתן לאכלו. על רקע זה, נבין את הקונצנזוס בין שמואל ורב יהודה שעל אף שהקורא גדל כחלק מעץ הדקל אין לברך עליו "בורא פרי העץ". העיקרון העולה מהסוגיה כאן הוא שאת ברכת "בורא פרי העץ" נברך רק על פרי העץ ולא על העץ עצמו.[2] האמוראים נחלקו באשר לברכת הקורא. לדעת רב יהודה יש לברך עליו "בורא פרי האדמה" משום שגזע העץ צומח מו האדמה, ולכן ניתן לתארו כ"פרי האדמה".[3] מכאן דייק סבי מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל שיש לחלק בין מטבע הברכה של "בורא פרי העץ" לבין מטבע הברכה של "בורא פרי האדמה". בעוד ש"פרי העץ" מתייחס דווקא לזהות הגידול כ"פרי", "פרי האדמה" מתייחס לעובדת צמיחת הגידול מהאדמה, ולכן ניתן לברך "בורא פרי האדמה" על גזע עץ, אף שהוא נעדר שם "פרי".[4] הסיבה לפער מושרשת בהבדל בין מידת הפירוט שבברכות אלו ומקומם בסולם הברכות. הרי כל פרי עץ צומח מן האדמה, וראיה לכך שבדיעבד מי שבירך "בורא פרי האדמה" על פרי העץ יצא ידי חובתו. ממילא מובן שמטרת ברכת "בורא פרי העץ" איננה לתאר את בית הגידול של הפרי אלא לתאר באופן ספציפי יותר את מהות הגידול וטיבו, ולכן מטבע הברכה שלו מצומצם דווקא לפרי, ממנו ניכרת ייחוד פרי העץ לעומת פירות האדמה.
שמואל חולק על רב יהודה וסובר שיש לברך על קור שהכל. מדבריו לרב יהודה, אנחנו למדים את טעם הדבר – "הואיל וסופו להקשות". בביאור הדברים נראה שתכונה זו מציינת את עובדת היות הקור גזע עץ, והיות וגזעי עצים אינם נחשבים מאכל אדם, אין לברך עליו את ברכת "בורא פרי האדמה", למרות שבשעה שהאדם אוכל ממנו הוא רך וראוי לאכילה. בעקבות דברי שמואל הסוגיה מציינת ששמואל עצמו רצה להפריך עיקרון זה באמרו לרב יהודה:
שיננא! כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה
הרקע הבוטני לדברים וממילא הסבר דברי שמואל מתבארים אף הם במדור של ד"ר משה רענן, בערך שכתב על צנון:
צנון הגינה נחשב לגידול חקלאי נוח משום שהוא עמיד למזיקים ומחלות. משך הגידול קצר ונמשך כחודשיים שלושה. הקטיף צריך להתבצע מוקדם משום שעם התבגרות הצנון הוא הופך להיות ספוגי ויבש ומופיעים עליו כתמים שחורים...
הצנון הולך ומתקשה תוך כדי התבגרותו ולכן יש לאכלו בעודו צעיר.
מתוך מדור "להרחיב", ערך צנון[5]
הדברים הנ"ל מסבירים את ההשוואה שערך שמואל בין קור לבין צנון – שניהם נאכלים בשלב צעיר של הגידול בשעה שהם רכים, וסוף שניהם להקשות. היות וכן שמואל סבר שדין אחד להם. היות ועל צנון מברכים "בורא פרי האדמה" הרי מוכח שלא הולכים אחרי סופו אלא על שם ההווה, ואם כן מוכח כשיטת רב יהודה שעל קור יש לברך "בורא פרי האדמה".
הסוגיה דוחה את דברי שמואל:
ולא היא, צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא.
ההסבר הפשוט של חילוק הסוגיה הוא שמדובר בחילוק הכרוך כולו בכוונה של המגדל החקלאי. המציאות החקלאית מלמדת שצנון ניטע בכדי לאכלו, ולכן אנו קובעים את מעמדו לפי שעת הקטיף שלו עת שהוא רך. לעומת זאת, לא נוטעים עצי דקל בכדי לאכול את הקור ולכן מעמד הקור נקבע על שם סופו, והא נדון כגזע. הרקע ליחס השונה של בני אדם מושרש בשוני בין קור לבין צנון במעמדם הבוטני. בעוד שהצנון הוא גידול המיועד לאכילה, ורק שהוא מתקשה תוך כדי התבגרותו, הקור הוא עץ שהוא רך בתחילתו.
לעיל הבאתי מדברי ד"ר רענן: "הוצאת הקור גורמת לעץ להפסיק להצמיח עלים חדשים ובסופו של דבר להתייבשות ומות העץ". בכך הוא מסביר את הסיבה לכך שבני אדם לא נוטעים עץ תמר על מנת לאכול את הקור:
המחלוקת המובאת בסוגייתנו לגבי הברכה שיש לברך על הקור נובעת מהתייחסות שונה למעמדו של הקור. אמנם הוא נאכל אך אין הוא פריו העיקרי של התמר. יתר על כן, הוצאתו מהעץ גורמת למות העץ ולכן, כאמור בגמרא, מלכתחילה אין נוטעים תמר על מנת לאכול את הקור
מתוך מדור "להרחיב" ערך קורא
השתא דאתינן להכי, אני מבקש להציע הסבר נוסף לדברי הסוגיה. הסבר זה קוסם לי, ברם קשה לשכנע מלשון הסוגיה שזו כוונתה. אחת ההגדרות היסודיות של "פרי" נטועה בעובדה שהפרי מכיל זרעים המאפשרים לגדל פירות נוספים. לאור זאת, ניתן להציע שאדם האוכל קור, ובכך מסרס את העץ וגורם למותו, לא מתייחס לקור כאל פרי. לכן לדעת שמואל לא ניתן לברך עליו את "ברכות הפירות" וברכתו היא שהכל.
סוגית הבבלי ממשיכה:
וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי - לא מברכינן עליה? והרי צלף, דנטעי אינשי אדעתא דפרחא, ותנן: על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר: בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר: בורא פרי העץ! 
אמר רב נחמן בר יצחק: צלף - נטעי אינשי אדעתא דשותא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא.
הסוגיה מציינת כאן לחלקים השונים של הצלף וקובעת שעל העלין והתמרות מברכים בורא פרי האדמה ואילו על האביונות והקפריסין בורא פרי העץ. הסוגיה מציינת שעיקר נטיעת הצלף הוא "אדעתא דפרחא", דהיינו על דעת לאכול את הקפריסין, ועדיין מברכים את "ברכות הפירות" על שאר חלקי הצלף!
נקדים במבוא בוטני המסתמך על דברים שכתב פרופ' יהודה פליקס, ועל המדור של ד"ר משה רענן.[6] שיח הצלף, גדל במקומות רבים בארץ, והקדמונים ניצלו את חלקיו השונים למאכל. הברייתא הנ"ל מבחינה בין עלין ותמרות שהם חלק מהשיח ולכן ברכתם בורא פרי האדמה לבין קפריסין ואביונות הנחשבים כפרי של הצלף ולכן ברכתם בורא פרי העץ (כל זאת לשיטת בית הלל שצלף הינו אילן, כמבואר בהמשך הסוגיה). לדעת פליקס התמרות הן הענפים הצעירים המתפתחים בתחילת האביב מבסיס הצמח, ואלו ראויים לאכילה לאחר קילופם. הקפריסין הם פקעי הפרחים בעודם סגורים. בשלב זה הם עטופים עדיין בעלי הגביע ולכן גוונם הוא אדמדם. אלו יתפתחו לאביונות שהם הפרי של הצלף שנראה כמו מלפפון מוארך בגודל קטן. להמחשת הדברים נצרף תמונות מתוך המדור של ד"ר רענן:
 
 
 
 
המיוחד בצלף לעומת עצים אחרים הוא שבעוד שבאחרים הפרי נאכל לאחר שהבשיל, בצלף אוכלים בעיקר את הקפריסין, שנאכלים לאחר שכובשים אותם. כיום עיקר היבול הנמכר בשווקים הוא הקפריסין ורובו מיובא מחו"ל.
לאור הנ"ל נבין את הדיון בסוגיה. הסוגיה מציינת שהצלף ניטע בעיקר "אדעתא דפרחא" דהיינו על מנת לאכול את הקפריסין, אך להלכה נקבע שמברכים את "ברכות הפירות" על כל חלקי הצלף. לכאורה, מסקנה זו עומדת בניגוד לעקרון שנקבע ביחס לעץ התמר בסוגית קורא, שמברכים "בורא פרי העץ" רק על פרי התמר שעבורו העץ ניטע.
הסוגיה מתרצת:
אמר רב נחמן בר יצחק: צלף - נטעי אינשי אדעתא דשותא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא.
אף שהחלק העיקרי הנאכל בצלף הוא הקפריסין, הצלף ניטע על מנת לאכול את כל חלקיו, וכפי שרש"י מסביר, "שאינן ממעטין את האילן בכך". מה שאין כן עץ התמר שניטע רק על דעת פירותיו אך לא על דעת הקור. כפי שהוסבר לעיל, הוצאת הקור ממיתה את העץ, ולכן ניתן אף לומר שהעץ ניטע על מנת שלא לאכול את הקור.
הסוגיה מסתיימת בקביעה:
ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה, הלכתא כותיה דשמואל.

ג. קורא – סוגית הירושלמי

אף בירושלמי יש סוגיה הדנה בברכה על קור:
קורא[7]
ר' יעקב בר אחא בשם שמואל או' עליו בורא פרי העץ.
תנא ר' חלפתא בן שאול שהכל נהיה בדברו.
תני ר' יהושע בורא מיני דשאים.
מתניתא דר' אושעיא פליגא עילוי, ואילו הן מיני דשאים. הקינרס והחלימה והדמוע והאטד.
ירושלמי ברכות ו, א
ר' יעקב בר אחא סבור שעל קורא מברכים בורא פרי העץ, והוא ככל הנראה לא מקבל את העיקרון המוסכם בבבלי שאין לברך ברכה זו משום שהקורא הינו חלק מהגזע ואיננו פרי. לשיטתו, מברכים "בורא פרי העץ" לפני אכילת חלק מעץ, בין מפריו ובין מגזעו.
לעומתו, שאר האמוראים בירושלמי סוברים, בדומה לבבלי, שאין לברך בורא פרי העץ אלא על פרי. הברייתא המובאת על ידי ר' חלפתא בן שאול היא כשיטת שמואל שיש לברך שהכל, ואילו הברייתא בשם ר' יהושע אומרת שמברכים "בורא מיני דשאים". כהסבר לשיטה זו נראה להציע את שיטת ר' יהודה במשנה ברכות ו', א, שעל ירקות מברכים "בורא מיני דשאים". בשיעור 3 כבר עמדנו על כך שרבי יהודה מקבל באופן עקרוני את מערך הברכות של "ברכות הפירות", אך סובר שלא ניתן לברכה על ירקות משום שירק אינו פרי. נראה ששיטת ר' יהושע בירושלמי כאן מושתת על תפיסה שברכת "בורא מיני דשאים" היא ברכה על דבר שגידולו מן הארץ אך אינו פרי. לכן זו הברכה הראויה על קורא, שכן אף הוא איננו פרי. הירושלמי מעיר שברייתת ר' אושעיא חולקת, ולדעתה מברכים "בורא מיני דשאים" רק על מה שמוגדר כדשא. לפיכך, אין לברך על קורא "בורא מיני דשאים", שכן אמנם הקורא אינו פרי, אך הוא גם אינו דשא.
סיכומו של דבר, יש קשת של דעות בספרות האמוראים באשר לברכה על קור. לדעת ר' יעקב בר אחא ברכתו היא בורא פרי העץ, לדעת רב יהודה ברכתו היא בורא פרי האדמה, לדעת שמואל ור' חלפתא בר שאול הברכה היא שהכל, ולדעת ר' יהושע הברכה היא בורא מיני דשאים.
 

ד. להלכה ולמעשה

בעקבות סוף סוגית הבבלי הקובעת שהלכה כשמואל, נפסק להלכה כמותו. כך פוסקים הרי"ף (כה, א ברב אלפס) והרמב"ם (הלכות ברכות פ"ח ה"ו), וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים ר"ד, א). ברם, יש שהעירו שהמציאות החקלאית השתנתה ולכן יש מקום להעריך מחדש את הפסיקה ביחס לקור. כך כותב ד"ר רענן:
"לבבות הדקל" הנמכרים למאכל נלקחים ממין דקל בשם פופניה שמגדלים במיוחד למטרה זו. דקל הפופניה גדל בקצב מהיר על פני שטחים גדולים לכן גידולם עבור ה"לבבות" כדאי למרות שהוצאת הקור ממיתה את העץ. מכל עץ מפיקים קור באורך ממוצע של כ – 40 ס"מ המספיק למילוי קופסת שימורים אחת (5 יחידות בעובי 1-4 ס"מ').
לאור זאת, נפסק להלכה  בספר "וזאת הברכה" שיש לברך כיום על קורא בורא פרי האדמה.[8] נעיר שלהסבר שהצענו, שהסיבה להפקעת הפירות הוא משום שנטילת הקור ממיתה את העץ, מסתבר שאין מקום לומר כן, שכן גם כיום נטילת הקור פוגעת בעץ, ולכן המברך לא יכול לומר במטבע הברכה שהוא אוכל פרי.

ה. לא נטעי אינשי אדעתא דהכי

בעקבות דברי הסוגיה המסבירה את החילוק בין קור לבין צנון בכך ש"צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא", נחלקו הראשונים האם ניתן להסיק מכאן עקרון שמברכים בורא פרי האדמה רק על גידול שגודל על מנת לאכלו במצב בו המברך אוכלו. המחלוקת מושרשת בשאלה פרשנית והיא האם עקרון זה עומד בפני עצמו, או רק בצירוף עם שאר הנתונים של קור, דהיינו, אין לברך בורא פרי האדמה רק על דבר שסופו להקשות כאשר לא נטעי איניש אדעתא דהכי.
בעקבות הסוגיה כתבו התוספות:
אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו
ואותן שקדים כשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהן כשיתבשלו מברך עלייהו נמי שהכל.
תוספות מסכת ברכות דף לו עמוד א
לכשנדייק היטב בלשונם, נשים לב שהדברים אמורים ביחס ללולבי גפנים ולקליפת השקד, ומסתבר שהתוספות דנו באלו משום שהם דומים לקור בכך שאינם פרי. כך עולה במפורש מדברי הרא"ה:
ובודאי דכל היכא דהוא פרי לא שנא (בלולבין) נטעי אינשי אדעתא דהכי או לא,  דמכל מקום פירא הוא ולא איתמר האי לישנא והאי טעמא כלל בשום דוכתא אפירא, אבל במידי דהוא גופיה לאו פירא כלל   אלא דאכלי ליה אינשי כגון פוגלא וירק דלאו פירא ולולבי גפנים וקורא נמי דלאו פירא וכיוצא בהן, בהא שני לן בין מידי דנטעי אינשי אדעתא דהכי להיכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, וזה דבר ברור וראוי להזהר בזה לפי שכבר טעו בו רבים. 
רא"ה ברכות לו, א
לעומתם, יש ראשונים שמשמע מדבריהם שהעקרון של "לא נטעי אינשי" חל גם על פירות. כך משמע בדברי הרא"ש:
שקדים המרים כתב בעל ה"ג קטנים ב"פ העץ גדולים ולא כלום דכיון דיותר הם ראויין לאכילה בעודן קטנים נטעי אינשי להו אדעתא דהכי
רא"ש מסכת ברכות פרק ו סימן ג
הרא"ש לא מזכיר את אכילת הקליפה אלא את העקרון של "לא נטעי אינשי". להלכה, הט"ז צידד בעמדה המקבלת את העקרון של "לא נטעי אינשי" גם ביחס לפרי, והמשנה ברורה מציין לאחרונים החולקים ופוסקים כשיטת הרא"ה:
כתב הט"ז דקטניות רטובין בשל גנות שנזרעין ע"ד לאכול חיין מברך בפה"א אפילו על השרביטין לבד דע"מ כן נזרעו אבל של שדות שדרכן להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן מבושלין מברך על הקטניות כשהן חיין אפילו כשהן רטובין שהכל ואם בשלן בפה"א ובפמ"ג מפקפק מאד על דבריו וכן דעת הרבה אחרונים דאין לחלק בין קטניות לקטניות ולעולם מברך עליהן כשהן רטובים בפה"א וכן מנהג העולם
משנה ברורה סימן רד ס"ק ט

ו. סיכום

מקרי קצה אינם שכיחים, אך דווקא הם מסייעים בידינו לחדד מושגים ועקרונות הלכתיים. כך עלה בידינו, באמצעות סוגית קורא, העוסקת בברכה על אכילת קור שהוא חלק מגזע עץ הדקל, שעה שהוא רך. מסוגיה זו עמדנו על מספר עקרונות הלכתיים, הנוגעים להגדרת "פרי" במסגרת "ברכות הפירות":
  1. ברכת "בורא פרי העץ" מברכים דווקא על פרי אך לא על חלקי העץ האחרים. לכן, על קור ועל העלין והתמרות של צלף אין לברך "בורא פרי העץ".
  2. בברכת "בורא פרי האדמה" המונח "פרי" מתפרש כצומח מן האדמה ולא מתכוון דווקא לפרי.
  3. במסגרת דברי שמואל עמדנו על האפשרות שלא ניתן לברך את "ברכות הפירות" על חלק מגידול שקטיפתו מעקרת את הגידול וממיתה אותו.
במסגרת לימוד הסוגיה נחשפנו לחשיבות הכרת המציאות הבוטנית וראינו כיצד הכרתה מאפשרת הבנה טובה יותר של הסוגיה.
בשיעור הבא נמשיך את העמקת הבנתנו את הגדרת "פרי" באמצעות עיון בסוגית צלף בברכות לו.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] לאתר פורטל הדף היומי לחץ כאן; לעיון בערך קורא במדור "להרחיב" לחץ כאן. אני מודה לד"ר רענן על הרשות לצטט ממדורו בשיעורים אלו.
[2] היות וגזעי רוב העצים אינם ראויים לאכילה, אין כמעט מקרה דומה לקורא. הגמרא בהמשך תשווה בין קורא לבין צלף, שחלק מעליו ראויים לאכילה. כך יוצא שדרך מקרה יוצא דופן זה זכינו ללמוד עקרון בהלכות "ברכות הפירות".
[3] הדברים הובאו גם בשיעור 20.
[4] למיטב הבנתי הדברים אמורים גם לפי פסק ההלכה שעל קורא יש לברך שהכל. כפי שנראה מיד בסמוך, הסיבה לברך שהכל איננה משום שמטבע הברכה של ברכת בורא פרי האדמה חייב להתייחס ל"פרי" אלא מסיבות אחרות.
[5] לעיון בערך צנון במדור "להרחיב" לחץ כאן.
[6] יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל עמ' 190-185. לעיון בערך צלף במדור של ד"ר רענן, לחץ כאן.
[7] בכ"י ליידן הנוסח הוא "קודם", והוגה ל"קורא".
[8] וזאת הברכה, בירור הלכה לו, עמ' 308.