קורע| 4

בשיעור הקודם עסקנו בגדרים שונים שעלו באחרונים בדין קורע. גדר נוסף שעלה באחרונים נוגע לחידושו של ה'ביאור הלכה' במלאכת קורע, עליו נעמוד בתחילת שיעורנו זה. לאחר מכן נסכם את דברינו במלאכת קורע, ונדון במספר מקרים אקטואליים.

ויקרעם לשנים קרעים

כותב ה'ביאור הלכה':

"ולולי דמסתפינא הו"א דבר חדש בזה דלא שייך שם קורע על מנת לתקן כי אם כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם... וכשקורע בחמתו דמחייב הרמב"ם הטעם משום דמטיב בזה לעצמו שמשכך חמתו הוי כאלו מתקן כל גוף הבגד מה שאין כן כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל לא שייך בזה שם קורע על מנת לתקן כי אם שם אחר דהיינו מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד... ותלוי הדבר בהתקון אם הוא תקון גמור חייב משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד ואם אינו תיקון גמור הוא מדרבנן... ולפי זה אם קורע הנייר לכמה קרעים וצריך לכל אחד להשתמש בו הוא חייב דהוא קורע על מנת לתקן, וסמך למה שכתבנו ממה שאמר במועד קטן (כב:) על הקרא דכתיב 'ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים' ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהוא לשנים וכו' - משמע דסתם קרע הוא לשנים, ולא שיקרע איזה חתיכה מן הצד וישליכו וישאר הבגד על מקומו" (סי' ש"מ ד"ה אין שוברין).

ה'ביאור הלכה' שם בא לתרץ למה אין בקריעת נייר בשבת חיוב משום קורע, ומפני זה חידש את חידושו הגדול, והוא עצמו לא ברור לו הדבר עד תום, והניחו בצריך עיון.

והנה, לענ"ד נראה שדרך זו קשה בהסבר דין קורע. זאת מפני שלענ"ד כשקורע בגד מפני שהוא ארוך מדי וקורעו כדי לתקנו, נראה פשוט שיש לחייבו משום קורע, כי מתקן בזה הבגד. עיקר התיקון לר' יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה צריך להיות או בגוף הבגד, או בשביל האדם. זו הסיבה מדוע ר' יהודה מחייב בקורע בחמתו, מפני שמשכך כעסו בזה, ושם הרי אינו מתקן את שני החלקים.

ומשום כך, ה'ביאור הלכה' קשה מאוד לענ"ד, שהרי מוקד התיקון בזה הוא לא הבגד אלא האדם. וחזינן מזה שגדר קורע אינו שני החלקים אלא מעשה הקריעה, ואם הוא לתיקון בגופו, יתחייב אף לר"ש ואם לתיקון שמחוץ לגופו כגון לשכך חמתו, יתחייב רק לרבי יהודה.

 

 

קריעה לצורך עונג שבת

אם נרצה לסכם את דברינו עד כה, ראינו מספר הסברים לדברי התוספתא המתירה את קריעת העור מעל פני החבית. ראינו את דברי שלחן ערוך הרב' הסובר כי איסור קריעה קיים רק כאשר קורע ומפריד גופים רבים שנתחברו. ואת חידושו של ה'ביאור הלכה' כי שם קורע שייך רק כאשר צריך לשני החלקים.

אפשרות אחרת הינה לנקוט בגישה 'שמרנית' יותר בדין קורע, על פיה יש קורע בכל קריעה [שלא כביאור הלכה ושלא כש"ע הרב, וכו'], ועקרונית יש לאסור כל קריעה לפחות מדרבנן, וכגון שהוא מקלקל. מה שהתירו בתוספתא לקרוע העור מעל החבית, היינו משום עונג שבת וצורך האוכל, וכעין שכתב הר"ן:

"דנהי דכל המקלקלין פטורין, איסור מיהא איכא. אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור, הכא משום צורך שבת שרי לכתחילה^[1]"                                   (שבת סא: באילפס).

ובזה יש להסביר בכל המקרים של הפקעה וקריעת חוטים של תבשילים ועופות וכיו"ב, שכולם הותרו לצורך אוכל, ולצורך שבת.

בדרך זו כתב בספר 'תוספת שבת' בתגובתו לדברי המ"א שם שהתיר לגמרי פסיקת תלוש (ע"פ שיבלי הלקט שהבאנו למעלה), והעיר עליו שההיתר הוא רק לצורך שבת:

"מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד הטעם דפסיקת תלוש אינו אסור... מיהו לא שרי אלא לצורך שבת וכן כתב הר"ן עיין תוי"ט^[2]"                                                   (סי' שי"ד ס"ק כו).

קריעת שקיות

מעתה, נבוא לדון לעניין מעשה בקריעת שקיות שמכילות אוכל או דברים אחרים שאדם זקוק להם בשבת. בכל קריעה כזו יש לדון מצד דיני סותר או בונה בכלים, שלא נדון בה במסגרת זו. נדון כאן רק מצד מלאכת קורע.

לדברי שו"ע הרב בעל התניא - נראה שקריעת שקיות הנייר או הניילון, אין בהן משום קורע, כי הן לא עשויות מחלקים שונים. אולם, אם יפתח את השקיות במקום הדבקתן, כגון שקיות סוכר ומלח, שהן מנייר ומודבקות בראשן בדבק, או שקיות ניילון המדובקות בראשן באמצעות חום ובא להפרידן באותו מקום^[3], כשקיות חטיפי ילדים למיניהם, לכאורה יש בהן משום קורע שהרי מדובר עכשיו בחלקים שנדבקו ביניהם, ובהפרדתם יש משום קורע.

וכן, לשיטה שהבאנו למעלה שאין איסור בקריעה ע"פ היסוד שהבאנו בשם שיבלי הלקט ולפי פירושו של שביתת השבת, אין שום איסור בקריעת שקיות נייר או ניילון בשבת, שאין איסור בפסיקת תלוש. אמנם לדברי השביתת השבת, פתיחת השקיות במקום הדבקתן, יש בה צד של מלאכת אומנות ויש לאוסרה בשבת.

אמנם, לדברי שביתת השבת הנ"ל שבמקום שעטפו מאכלים וכיו"ב בשקיות ביטלו אותן לגמרי לאוכל, והוי כחותלות של תמרים שאין בהן דין קורע כלל משום שטפלות הן לגמרי לאוכל, יש להתיר אף בנידוננו בכל תנאי ובלי מגבלה. וכן יש להתיר בזה לדברי ה'ביאור הלכה' (סי' שי"ד) שכתב כי כל קריעה שהיא קלקול במהותה ואין בה צד תיקון לא אסרוה חז"ל, יש לומר כן אף בנידון דידן.

אבל לשיטות שאינן מגבילות דין קורע וסוברות שעקרונית שייכת מלאכת קורע בכל גווני, ויש בכל קריעה איסור דרבנן אפילו אם הוא מקלקל, יש לכאורה לאסור. אולם, יש להעלות בזה שני טיעונים להיתר:

1. כיוון שההדבקה לא הייתה לעולם, אלא לזמן, יש מקום לדון בזה מצד תפירה שאינה של קיימא, שאין בזה חיוב חטאת. ואולי יש מקום אפילו להתיר לגמרי, כפי שפסק הרמ"א (סי' שי"ז סעיף ג) שיש מתירין בתפירה שאינה של קיימא. אמנם, היתר זה לא ברור לגמרי שם, שהרי הביא דעת המחמירים בתפירה שאינה של קיימא, אבל כיוון שסיים שם 'ואין להתיר בפני עם הארץ'^[4], משמע שהכריע עקרונית להיתרא בזה.

ומ"מ יש לדון בגדרי תפירה שאינה של קיימא המותרת, ולדמותה לקשר שאינו של קיימא, ושם אין אנו מתירים אלא בקשר שנקשר ליום אחד, ובנידוננו נתפרו השקיות ליותר מיום אחד. אך יש מקום לומר שכל קשר או תפירה שברור שנעשו כדי להתירן בשלב כלשהו, מותר לקרעם או להתירם אפילו נעשו ליותר מיום אחד, מפני שברור שאינם של קיימא. דומה הדבר למה שדיברנו במלאכת תופר בהדבקה שנועדה מראש לפותחה, שלא הוי תופר או קורע, כיוון שמראש הדביקו באופן שיוכל להיפתח ולא הוי עשיית גוף אחד ממש.

2. עוד יש להתיר בזה מצד שהקריעה היא קלקול של התפירה. ואמנם, תלוי הדבר במחלוקת האחרונים, שכיוון שע"י הקריעה מאפשר הוצאת האוכלים וכיו"ב מן השקית, לדעת הפר"ח נחשב הדבר תיקון, אך רוב האחרונים חלקו עליו וסברו שצריכים תיקון בגוף הדבר, וכיוון שאין תיקון בגוף השקית, הוי מקלקל. ואע"פ שמקלקל פטור ולא מותר לגמרי, יש להתיר בזה מצד שהוא לצורך האוכל, וכמו שהבאנו למעלה בשם תוספות שבת ותוי"ט.

בנוסף, יש לדון אם להעדיף קריעת השקיות במקום הדבקתן, או לקרען במקום אחר. שמצד אחד יש להעדיף קריעה שלא במקום הדיבוק לשיטות 'שולחן ערוך הרב' ו'שביתת השבת', אולם מצד שני יש להעדיף פתיחת מקום הדיבוק, לפי שהיא תפירה שאינה של קיימא, ואפשר גם שאינה תפירה כלל כי מיועדת לפתיחה, וכמו שנתבאר.

והנראה לענ"ד הוא שיש להעדיף קריעה שלא במקום הדיבוק, שבזה, אנו מרוויחים גם לדעת המחמירים שהוא בודאי מקלקל גמור והוא לצורך האוכל. ויש בזה עדיפות נוספת מצד עשיית פתח יפה, שבאופן זה אין בעייה. אמנם, נראה שגם הפותחים במקום הדיבוק, יש להתיר להם מפני הטעמים שהובאו למעלה, ולעניין עשיית פתח, עיין דיוננו במלאכת בונה וסותר.

יש לציין כי אם מדובר בשקיות המכילות חפצים אחרים שאינם אוכל ואינם מוצרים הנחוצים לצורך השבת^[5], תהיה נ"מ בין הטעמים שהוזכרו. שאם כל ההיתר הוא מצד צורך שבת, אי אפשר יהיה לפתוח ספר שנמצא באריזת נייר או ניילון סגורים, אבל למתירים מצד שאין דין קריעה באופן זה לשיטות השונות, יש להתיר גם כאן. וכך נראה מדברי הגרש"ז אויערבך ז"ל שכתב הטעם להתיר משום דפסיקת תלוש מותרת, ולכן יש להתיר לפתוח אריזות מתנות וכיו"ב, כי הוא דימה את כל האריזות לחותלות של תמרים שמתבטלות לדבר עצמו.

פתיחת ההדבקה המצויה בטיטולים, או בפלסטרים וכיו"ב:

הנה, לכאורה נחשב הדבר כקורע תפירה שאינה של קיימא, וכיוון שהדבקה נעשתה במפעל לזמן ארוך יחסית יש לאסור פתיחתה בשבת לפחות מדרבנן. שהרי, גם המתירים תפירה שאינה של קיימא, היינו דווקא בדומה לקושר, כאשר נעשתה לזמן קצר.

לכן, נראה כי יש להקפיד לפתוח את המדבקה לפני כניסת שבת, וגם אם יחזור וידביקנה לפני שבת, יהיה מותר לפותחה בשבת שהרי זו תפירה שאינה של קיימא, שעשויה לפותחה ביומה. וכך הכריע ב'שמירת שבת כהלכתה':

"חיתולים ושאר בגדי ילדים אשר בשעת אריזתם בבית החרושת נדבקו באספלנית [פלסטר] כדי לשמור על נקיונם, ובשעת השימוש בהם פותח את האספלנית... הרי אם יפתח את האספלנית מבעוד יום, כי אז לשוב ולהדביקה על החיתול בשעת השימוש בו, ובגמר השימוש פותחה וזורקה"                             (פרק ט"ו, סעיף פא).

אמנם, כבר הבאנו למעלה במלאכת תופר, וגם לעיל בסמוך, שסוג הדבקה כזה שכל מהותו שהוא נעשה לפתיחה ולסגירה חוזרת, ועשוי להדבקה רב פעמית, באופן שאין שום כוונה לחבר אותם זל"ז באופן שיהיו לאחדים, נראה לי שאין זה חשוב תופר כלל. ונראה שסוג הדבקה כזה עדיף אף מתפירה שאינה של קיימא, ויש לדמותו לכפתורים ולרוכסנים, וממילא אין בפתיחתו בשבת חיוב קורע. ולכן, יש להתיר להשתמש בטיטולים בשבת כרגיל בימות החול, ואין צורך לפתוח מקום ההדבקה מבעוד יום^[6].

עוד יש לדון בתלייית מודעה על לוח מודעות בשבת, באמצעות נעץ כנהוג, אם יש בזה משום תופר או משום קורע בהורדת המודעה. ונראה לי פשוט שכיוון שהלוח הזה נועד לתלות עליו מודעות לזמן מוגבל ולהורידן משם מאוחר יותר, אין זה תופר ולא קורע, ועדיף מתפירה שאינה של קיימא שיש מחמירים בזה וכנ"ל, משום שכאן ברור שאינו הופך לדבר אחד, וגם צורת החיבור אינה בדבק אלא בנעץ, שמאפשר ניתוק פשוט לשעת הצורך. ובר מן דין, כבר הבאנו את פסק הרמ"א שהכריע בזה להיתר בתפירה שאינה של קיימא, וממילא ה"ה בקריעה, ולפיכך, נראה לי שיש להתיר לתלות ולהסיר מודעות על הלוח בשבת. אמנם, מן הראוי לדאוג לכך שהגבאים בבתי הכנסת יעשו זאת לפני שבת, גם מצד טירחא יתירה בשבת שיש להקפיד בזה.

ובדבר דפי פינקס שמחוברים זל"ז בחלק העליון שלהם בדבק מיוחד [מעין חומר אדום], אם מותר להפריד אותם בשבת, נראה לענ"ד שבזה יש לחוש קצת לאסור. זאת משום שאין זה דומה למדבקות הרב פעמיות, שאמרנו שאין זה בגדר תופר כלל, אבל הכא הרי ברגע שנוטל דף אחד שוב לא יוכל להשיבו לשם, ולכן, שפיר חשיב קורע.

אמנם, יש לדון בזה מצד שאינו תפירה של קיימא, שבודאי חיברו הדפים באופן זה כדי לאפשר הפרדתם באופן קל יותר  לכשיצטרך. אולם מכל מקום נראה לי שאין להתיר אלא כעין תפירה בדבר שהוא ליומו, ובנידוננו הדפים מחוברים זמן רב, ואין להפרידם, אפילו למקילים בתפירה שאינה של קיימא, מ"מ בעשוי לקיימא קצת יש להחמיר, כמו בקושר^[7].

עוד יש לדון בחיתוך נייר טואלט לשימוש בשבת – בדבר זה יש עקרונית לדבר על ג' כיוונים לאסור.

1. מצד מחתך, אם מחתך את הנייר במקומות המסומנים שהוא מחתך במידה קבועה. ובזה, לענ"ד נראה שכיוון שאינו מקפיד באמת על המידה, ולכל היותר כשמחתך במקום זה מפני הנוחיות הוא עושה, אין זה שייך למלאכת מחתך, ומ"מ ראוי להחמיר בזה, כי שמא גם נוחיות זו לחתוך במקום המידה יש בה גדר מחתך, ונרחיב בזה במקומו בס"ד.

2. מצד קורע – כאן אינו קורע על מנת לתפור, ויש לדון אם קריעה זו נחשבת קלקול או תיקון, ובאופן פשוט הוא בודאי מתקן ביחס לנייר החתוך, כי הוא מאפשר לעצמו את השימוש בחתיכה הקרועה, אבל במצב זה נכנסים לכל הדיונים שדנו לעיל בגדרי מלאכת קורע, על פי השיטות השונות שהזכרנו באחרונים בזה, אם קריעת נייר יש בה חיוב מצד קורע או לא, ונראה לי שאם יקרע באופן שלא יהיה חיתוך ישר יש בזה גם קריעה באופן של קלקול, וכן אם יקרע את הנייר בשינוי, ובמקום כבוד הבריות התירו אם אין בזה איסור תורה, ועוד, שכדאים הם כל האחרונים שהבאנו דבריהם לסמוך עליהם שאין בקריעה זו איסור תורה של קורע.

3. מצד מכה בפטיש – תיקון מנא – נראה לי שיש לדון בחיתוך הנייר והכשרתו לקינוח כתיקון מנא, בדומה לנייר שהיו קורעים כדי לצלות עליו את הדג, שאסרוהו משום שהוא כמתקן מנא, ומפשטות דברי הראשונים נראה שהוא רק איסור דרבנן מפני שאינו כלי גמור, ונראה לי שה"ה הכא שאינו כלי גמור, והוי רק איסור דרבנן, ובמקום כבוד הבריות יש להקל בזה.

ובודאי, לכתחילה, יש להקפיד להשתמש בנייר החתוך מבעוד יום, ואין לסמוך על זה אלא היכא דלא אפשר.

לבסוף, יש לדון בשאלת הסרת הנייר המכסה גביעי אשל ולבן בשבת, שלכאורה, המכסה דבוק לכלי, והפרדתו יש בה משום קורע, ואף שהוי תופר שאינו של קיימא, מ"מ יש לאסור מדרבנן שהרי לא נעשה להפרידו ביומו. אבל יש לומר שאין תופר אלא במדביק שני ניירות זל"ז, והופך אותם לדבר אחד,  אבל הכא ההדבקה היא של הנייר לגביע, וניכרים הדברים שאינו רוצה להפכם לאחדים ודמי למגופה שעל פי החבית שהתירו להתיזה מעל החבית בשבת משום שאינה חיבור וביאר רש"י בשבת מח:  - 'מגופה - אינה מן החבית עצמו, ואף על פי שדבוקה בו - אינו חשוב חיבור, שהרי לינטל עומדת, אבל הבגד כשנארג - כולו חבור^[8].