קושר | 1

מן המשניות בפרק ט"ו דשבת נראה שיש שלושה סוגי קשרים:קשר שחייבים על עשייתו, קשר שמותר לכתחילה לעשותו, וקשר שאין חייבים עליו אך אסור לעשותו.

וכך שנינו שם:

"ואלו קשרים שחייבין עליהן: קשר הגמלין, וקשר הספנין...  רבי מאיר אומר: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו... יש לך קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין^[1]. קושרת אשה מפתח חלוקה, וחוטי סבכה, ושל פסקיא, ורצועות מנעל וסנדל, ונודות יין ושמן, וקדירה של בשר. רבי אליעזר בן יעקב אומר: קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא"      (שבת קיא:).

ויש לעיין בגדרי קשרים אלו, וביסודה של מלאכת קושר.

יסוד מלאכת קושר

הראשונים חלוקים בשאלה מהו יסוד מלאכת קושר. חלק מהראשונים, בתוכם רש"י והרא"ש, סוברים כי מלאכת קושר בנויה על יסוד אחד בלבד, והוא שאלת מידת קיומו של הקשר אם הוא של קיימא או לא, לפי הגדרים שנבאר בהמשך. לעומתם, הרי"ף והרמב"ם סוברים שהמלאכה בנויה על שני יסודות: מעשה הקשר עצמו - צורתו ואופן עשייתו, וכן אם הוא קשר של קיימא או לא. לשיטתם, חייבים רק על קשר שיש בו את שני הרכיבים.

נראה, ששורש המחלוקת נעוץ בשאלת יסוד וגדרי המלאכה: לרש"י ולרא"ש יש לומר שמלאכת קושר, עיקרה בחיבור שנוצר ע"י קשירת שני קצות החוט בקשר, ולכן בעינן שיהיה קשר של קיימא כי זוהי הגדרת החיבור, שהופך ליחידה אחת, ואם אינו של קיימא, הרי אין זו יחידה אחת. אבל הרי"ף והרמב"ם סבורים שגדרי קושר אינם רק שאלת טיבו של החיבור מצד מידת משך קיומו, לדעתם, חלק מהותי מגדרי המלאכה הוא גם טיבו של מעשה הקשר עצמו, אם הוא מעשה אומן או לא.

הצד השווה בשתי השיטות הוא שהכול דורשים שהקשר יהיה של קיימא. כך עולה מהגמרא לעיל (עד:) שם למדו קושר מן המשכן, ולא רצו ללמוד מקשירה ביתדות האוהלים, מפני שהוא קושר על מנת להתיר, ואינו קשר של קיימא, ולפיכך למדוה מאורגי יריעות שפעמים שנפסקת להם נימא והם קושרים אותה, או מרשת של צדי חילזון שקושרים ומתירים. וז"ל רש"י שם:

"שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו, מתיר מכאן וקושר מכאן"                                                              (שם).

מכאן שהדרישה לקיימא אינה מן המשכן, שהרי במשכן היו גם קשרים שאינם של קיימא, כגון הקשרים ביתדות האוהלים. על כורחנו צריך לומר שהצורך בקשרי קיימא, הוא מצד מהותו של החיבור שנוצר - ורק קשרי קיימא מוגדרים חיבור, כי הרעיון של חיבור הוא להפוך את שני החלקים או הקצוות לדבר אחד באמצעות הקשר, ובקושר על מנת להתיר אינו הופך דבר אחד.

עוד יש לשים לב לדעת ר"מ במשנה:

"כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו".

ולהלן שם במשנה מחלוקת תנאים נוספת:

"חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו, רבי יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסקיא ובלבד שלא יענבנו"           (קיג.).

ומבואר שם בגמרא שרבי יהודה וחכמים נחלקו אם עניבה^[2] - קשירה היא או לא, ולחכמים שאינה קשירה, אין לאסור אפילו מדרבנן, דעניבה בקשירה לא מיחלפא. וכך הם דברי הרמב"ם:

"העניבה מותרת לפי שאינה מתחלפת בקשירה, לפיכך החבל שנפסק מקבץ שני קצותיו וכורך עליו משיחה ועונב עניבה"          (הל' שבת פ"י, הלכה ה).

נברר תחילה את יסוד מחלוקת ר"מ וחכמים בעניין קשר שיכול להתירו בידו אחת:

רש"י במשנה שם הדגיש שר"מ פוטר בקשר כזה אפילו עשאו לקיימא, משום שלהגדרת חיבור, אין די בתכניות האדם, וצריך שהקשר מצד עצמו יהיה בר קיימא, ואם יכול להתירו בידו אחת, אינו נחשב חיבור. 

הגמרא עצמה התלבטה בדעת ר"מ:

"טעמיה דרבי מאיר משום שיכול להתירו באחת מידיו (ואם כן אף עניבה נמי), או דילמא טעמיה דר' מאיר משום דלא מיהדק (ועניבה מהודקת היא), תיקו"                                   (קי"א:).

פירוש הדברים, לענ"ד, הוא כי השאלה העיקרית הינה האם השליטה על התרת הקשר בלא קושי כלל, מפקיעה את שם החיבור, או שמא זה עצמו אינו פוגע בחיבור אם אינו מתכנן לעשות זאת, ורק אם הקשר מצד עצמו אינו מהודק, שהרי רק מפני זה אפשר להתירו בידו אחת, ולפיכך, אין כאן חיבור מהותי. על פי זה, ספק הגמרא בנוגע לשאלה האם ר' מאיר מחייב בקשר עניבה, הוא שלפי טעם השליטה על הפתיחה, ר' מאיר אמור להתיר אף עניבה שאינה קשר, ולפי הטעם ההידוק, עניבה מהודקת, וחייבים עליה, וסלקא בגמרא בתיקו.

ויש לעיין מהי סברת חכמים החולקים על ר' מאיר, וסוברים שאף קשר שניתן להתירו בידו אחת חייבים עליו, ואם כן, היה לנו לומר בקל וחומר שעניבה צריכה להיחשב כקשר לשיטתם, שהרי מהודקת היא (ויכולת הפתיחה אינה בעיה לשיטתם). ואכן עיין ריטב"א שכתב:

"פירוש אף על פי שעשאו לקיימו שם לעולם, [צריך] שיהא קשר קיים בעצמו שלא יוכל אדם להתירו בידו אחת דאיכא הני תרתי, אבל אי ליכא תרתי לא חשיב כקשר מדאורייתא, ורבי מאיר לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים^[3] "       (קיא: במשנה).

לדבריו, ברור שחכמים מקבלים את עמדת ר"מ. מכיוון שעניבה מותרת לשיטתם, ק"ו בקשר שניתן להתירו בידו אחת. בעיית הגמרא לשיטתם הינה האם ר"מ יכול להודות בעניבה לשיטת רבי יהודה שמחייב בה. לשיטה זו של הריטב"א מחלוקת ר' מאיר וחכמים היא כך: לחכמים יכולת השליטה על פתיחת הקשר פוגמת בחיבור, ולכן גם עניבה אינה חשובה חיבור ואינה קשר, וק"ו קשר שיכול להתירו בידו אחת. לר' מאיר יש ספק בגמרא האם השליטה על הפתיחה או נקודת ההידוק קובעות ומגדירות את החיבור, ולכן יש ספק בעמדתו כלפי עניבה. הריטב"א, לשיטתו, הכריע בעירובין (צז.ד"ה ופרכינן), שמותר לעשות קשר מרופה [=רפוי, שיכול להתירו בידו אחת]

אך, ראשונים רבים^[4] חלקו עליהם וסברו שלחכמים אף קשר שיכול להתירו באחת מידיו חייבים עליו, וכן הכריע להלכה במשנה ברורה:

"ואפילו לא מיהדק שפיר ויוכל להתירו באחת מידיו חייב"   (סי' שי"ז, סעיף א).

מכל מקום, גם ראשונים אלו סברו שעניבה אינה קשר, ואם כן, צריך עיון בסברת חכמים בזה. ואשר נראה בזה, הוא שעניבה גרועה מקשר הואיל ואזלינן בתר כוונתו ולא בתר יכולתו למעשה להתיר את הקשר. דהיינו, יכולת טכנית להתיר את הקשר בלא מאמץ אינה פוטרת. על כן, בקשר שיכול להתירו ביד אחת חייב, אך בעניבה הואיל והתרת הקשר נעוצה כבר בעשייתו, 'חורבנו נמצא בבניינו', בטלה דעתו של קושר והוי הקשר כמותר ועומד^[5].

רבי יהודה שסובר שעניבה היא קשר, וחייבים עליה, סבור שכיוון שהשתא הוי קשר, אין חורבנו הפוטנציאלי משנה מטיבו של הקשר הקיים כרגע, ולשיטה זו אין קשר מוכרח בין דברי רבי יהודה לשיטת ר"מ, ואפשר שרבי יהודה יסכים או יחלוק על ר"מ בעניין קשר שניתן להתירו בידו אחת.

בהקשר זה, יש לציין את דברי התוספות (שבת קיא: ד"ה עניבה) שהקשו כי מן הסוגיה בפסחים (יא.) נראה שר"מ סבור שעניבה אינה קשר. אמנם, לדעתנו, הסוגיה בשבת עוסקת רק בהיבט אחד של עניבה, והוא שאלת יכולת השליטה על התרת הקשר. ההיבט השני המוזכר כאן, שאולי עניבה אינה קשר כלל הואיל וחורבנה בתוכה, לא עלה בסוגיה, משום שלצורך הסוגיה הוצרכו רק לבחון את יסוד שיטת ר"מ ביכול להתירו בידו אחת, אם החיסרון הוא בהידוק או ביכולת השליטה. האפשרות כי קיים יסוד נוסף בעניבה שסוגיתנו אינה מתייחסת אליו אפשרי בהחלט, ואפשר שהוא היסוד שעולה בסוגיה בפסחים, שלר"מ עניבה אינה קשר.

שיטת הרמב"ם והרי"ף

עמדנו עד כאן על עניבה, ועל קשר שיכול להתירו בידו אחת מצד גדרי חיבור בלבד, אבל לשיטות הרמב"ם והרי"ף, המבינים כי בכל קשר קיימים שני יסודות: מעשה הקשר כקשר אומן ושאלת החיבור והקיימא, יש לבחון מעמד עניבה בהקשר נוסף של מעשה עניבה עצמו: האם הוא מעשה קשר, והאם הוא מעשה אומן.

לגישה זו, יש להסביר את מחלוקת התנאים בעניין עניבה בשני אופנים: א. עניבה אינה חיבור. ב. עניבה אינה מעשה קשר.

את דעת רבי יהודה המחייב בעניבה, ניתן להסביר שהוא סבור שקושר הוא רק חיבור, ולכן חייב בעניבה אף שאין זה מעשה קשר, ולפי זה יתחייב בקשר של קיימא שאינו אומן [וכשיטת רש"י אליבא דחכמים]. אך אפשר שהוא סובר שאכן עניבה נחשבת מעשה קשר, ואפילו קשר אומן, ולפיכך, יש לחייב עליה.

ונראה ששאלה זו אם עניבה נחשבת מעשה קשר או לא, תלויה במחלוקת האמוראים בערובין, אם עניבה כשרה בתפילין או לא. הגמרא שם עוסקת במי שמצא תפילין בשבת ברה"ר שיש בהן רצועות אך אינן מקושרות, שאינו יכול להכניסן, לרבי יהודה, הואיל ואסור לקשור קשר של תפילין בשבת. על כך הקשו שם:

"וליענבינהו מיענב! - אמר רב חסדא, זאת אומרת: עניבה פסולה בתפילין. אביי אמר: רבי יהודה לטעמיה, דאמר: עניבה קשירה מעלייתא היא. טעמא דעניבה קשירה מעלייתא היא, הא לאו הכי - עניב להו? והאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: קשר של תפילין הלכה למשה מסיני הוא. ואמר רב נחמן: ונוייהן לבר! - דעניב להו כעין קשירה דידהו"

                                                               (צז.).

משמע מן הסוגיה, שאפשר שאף רבי יהודה שסובר שעניבה קשירה מעלייתא היא בשבת, יסבור שעניבה פסולה בתפילין [שיטת רב חסדא^[6]]. זה אפשרי אם נסבור כי מדובר בבעיה ייחודית מצד הלכות תפילין, דקשר של תפילין הלכה למשה מסיני, או בגלל שאלה של הגדרת מעשה קשר, ובתפילין בעינן מעשה קשר ולכן עניבה פסולה, אך בשבת בעינן חיבור ולכן חייב.

אך, מאידך אפשר שגם רבנן שמתירים עניבה בשבת, יסברו שעניבה כשרה לתפילין. מהגמרא שם נראה שככיוון זה סבר אביי, שסבור שרבנן שמתירים עניבה בשבת יוכלו לענוב את התפילין כדי שיוכל להכניסן בדרך הנחתן, ומשתמע ממנו שרוצה לטעון שעקרונית עניבה כשרה בתפילין, אף על פי שהיא מותרת בשבת. ורק לרבי יהודה אין זה פתרון טוב לענוב תפילין שמצאן בשבת שהרי לשיטתו חייבים על עניבה.

ועיין מאירי שם שהביא שתי דעות להלכה אם עניבה כשרה בתפילין או לא:

"ולענין פסק נמצאת למד מדבריהם שהעניבה כשרה בתפילין אלא שגדולי המגיהים פרשוה... שמאחר שהקשר הלכה למשה מסיני קשר מעליא בעינן ועניבה פסולה בהם ומה שאמרו בגמ' על זה דעניב להו כעין קשירה דידהו אין הלכה כן".

נראה מדבריו שעקרונית סבור שעניבה אינה מעשה קשר, ולכן יש מי שפוסל עניבה בתפילין הואיל וקשר של תפילין הלכה למשה מסיני, בעינן קשר מעליא, אבל יש חולקים וסוברים שהעיקר בתפילין  הוא שיעשה כצורה הנדרשת, אף אם אינו נחשב מעשה קשר לעניין שבת^[7].

ויש לעיין לשיטת הרמב"ם, למה התירו חכמים לקשור עניבה בשבת, והלא כיון שיש כאן מעשה קשר, הלא היה להם לאסור לפחות מדרבנן, בין אם נאמר שהם סבורים שעניבה היא קשר של קיימא ורק אינה מעשה אומן אף על פי שהיא מעשה קשר שיש לאסור מדרבנן, ובין אם נאמר שהם סבורים שאין זה קשר של קיימא והיא מעשה אומן^[8], אלא אם כן נטען שגם חיבור אין כאן וגם מעשה אומן אין כאן, ודוחק, לומר שיש כאן שתי נקודות מחלוקת בענין עניבה בין חכמים לרבי יהודה.

אשר על כן, נראה שאף לשיטת הרמב"ם לא מדובר בשני יסודות שווים, שכששניהם קיימים, יש חיוב חטאת, וכשאחד מהם קיים - יש איסור דרבנן, וכששניהם לא קיימים מותר. נראה לענ"ד, שיש יסוד אחד דומיננטי והוא יסוד החיבור והקיימא, ומעשה אומן הוא יסוד נלווה, ומהווה תנאי לחיוב.

כוונתנו לומר שאף לשיטת הרמב"ם עיקר הדגש במלאכה זו הוא החיבור, ומעשה הקשר הוא תנאי נוסף. ולכן, אם יש קיימא ואין אומן זהו מעשה מלאכה מדרבנן, אך אם יש אומן ואין קיימא אין זה מעשה מלאכה, אלא איסור דרבנן גרידא, ואפשר שהוא גזירה אטו של קיימא, והדברים מדויקים מאד בשיטת הרמב"ם פרק י' עיין שם. שתחילה הביא דין קשר קיימא ואומן, קיימא ואינו אומן, לא קיימא ולא אומן, ואילו דין אומן ואינו קיימא הביא בנפרד^[9], ומוכח כדברינו. ובדברינו אלה גם יוסבר ההיתר לקשור קשר לצורך מצוה^[10], שהותר רק באומן ואינו קיימא ולא איפכא, והיינו נמי כפי שהסברנו שאינו דומה חיסרון אומן לחיסרון קיימא.

ולפי זה יוסבר גם כן ההיתר לענוב, שאף על פי שעניבה היא מעשה קשר אין לאוסרה מדרבנן מפני שאנו רואים בעניבה פגם של חיבור שכיון ש"חורבנו נעוץ בבניינו" יש פגם בחיבור זה ביסודו, וגרע מקשר שאינו של קיימא שיש לאוסרו לפחות מדרבנן, מפני שהוא קצת של קיימא יש לגזור אטו של קיימא לגמרי, אבל בעניבה כיון שהחיבור פגום ביסודו, לא מיחלף בקשר של קיימא, ויש להתירה לגמרי, כלשון הגמרא דעניבה בקשירה לא מיחלפה, ועוד יש לומר שקשר אומן שאינו של קיימא נאסר רק בגלל גזירה שמא יעשנו של קיימא, ובעניבה לא שייכת גזירה זו, כי בהגדרה, אינו יכול להיות של קיימא, הואיל ונחשב מותר ועומד, ודו"ק.

נפקא מינות

לאור כל הנ"ל יש לעיין בשתי נקודות לעניין אגד לולב, דאף על פי שקיימא לן שלולב אין צריך אגד, מכל מקום למצווה מן המובחר צריך לאגוד, וכתב רש"י בסוכה:

"שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגד, והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגד הוא וכו'"              (לג.).

ויש לעיין לדידן דעניבה לא קשירה היא, אם יש לנו להעדיף קשר על עניבה, דשמא לענין לולב די במעשה עניבה, לפחות, למ"ד שעניבה כשרה בתפילין. או שמא נאמר שאף שעניבה כשרה בתפילין, חלוק אגד לולב מתפילין, דבתפילין היסוד הוא מעשה הקשר, ואפשר שאף עניבה נחשבת קשר לענין זה, אך באגד דלולב בעינן חיבור הג' מינים על ידי האגודה ועניבה אינה חיבור. והשו"ע סימן תרנ"א נראה שדורש קשר רגיל ולא עניבה, והוא בודאי פשוט יותר, כי נחשב קשר לכ"ע.

עוד יש לדון אם לא אגד את הלולב מערב יום טוב, ורוצה ביום טוב לאגוד אותו, שבקשר ממש אסור, אם יש להעדיף עניבה על פני כריכה בעלמא (כאגודה של ירק - עיין בגמרא שם), או שאין הבדל בין עניבה לכריכה, ומצאנו ברי"ף שכתב שאוגדו כאגודה של ירק או עונבו, ומשמע מדבריו שאין העדפה, ומתאים לשיטתנו שגבי לולב בעינן חיבור, ועניבה לא עונה על הצורך. אך מן השלחן ערוך סימן תרנ"א משמע שעדיף עניבה, ואפשר שהוא סובר שעדיין יש יתרון בחיבור של עניבה, או שמא הוא רק מפני טעם טכני, וכדברי רש"י שם על קושיית הגמרא "וליענבינהו מיענב - דהכי מקיים טפי", ולכן עדיפה עניבה מפני שמחזיקה מעמד יותר מן הכריכה, ולא מפני שזה קשר וזה אינו קשר, וצריך עיון.