דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף קח | מצוות הסיבה

קובץ טקסט

פתיחה

בפסיפסים או בכדים עתיקים ניתן לחזות בציורים המפרטים את הטקסים שנעשו בזמן המשתאות והסעודות של ימים עברו. אורח חיים זה השתנה עם הזמן, ובימינו, כמעט ואין טקסים במהלך הסעודות, וסדר הסעודה מבוסס על המנות המרכיבות אותו בלבד.

בפרק השביעי של מסכת ברכות מספקת הגמרא קריטריונים הלכתיים לכל אחד משלבי הסעודה שהיו נהוגים בזמנם. אחד מן השלבים הללו הוא ההסבה, ומן המשנה עולה כי ההסבה היא השלב שמקנה את הקביעות לסעודה:

"היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו. הסבו - אחד מברך לכולן" (ברכות פ"ו, משנה ו).

כאשר קבוצה של אנשים אוכלת יחד פוסקת הגמרא שטוב שהסועדים יברכו יחדיו. אולם, בכדי שתתאפשר ברכה משותפת על הסעודים לקבוע סעודה יחד, וזה נעשה על פי הגמרא על ידי ההסבה. מהי ההסבה? רש"י על אתר מביא את ההסבר שאנו מכירים והוא כי ההסבה היא אכילה עם הישענות לצד שמאל, כדרך שהיו אוכלים העשירים כאשר היו שוכבים על מיטות מיוחדות ולמולם היה שולחן עליו היו פורסים כל מיני אוכלים.

בימנו אין אנו נוהגים להסב כלל, ואם כן עולה השאלה כיצד נגדיר קביעות סעודה? בעל 'ערוך השולחן' מסכם את שיטות הראשונים בנידון:

"ודווקא לדידהו שהיו אוכלים בהסיבה היו צריכין הסיבה. וישיבה שלנו - הוי קביעות לנו כהסיבה דידהו. שהם היו רגילים כל אחד להסב על מיטתו על שולחנו, אבל עכשיו כולנו אוכלין על שלחן אחד וכשאנו אוכלים יחד היינו קביעות שלנו [תוס']. ורב האי גאון פירש: הסיבו מלשון סיבוב, כשישבו כולם סביב שזה מורה על הישיבה של קביעות דמתרגמינן וישבו לאכל לחם ואסתחרו למיכל לחמא [תר"י]" (סימן קס"ז).

מהי אם-כן משמעות ההסבה בליל הסדר? האם מדובר בישיבה סביב השולחן כמו שמצינו בהלכות ברכות, או שמא מדובר במשהו אחר?

הסבה בימינו

הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה מבאר את סיבת ההסבה בליל הסדר:

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: 'ואותנו הוציא משם וגו'' (דברים ו'), ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה 'וזכרת כי עבד היית' (דברים ה') כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות..." (הלכות חמץ ומצה פרק ז הל' ו-ז).

לדעת הרמב"ם, עניינה של ההסבה בליל הסדר היא להעצים את תחושת החירות אותה אנו צריכים לחוות בערב בו יצאנו ממצרים. הראבי"ה מעיר הערה מעניינת על אופן הסבה בימינו וז"ל:

"ויושב בהסבה. ובזמן הזה שאין רגילות בארצינו להסב, שאין רגילות בני חורין להסב - ישב כדרכו" (ח"ב סימן תקכ"ה).

לדעת הראבי"ה, מכיון שבימינו אין ההסבה מבטאת דרך חירות - אין להסב. להלכה לא קבלו הפוסקים את שיטת הראבי"ה, ולענ"ד נראה כי הסיבה לכך תלויה בגוף דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל. מהרמב"ם עולה כי מטרת ההסבה בליל הסדר איננה רק לצורך ישיבה מרווחת בדרך חירות, אלא היא חלק מהצגה שלמה שאנו עושים בליל י"ד בניסן בה אנו מבליטים את יציאתנו מבית עבדים.

הסבה בעת שתיית היין

הגמרא בפסחים דנה באלו מן ארבעת הכוסות יש להיסב:

"יין - איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה, ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה. ולא פליגי, הא - בתרתי כסי קמאי, הא - בתרתי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי - בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות. תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה - מאי דהוה הוה. ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה - ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה - דאכתי עבדים היינו קאמר. השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי - אידי ואידי בעו הסיבה" (קח.).

ההתלבטות שמעלה הגמרא האם יש להיסב בשתי הכוסות הראשונות או בשתי הכוסות האחרונות, יסודה בחלוקה שמצינו בין שני חלקי ההגדה. כידוע, ארבע הכוסות מיוסדות כנגד ארבע לשונות של גאולה: 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', 'ולקחתי'. שתי הלשונות בדברי ר' נחמן נחלקו בשאלה מהו עיקרה של גאולת מצרים: השחרור מבית עבדים (חלק א' של ההגדה המקביל לשתי הלשונות הראשונות של גאולה), או החלק השני של ההגדה העוסק בשלב שאחרי השחרור - תקופת המדבר, קבלת התורה והכניסה ולארץ (שתי הלשונות השניות של גאולה). למסקנה קובעת הגמרא כי מאחר ויש בידנו שתי גרסאות באילו כוסות יש להיסב, ראוי להיסב בכל אחת ואחת. הר"ן על אתר מבאר מדוע נקטה הגמרא בגישה זו:

"דאע"ג דבעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא, מכל מקום הכא בעו למעבד הסיבה בכולהו. הכא כיוון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא - כך פרשו ז"ל. ולי נראה דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני, ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי".

ואם לא היסב בעת שתית היין

הרא"ש בפסקיו דן בשאלה האם מי ששכח להיסב בעת שתיית ארבעת כוסות צריך לחזור ולהיסב:

"וכן בכוס ראשון ושני אם לא שתה בהסיבה יחזור וישתה בהסיבה, אבל בכוס שלישי או רביעי אם ישתה יותר נראה כמוסיף על הכוסות. ומיהו איכא למימר כיון ששתה שלא כתיקונו הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היה ומה ששותה עתה הוא כוס של חובה. ואם שתה כוס רביעי בלא הסיבה צריך לברך בורא פרי הגפן על כוס שישתה אחר כך שיהיה בהסיבה, שהרי כששתה כוס רביעי בלא הסיבה ולא נזכר להסיב הסיח דעתו לשתות יותר" (פרק עשירי סימן כ).

לדעת הרא"ש אם לא היסב בעת שתיית הכוס הראשונה והשנייה, עליו לשתות שתי כוסות נוספות בהסבה. לכאורה נראה כי הרא"ש מצדד בשיטת הר"ן שהבאנו לעיל, כי ההסבה בכל ארבעת הכוסות היא מעיקר הדין כדי שלא תתבטל לגמרי ההסבה בארבעת הכוסות.

אולם, כפי שראינו בדברי הר"ן, יש מהראשונים שסברו כי מאחר שלא ידוע לנו באלו כוסות יש להיסב מדובר בהידור בעלמא, ואם כבר שתה לא ברור שנטריחו לשתות בשנית יין על מנת שיוכל להסב. הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה אכן משמיט עניין זה:

"....והסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה. ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך" (שם).

הרמב"ם אמנם כותב כי יש להיסב בשעת אכילת המצה ושתיית ארבעת הכוסות, אולם מדבריו לא ברור האם ההסבה מעכבת או לא. הגרי"ז מבריסק בחידושיו על הלכה זו דן בנקודה זו:

"מדברי הרמב"ם האלו מבואר דמצות הסבה היא מצווה בפני עצמה, והיא שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות, אלא דחכמים קבעו למצווה זו בשעת אכילת המצה ושתיית הארבע כוסות, אבל על כל פנים מצווה בפני עצמה היא ולא מדיני המצווה של מצה וארבע כוסות".

לדעת הגרי"ז, מצווה הסבה הינה מצווה בפני עצמה אשר ניתן לקיימה בכל שלב בקריאת הגדה או הסעודה אלא שהיא נקבעה על האכילה והשתיה. הגרי"ז לומד זאת מהכפילות שמצאנו בדברי הרמב"ם בשתי מקומות:

"...לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות" (הל' ז).

"ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך" (הל' ח).

הלכה ז' עוסקת בעיקר חיוב הסבה ומסבירה שהיא חלק מה'הצגה' שאנו נוהגים בליל י"ד בה אנו מביאים לידי ביטוי את חירותנו. בהלכה ח' מבאר הרמב"ם את הזמנים שניתן לקיים את ההסבה, אולם אין עיכוב לקיימה דווקא בזמנים אלו. מכאן מסיק הגרי"ז שמי ששכח להיסב בעת שתיית ארבע כוסות ואכילת מצה לא צריך לחזור ולהסב:

"...ולפי זה אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסבה, אין כאן גריעותא בהמצווה של אכילת מצה או ארבע כוסות רק שלא קיים מצווה הסבה שהיא מצווה נפרדת".

הרא"ש כאמור לא סבר כן, ולדעתו יש קיום של מצוות הסבה בנפרד בעת שתיית ארבע כוסות ואכילת מצה. כאמור, ראינו כי יש מהראשונים שסברו כי כל עניין ההסבה במצוות ארבע כוסות אינו מעיקר הדין, ורק משום שאין בדבר טרחא מרובה פסקה הגמרא כי טוב להסב, אולם אם יש בדבר טרחא כגון שצריך להסב בשנית אין עניין לחזור ולהסב.

נשים מסבות

אומרת הגמרא:

"אשה אצל בעלה - לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא - צריכה הסיבה" (קח.).

הרשב"ם מבאר שאשה אצל בעלה לא מסבת מפני שאימת בעלה עליה ולא שייך להסב בפני מי שאתה ירא ממנו[1]. בדרך אגב מוסיף הרשב"ם טעם נוסף על-פי דברי השאלתות כי 'נשים לאו דרכי למיזגא'. כלומר גם נשים שאין עליהם אימת בעל לא תסבנה כי נשים אינם רגילות בהסבה.

האם יש נפקא מינה בין הטעמים השונים? ר' משה פינשטיין דן בדברים אלו:

"...והב"ח הקשה להרשב"ם בפירוש עצמו שהוא מטעם אימת בעלה, הרי גם אשה חשובה צריך שתהא עליה אימת בעלה. ולא מובן קושייתו, וכי הוא מצווה ורצון החכמים שתהא אימת בעלה בדברים בעלמא שאינו נוגע לו, וגם בבטול מצווה?! וגם אין זה דבר טוב לפני הבעל שיקפיד על אשתו, כדחזינן שכמה מאות בשנים שלא מקפידין על זה, כדאיתא בב"י בשם הר"י בשם התוס', שכל הנשים חשובות הן וצריכות הסיבה, וגם מהמרדכי הביא כן. ולא שייך לפרש שכל הנשים נעשו חשובות ממש, דהבעל צריך לכבדן אף מדרך העולם. אלא בהכרח שהוא מצד שהכירו במשך הזמן שאין להאינשי במה להתגאות נגד נשותיהן, והנשי הכירו צורך הגדול שיש להאינשי בהן. והמיעוט חשובות שהיו בכל הזמנים היו נשי כאלו שהכירו צורך הבעל בהן, כמו שיש להו צורך בבעליהן, והכירו שגם בעליהן יודעין זה" (שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן כ ד"ה ול"ד).

רבי משה מבין שהטעם הראשון של אימת בעלה לא שייך בדורנו שכן המציאות השתנתה - הנשים אינן תחת בעליהן, יחסי הזוגיות שיוויוניים וגם אישה שאינה חשובה אין לה אימת מבעלה. כך אכן פוסק הרמ"א:

"אשה אינה צריכה הסיבה אלא א"כ היא חשובה. הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות (מרדכי ריש פ' ע"פ ורבינו ירוחם), אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב" (סי' תע"ב).

העולה מדברי הרמ"א כי נשים אינן מסיבות כי היום אין דרכנו להסב כמו שהבאנו לעיל בשם הראבי"ה. 'ערוך השולחן' מתקשה קצת בהסבר זה:

"...ולענ"ד קשה לומר כן דא"כ למה האנשים לא סמכו על ראבי"ה, ועוד דהוא דיעה יחידאי. אלא נראה שסמכו על השאילתות והרי"ף, וחשובה לא שכיח, ואפילו אם היא חשובה אינה מחזקת עצמה כן" (סי' תע"ב סעיף ו).

כלומר, אן הטעם לפטור נשים מהסיבה הוא הראבי"ה אזי גם גברים היו פטורים מהסיבה! על כן מסביר 'ערוך השלחן' שנשים אינן מסיבות משום הטעם השני שראינו לעיל בשם השאילתות שדרכן לא היה להסב גם בעבר, ולא שינוי הזמנים הוא שגרם להעדרן של נשים במצוות ההסבה.

 

[1] באופן דומה תלמיד אצל רבו לא יסב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)