דילוג לתוכן העיקרי
הרב אהרן ליכטנשטיין
08.12.2015
קובץ טקסט

שיטת ספר העיטור

בשלהי סוגיית הדלקה או הנחה עושה מצווה בנר חנוכה מסיקה הגמרא:

והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו נס          (שבת כג ע"א).

בסוגיה לא מבואר האם יש לחלק לגבי קטן בין הגיע לחינוך לבין לא הגיע; ולכאורה מתוך כך משתמע שאין הבדל, וגם קטן שהגיע לחינוך, אף על פי שמן הסתם חייב להדליק מדין חינוכו האישי, לא עשה על ידי הדלקתו ולא כלום לגבי פטור בית.

ברם, יעויין בספר העיטור שהעיר: "ומסתברא כשלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך איכא מנהגא ואזלינן בתר מנהגא" (הלכות חנוכה, קטו ע"ב – קטז ע"א). והנה בעיטור שלפנינו אין ציון למקור המנהג או לשורשיו; בפתח דבר על אתר הגיה ר' מאיר יונה: "וכדכתבינן במגילה".[1] ואמנם הר"ן סיכם: "מיהו כתב בעל העיטור ז"ל דאם הגיע לחינוך מותר והכל תלוי במנהג, כדאמר בירושלמי דמגילה מכאן ואילך התקינו שיהו קטנים קורין לרבים" (שבת י ע"א באלפס). הפניית הר"ן הינה למסקנת הירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) לגבי מחלוקת רבי יהודה ותנא קמא במשנה: "הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן" (מגילה פ"ב מ"ד). רוב הראשונים הבינו שלא הכשיר ר' יהודה אלא בהגיע לחינוך, ואילו תנא קמא פוסל אף אותו; ולכאורה מסתבר שאכן נחלקו בהגיע לחינוך, שהרי אם הוא יודע לקרוא יש להגדירו כבר חינוך. העיטור בהלכות מגילה ציטט את המחלוקת ואת שיטת הרי"ף שפסק כרבנן, ואילו הוא הכריע: "ומסתבר בקטן שהגיע לחינוך פליגי, והלכה כרבי יהודה, דאתא דרבנן ומפיק דרבנן, ואשכחן דמנהגא כרבי יהודה כדאיתא בתוספתא"  (קיג ע"ב).[2] ולאור דבריו לגבי מגילה, קבע שהוא הדין בנר חנוכה, שקטן שהגיע לחינוך מוציא אחרים.

רוב הראשונים, לעומת זאת, הכריעו כנראה בשתיקתם שאין לחלק בנידון, כפשטות הסוגיה. וכך בין היתר סתם הרמב"ם: "נר חנוכה שהדליקו חרש שוטה וקטן או גוי לא עשה כלום עד שידליקנו מי שהוא חייב בהדלקה" (הלכות חנוכה פ"ד ה"ט); והמאירי כתב במפורש, אחרי שהביא את שיטת העיטור: "ואין הדברים נראים" (שבת כג ע"א ד"ה אעפ"י).

ביאור שיטת החולקים על העיטור

בביאור שיטת החולקים על העיטור יש להציע שני הסברים. יתכן שהשוו, כדעת העיטור, נר חנוכה למקרא מגילה, אלא שאף לגבי מגילה פסלו כל קטן, וכדעת הרי"ף והרמב"ם (הלכות מגילה פ"א ה"ב). אם מפני שאין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן, וכדעת התוספות בכמה מקומות;[3] אם מפני שאין הקטן חייב אפילו מדרבנן, שכן חובת חינוך רובצת על כתפי האב ולא על הקטן, וכדעת רש"י;[4] ואם מפני שאף אם החיוב מוטל על הקטן עצמו, הרי הוא נחות איכותית בהשוואה לחיוב של גדול, שכן חובת חינוך שונה באופיה מחובת עצם המצווה השורשית. לחילופין, יתכן שאף הפוסקים כרבי יהודה שקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא ידי חובה במקרא מגילה, חולקים על העיטור, מפני שלדעתם אין להשוות בין שתי המצוות.

והנה חילוק אפשרי בין הדברים הוצע על ידי המגן אברהם, אלא שהוא מעלהו לכיוון הפוך, ובשורה התחתונה נוטה לדחותו. השולחן ערוך בהלכות חנוכה הביא את שיטת העיטור: "אם הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה כלום... ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך מותר" (סי' תרעה סע' ג), אך לגבי מקרא מגילה השמיטה לחלוטין, וקבע חד-משמעית שאין קטן מוציא את השומע מגילה ממנו (סי' תרפט סע' ב). המגן אברהם העיר על כך: "וצריך עיון, דהרב בית יוסף פסק בסוף סימן תרעה כדעת בעל העיטור שמכשיר בקטן, והכא סתם ופסק כדעת האוסרים, ודוחק לחלק בזה בין מגילה לנר חנוכה, וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה" (שם ס"ק ד). ובכן, שומה עלינו, הן ללבן את שיטת העיטור כשלעצמה, והן לבחון את מידת היכולת לחלק בין שתי המצוות, לכאן ולכאן.

יסוד חיוב הקטן במקרא מגילה ונר חנוכה

אשר לביאור עיקר חיוב קטן במקרא מגילה ונר חנוכה, ניתן להעלות שתי הצעות:

א. הוא חייב אך ורק מדין חינוך, ומעין חיובו בציצית או לולב המבואר בגמרא בסוכה (מב ע"א).

ב. במצוות אלו חיובו נעוץ גם בהיותו כלול באותו הנס, ומעמדו מעין חיוב נשים במצוות אלו.

באופן פשוט, האפשרות השניה תלויה במחלוקת הראשונים לגבי הנימוק בגמרא לחיוב האשה: "אף הן היו באותו הנס". רובם פירשו, על פי הירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) "שאף אותם היו בספק", שמדובר בהכללתן בסכנה ובהצלה; ונימוק זה תקף לגבי קטנים. ואולם רש"י והרשב"ם[5] הטעימו שהנשים היו גורם משמעותי בגרימת ותהליך הנס; ומזה לכאורה היו קטנים מופקעים.[6]

אלא שברמה יסודית יותר יש לפקפק האם עצם המושג המחייב 'היו באותו הנס' תופס לגבי קטנים, ואפילו אם הגיעו לחינוך. יתכן שנימוק זה עלה רק לגבי נשים, שהינן בנות חיוב מצוות, ככלל, כאנשים, אלא שהיו אמורות להיפטר ממצוות אלו בגין עילה צדדית ונקודתית, בהיות נר חנוכה ומקרא מגילה מצוות עשה שהזמן גרמן. אשר על כן, הגורם 'היו באותו הנס' דוחה נקודה זו והן מתחייבות. מה שאין כן קטנים, שברמת חיוב המצוות הכללי מופקעים לחלוטין, ואף בהגיעם לחינוך חיובם נושא אופי יותר רדוד ורופף, יתכן שאין עובדת היותם באותו הנס עוקרת את פטורם הכללי.[7] ואפילו אם נניח (כפי ששמעתי מפי מו"ח הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל בשם סבו ר' חיים) שלקטן יש מעשה וקיום מצווה, ואשר על כן פסק הרמב"ם (הלכות קרבן פסח פ"ה ה"ז) שקטן שהגדיל בין שני פסחים אינו חייב לעשות פסח שני אם שחטו עליו בראשון,[8] עדיין אין זה נוגע אלא לקיום, אך מחיוב מצוות מופקע קטן לכולי עלמא. ובכן, יתכן שאין כאן מקום ליישום 'היו באותו הנס' כלל ועיקר, וחיוב קטן מצטמצם לאפיק החינוך.

מחלוקות ראשונים התלויות בשאלה האם קטנים היו באותו הנס

ניתן להציע ששאלה זו עומדת במוקד מחלוקת ראשונים בביאור סוגיה בפסחים לגבי ארבעה כוסות. דגרסינן התם: "תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין?" (פסחים קח ע"ב). ופירש הרשב"ם: "ואחד התינוקות, שגם הם נגאלו. וכי מה תועלת יש לתינוקות, הלא פטורין מן המצוות". ומשמע שלדעתו נחלקו תנאים בהחלת חיוב על קטן מפאת גורם חיצוני של שיתופו בגאולה. ואף שלשיטתו לא מדובר במושג 'אף הן היו באותו הנס', שהרי הרשב"ם קושרו עם זיקה לגרימת הגאולה, כאמור לעיל, מכל מקום יש כאן לתנא קמא מהלך מקביל. ואילו רבינו דוד על אתר השיג עליו: "ואינו נכון, שאע"פ שנגאלו מאי הוי חובא לדרדקי". אלא שיש לדחות, שאין מחלוקתם נוגעת לענייננו. דהנה מפירוש הרשב"ם את דברי רבי יהודה משתמע שמדובר בקטן שלא הגיע לחינוך. ובכן, לו היינו מפעילים לתנא קמא את היסוד 'היו באותו הנס' היה בכך חידוש מפליג ביותר, הרבה מעבר למה שהוצע לעיל לגבי נר חנוכה ומקרא מגילה. מתוך כך סביר להבין, ממקום שבאת, שלא עלה על דעת הרשב"ם לבסס חיוב קטן על התשתית של 'היו באותו הנס', אלא שהכוונה לחובה המוטלת על האב להנהיג שתיית ארבעה הכוסות על ידי בני ביתו, וזאת לא מפאת חינוכם אלא כחלק ממצוותו.[9] מאידך, אפשר לצמצם את השגת רבנו דוד ליישום נימוק הגאולה רק כלפי מי שלא הגיע לחינוך, ואילו לגבי קטן המתחנך, אולי יודה שקיים רובד חיוב בגין 'היו באותו הנס', ולא רק מפאת חינוך.

אלא שאין צורך להביא ממרחק לחמנו, שכן הספק שהוצע לעיל נידון להדיא בראשונים, וזאת ביחס למקרא מגילה. דהנה הרמב"ן במלחמת ה' בברכות (יב ע"א באלפס) הטעים: "דקטן אפילו הגיע לחינוך אינו מוציא אחרים אפילו בדרבנן, כדתנן הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. וטעמא דמילתא, משום דחינוך מצוה דאביו הוא, ואיהו לאו בר חיובא הוא כלל". ברם, הסבר שיטת רבי יהודה חסר מן הספר, אך יעויין בר"ן במגילה (ו ע"ב באלפס) שהוסיף הסבר בשם הרמב"ן: "ור' יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה, מפני שכולם היו באותו הנס".

אולם הר"ן עצמו חלק עליו: "ולא ניחא לי בהאי פירוקא, דאי איהו לאו בר חיובא הוא במצוות אפילו מדרבנן, כי הוי באותו הנס מאי הוה? והאי טעמא לא שייך אלא במאן דהוי בר חיובא בשאר מצוות כנשים, דמחייבינן להו נמי בהאי מפני שאף הן היו באותו הנס, אבל מאן דלא שייך בו חיובא היכי מחייבינן ליה משום הכי". הרי שדברי הר"ן ברור מללו, ואילו לפי מהלך הרמב"ן היה מקום להסתפק האם סובר תנא קמא לגבי ספקנו כר"ן, או שאף לדידו, בכל הנוגע לחובת הקטן כשלעצמו קיים מימד של 'היו באותו הנס', ואין חיובו מוגבל לדין חינוך, אלא שאין זה מספיק להוציא אחרים, וזאת מעין דעת בעל הלכות גדולות (הלכות מגילה מהד' מכון ירושלים עמ' רלה) שאין אשה מוציאה את האנשים במגילה. אך כמובן, אף כי ניתן להציע שתי השערות לגבי יחס תנא קמא לטיעון רבי יהודה כפי שהסבירו הרמב"ן, הבנת הרמב"ן עצמו בנידון הרי מפורשת: "וטעמא דמילתא משום דחינוך מצווה דאביו הוא ואיהו לאו בר חיובא הוא כלל".

עוד נראה שהשאלה הנ"ל משתקפת בהקשר אחר. דהנה הראבי"ה (ח"ב סי' תקסט) הביא שיטת הבה"ג שאין אשה מוציאה גברים במגילה, ונימקה בכך שאינה חייבת בקריאה אלא בשמיעה; ובהמשך כתב: "ומספקא לי אי קטן מצי לאפוקי נשים אי נשים לקטן, בין במגילה בין בהדלקה, דשמא אף על גב דתרווייהו פטירי [מקריאה] וחייבים במשמע מגילה דילמא אינם חייבין בשוה, כדאמרינן במסכתא שבת [בריש פרק מי שהחשיך גבי חרש שוטה וקטן] הי מינייהו עדיף, אף על גב דבכל דוכתא כייל להו בחדא".

יש לדון האם ספיקותיו נעוצים בדירוג בין רמות שונות של אותו גורם המחייב במצווה, וזה, כשלעצמו, אחד משנים: א. האם יש כאן הבדל ברמות; ב. האם הבדל כזה יפקיע אפשרות הוצאת הזולת. או שמא, שורשם של ספיקותיו ביחס למחייבים שונים, וגם נקודה זו מתפצלת לשתים: א. האם הטעם לחיוב האשה שונה מן הטעם לחיוב קטן; ב. איזה משקל יש לתת לשוני הזה לגבי היכולת להוציא אחרים.[10]

והנה, אם נניח כצד השני, שספיקות הראבי"ה נעוצים באופיים ורמתם של המחייבים השונים לאשה ולקטן, אפשר להבין בפשטות מדוע אשה אולי לא תוכל להוציא קטן. שהרי לדידו אשה חייבת רק בשמיעה, ואילו הקטן מן הסתם חייב אף בקריאה, כפי שיתחייב כשיגדיל; ומה שכתב הראבי"ה כדבר פשוט ששניהם חייבים בשמיעה ולא בקריאה, היינו כשבא להציג אותו צד שממנו עולה שאולי יוציאו אחד את השני. אך יש לעיין מדוע לא יוציא הקטן את האשה, אם לשניהם חיוב זהה. ונראה שלפי מה שנתבאר אפשר להציע הסבר פשוט, המושתת על שאלת הרמב"ן והר"ן דלעיל. אם קטן חייב הן מדין חינוך והן מפאת היותו באותו הנס, באמת אין סיבה שלא יוציא נשים. אמנם, אם חיובו מצד חינוך גרידא, ואינו כלול ב'היו באותו הנס' כדברי הר"ן, אזי קיים מרכיב של חיוב התקף לגבי אשה שאין לקטן, ומתוך כך יתכן שבגלל ההפרש הזה אינו יכול להוציאה.

 

[1]   בנוסח המוגה היה כתוב "גרסינן במגילה"; והיות ובהמשך מצוטטת גמרא ממס' שבת, אין לנוסח הזה פשר.

[2]   עיין בתוספתא מגילה פ"ב ה"ד, ובתוספתא כפשוטה עמ' 1149-1148.

[3]   עיין מגילה יט ע"ב ד"ה 'ורבי יהודה'; שם כד ע"א ד"ה 'מי'; עירובין צו ע"א ד"ה 'דילמא'.

[4]   עיין ברכות מח ע"א ד"ה 'עד שיאכל'.

[5]   עיין בדבריהם, פסחים קח ע"ב ד"ה שאף. ואולם במגילה פירש רש"י (ד ע"א ד"ה 'שאף') כדעת רוב הראשונים, ואילו בשבת (כג ע"א ד"ה 'היו') שילב את שתי הדעות.

[6]   אמנם יתכן שעל פי המדרש: "מה עשה מרדכי? קבץ את התינוקות ועינה אותם מלחם ומים והלבישם שק והושיבם באפר והיו צועקין ובוכין ועוסקים בתורה" (אסתר רבה פרשה ח אות ז), היה לקטנים חלק אף בגרימת הנס, לו תרמו תורתם, תפילתם וזכותם.

[7]   במקום אחד (מגילה כד ע"א ד"ה 'אבל') הסבירו התוספות שאף רבי יהודה סובר שאין תרי דרבנן פוטר חד דרבנן, ומה שקבע שקטן מוציא את הרבים במגילה מושתת על היותו באותו הנס: "אבל במגילה יש להקל, לפי שטף ונשים היו בספק דלהרוג ולהשמיד, לפיכך עשהו רבי יהודה כגדול". אך הדעה הרווחת בשיטת בעלי התוספות הינה שלרבי יהודה אין הבחנה בין חד דרבנן לתרי דרבנן, ושניהם נחשבים לבני חיובא שמוציאים אחד את השני. רבינו טוביה שהובא במרדכי (מגילה סי' תשצח), הרחיק לכת עוד יותר, והסביר שלרבי יהודה המחוייב מדרבנן יכול להוציא אפילו את המחוייב מדאורייתא, ולכן סומא, שלשיטת רבי יהודה (ב"ק פז ע"א) פטור ממצוות מדאורייתא ולכל היותר חייב בהן מדרבנן, מוציא את אשתו בקידוש. יתירה מזו, הוא גם הטעים שהמקדש בזמן תוספת שבת, שלדעתו אין בו קיום אלא מדרבנן, יוצא ידי חובת מצות קידוש מן התורה.

[8]   בחיבורו ביאר ר' חיים את שיטת הרמב"ם על יסוד 'שה לבית אבות דאורייתא', כלומר, על פי גורם מקומי בהלכות קרבן פסח. אך בעל פה העלה תירוץ הבנוי על חילוק כללי בין קטן לשוטה, שלראשון יש קיום אף כשאין לו חיוב, ואילו השני מופקע אף מקיום, ולכן מי שעתים חלים ועתים שוטה ששמע תקיעת שופר בעידן שטותו חייב לשמוע שוב, כמבואר בר"ה (כח ע"א). מעמד מעשה קטן, הן לגבי מצווה והן לגבי עבירה, נידון באחרונים בהרחבה, ואכמ"ל; אך ברור שייחוס קיום מצווה לקטן מחודש בהרבה מאשר הגדרת מעשהו כמעשה מצווה או עבירה.

[9]   בירושלמי עולה, לכאורה, נקודה דומה ביחס למקרא מגילה: "בר קפרא אמר: צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף אותם היו בספק" (מגילה פ"ב ה"ה). כאן מפורש שהנימוק 'אף הן היו' תקף גם לגבי קטנים. אך ניתן לטעון שמהלשון משתמע שלא מדובר בחובת גברא של הקטן, אלא על חובת אחרים – מן הסתם אביו – לקרוא בפניו, כחלק של קיום פרסומי ניסא של האב.

מו"ח זצ"ל נטה לפרש את שיטת בעל הלכות גדולות, שנשים צריכות לשמוע מגילה אך אינן מוציאות את האנשים, ברוח דומה, הווה אומר, שנשים מצד עצמן פטורות הן מקריאה והן משמיעה, אלא שעל אחרים לקרוא בפניהם לפרסומי מילתא, והוא הסתמך בנידון על הירושלמי. אך בה"ג עצמו (הלכות מגילה מהד' מכון ירושלים עמ' רלה), חרף הביאו בהמשך את הירושלמי, פותח בקביעה: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת מגילה, אלא שחייבין במשמע. למה? שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד, והואיל והכל היו בספיקא הכל חייבין במשמע". ניסוח זה לכאורה מורה על חובה אישית. אלא שיש לעיין לגבי איזכור קטנים. אם מדובר בהגיע לחינוך, מדוע לא יתחייב גם בקריאה? ואם בלא הגיע לחינוך, תהיה מלשונו הוכחה לגבי ספקנו דלעיל לגבי הטלת חובת גברא מדין 'היו באותו הנס' גם בקטן שלא הגיע לחינוך. בכל אופן, ברור שהראשונים שדנו האם לבה"ג אשה מברכת "על מקרא מגילה" או "על משמע מגילה" – עיין בראבי"ה, ח"ב סימן תקסט, ומשם לרמ"א (סי' תרפט סע' ב) – לא הבינו כדעת הרב זצ"ל בנידון.

[10]  בגמרא שהראבי"ה ציטט כמשל, עלה ספק ביחס למצב שעת הדחק שבו מותר לעשות מלאכה על ידי מי שחיובו בשבת נחות, האם יש להעדיף חרש על פני קטן או להיפך: "לחרש יהיב ליה, דקטן אתי לכלל דעת, או דילמא לקטן יהיב ליה, דחרש אתי לאחלופי בגדול" (שבת קנג ע"ב). (מדובר, כמובן, שהגדול הנותן את החפץ איננו אבי הקטן, שכן בקטן העושה לדעת אביו הזהירה תורה "אתה ובנך ובתך", ועל כרחנו אזהרה זו מתייחסת לקטנים, ואילו בנים גדולים מוזהרים תחת "אתה").

והנה, בין שני הצדדים בספק זה יש פער ברור. חומרת הקטן יכולה להתפרש כעקרונית, דהיינו, אפשר להבין שמלאכת קטן נאסרה כמעין הקדמת גדלותו לעומת איסור החרש, ואילו חומרת החרש אינה אלא בגלל שיקול צדדי, שמא היתר זה יגרום לאנשים להתיר אף בגדול ובן דעת. היות וכך, קשה לפרש שהגמרא התלבטה לגבי עצם קיום שוני בין הרמות או בין המחייבים, ויותר מסתבר לפרש שהספק נעוץ בטיב ומשקל העדיפות, אם כי כמובן אין הדבר מוכרח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)