דילוג לתוכן העיקרי
הרב אהרן ליכטנשטיין
10.12.2015
קובץ טקסט

בשיעור הקודם ראינו כי לדעת העיטור, קטן בגיל חינוך מוציא ידי חובה בהדלקת נר חנוכה כמו במקרא מגילה, אך ראינו כי ישנם ראשונים החולקים עליו. בשיעור זה יומשך בביאור סברותיהם של הראשונים.

השוואה בין מקרא מגילה לנר חנוכה ביחס לסברת 'היו באותו הנס'

אשר לענייננו, בביאור שיטת בעל העיטור שהשווה מקרא מגילה ונר חנוכה, אם באנו לדון בחובת הקטן מצד חינוך, לכאורה אין מקום לחלק, דמאי שנא זו מזו לגבי הצורך לחנכו. ומכאן שהפוסקים כר' יהודה, שקטן מוציא גדולים במקרא מגילה, גם יקבלו את פסק העיטור, שגם לפי המסקנה שהדלקה עושה מצווה, אם הדליק קטן שהגיע לחינוך נר בבית יתקיים 'נר איש וביתו' לגבי כל תושביו.

לפום ריהטא, הוא הדין לגבי מחייב 'אף הן היו באותו הנס'. ברם, יעויין בכלי חמדה (פרשת מקץ עמ' 112), שהציע לחלק, והעלה שאם המחייב בצמד המצוות הינו חינוך, ודאי שאין מקום לחלק ביניהם לגבי יכולת קטן להוציא; וכך לדעתו סבר העיטור. אולם, אשר למחייב של 'היו באותו הנס' יש בהחלט מקום לחלק; וכך לדעתו סברו החולקים על בעל העיטור. בביאור החילוק הוא מסביר:

ומעתה נראה דזה דוקא בפורים, דהנס היה שניצלו ממוות לחיים, דהגזירה היה להשמיד ולהרוג, ואם כן אין נפקא מינה בין קטנים לגדולים, ושפיר יש לומר בהם שאף הן היו באותו הנס. מה שאין כן בחנוכה, דהיתה הגזירה להעביר על הדת וקיימא לן דיהרג ואל יעבור מכח מצות עשה דונקדשתי[1] בתוך בני ישראל, אם כן זה דווקא בגדולים, אבל בקטנים דאינן מצווין על עשה דונקדשתי, הרי היו מותרין לעבור ולא היו נהרגין. ואם כן בחנוכה לא שייך לומר בקטנים שאף הן היו באותו הנס, כיון דלא [היה] בהם נס הצלה ממיתה, כיון דלא היו צריכין למסור את נפשם על קדושת השם יתברך. וכיון דלא שייך לחייבם מכח שאף הן היו באותו הנס לא נשאר לנו לחייב אפוא אלא מכח חינוך, ושוב אמרינן דתרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן. לכן לא מצאנו בתוספות כלל שבנר חנוכה יהיה כשר לרבי יהודה הדלקה על ידי קטן.

דבריו ברורים, אך אינם אלא מן המתמיהים. הנחת היסוד הינה שהנס, כלומר, גאולה מספק וסכנה, כרוך בהצלה מהשמדה פיזית כתוצאה מחובת 'יהרג ואל יעבור'. אך לכאורה פשוט כביעתא בכותחא שלא כך הם פני הדברים. וכי אין בהצלה ממלתעות שמד ישועה מספקת לחייב שבח והודאה וציון המאורע על ידי הדלקת נרות?! ואפילו אם נביא בחשבון שהקטנים היו אנוסים, האם אין באובדן חיי עולם וזיקה לשמירת תורה ומצוות משום שוד ושבר, שכל מי ששרד הימנו מוגדר כמי שהיה בנס חנוכה? והרי נקודה זו פשוטה מסברה. אך יש לה גם סימוכין מהדיון המפורסם בט"ז בעניין השמטת משתה ושמחה בחנוכה לעומת פורים: "ובלבוש חילק ואמר כי בפורים היה הצלת נפשות ובחנוכה לא היה הצלת נפשות, כי היוונים לא בקשו נפשות, רק ההכנעה והעברת הדת. ואין זה נכון, דהא פירש רש"י בפרשת כי תצא דגדול המחטיא את האדם יותר מהורגו" (או"ח סי' תרע ס"ק ג). הרי שלדעת שניהם הצלת חנוכה היתה רוחנית, ולא מעורה בהשלכות הגשמיות של האיום הרוחני; אלא שנחלקו לגבי משמעות עובדה זו לגבי הכללת נימת משתה ושמחה בחנוכה. ובכן, ברור שאין לחלק בין מקרא מגילה להדלקת נר חנוכה על רקע החלת 'היו באותו הנס' לגבי קטנים, ואין לפרט זה כל קשר למחלוקת בעל העיטור וראשונים אחרים.[2]

הבחנה בין נר חנוכה למקרא מגילה מבחינת אופי המצווה

אולם ניתן לבחון את שאלתנו מזווית שונה לחלוטין. עד כה, דיוננו בהשוואת שתי המצוות התמקד ביסוד ורמת חובת הגברא של הקטן שהגיע לחינוך. ברם, אפשר לתקוף את העניין מצד האופי והקיום של שתי המצוות ודרישותיהן, ולחקור האם ניתן לחלק ביניהן בנידון, באופן שתהיינה לכך השלכות אף לגבי יכולת הקטן להוציא אחרים, לכאן או לכאן. ונראה שאמנם כן, שהרי, כידוע, השוני בין דפוסי הקיומים ברור: קריאת המגילה הינה חובת גברא, המתקיימת ברמה האישית; ומה שאחד מוציא את חבירו הינו מדין שומע כעונה, שאמנם סובל הבנות ופירושים שונים לגבי זיקת הקורא לשומע, אך לכולם היציאה ידי חובה כרוכה בהשתתפות ישירה של היוצא במהלך ביצוע המצווה. מה שאין כן בהדלקת נר חנוכה, שם נקבעה, ברמה היסודית, מצוות 'נר איש וביתו', דהיינו, שעל כל בני הבית מוטלת חובה שיהיה נר דלוק בבית או בצמוד לו, אך אין חובת גברא על אף אחד מהם לבצע את מעשה ההדלקה עצמו. אדם אחד, שאולי אינו חייב להיות מדיירי הבית,[3] מוציא את האחרים על ידי שהוא יוצר מציאות של נוכחות חפצא של נר חנוכה בבית; ומזה מיעטה הסוגיה חרש שוטה וקטן – ולהם הוסיף הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד ה"ט) גוי – מכיוון שאינם כלולים במצווה כל עיקר.

לכאורה פשוט שבשוני באופי הקיום יש גם כדי להשפיע על היכולת להוציא אחרים. ופוק חזי, שהרי לגבי יכולת נשים להוציא אנשים במגילה, נחלקו ראשונים, ורבים מהם נהו אחרי הבה"ג שקבע שאינן מוציאות. ואילו לגבי נר חנוכה אין מחלוקת כזו רווחת, ומפשטות הסוגיה (שבת כג ע"א) המסיקה שנשים מדליקות ודאי משמע שהן מוציאות בכך את הגברים. זאת משום שלגבי נשים נקבע באופן חיובי מה שנשלל לגבי חרש שוטה וקטן: "הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדליקה". ושלילה זו בחרש ושוטה אינה נוגעת כמובן לגבי יציאתם ידי חובתם האישית, שהרי הם פטורים מכל המצוות, אלא לגבי יכולתם להוציא אחרים. ובכן, משתמע להדיא שאשה פוטרת אנשים בהדלקה, ודלא כהכרעת הבה"ג לגבי מגילה. ויעויין בראבי"ה בהלכות מגילה (ח"ב סימן תקסט), שכנראה התלבט בנידון: "בדקתי בהלכות גדולות ולא פירש בה מידי, ולא ידענא בה אי בחדא מחיתא איכא לפרושי אם לא". ברם, בהלכות חנוכה (ח"ג סימן תתמג) הכריע לקולא: "אשה ודאי מדליקה ומפקא נמי לגברא, דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו נס". אלא שלא ביאר פשר הספק מתחילה והפשיטות למסקנה. ויעויין בשלטי הגיבורים על המרדכי (שבת רמז רסה; הובא בפרי חדש סי' תרעה סע' ג) שכתב בשם תוספות: "ודאי מדלקת אפילו לפטור אחרים. ואף על גב דמקרא מגילה לא פטרו אחריני אע"פ שהיו באותו הנס, שמא נר חנוכה קולא הוא, כדאמר לקמן דמשתתף בפריטי וכי נסיב (ולא) צריך דסמיך אהדלקה דביתו שחוץ לעירו". ברם, גם כאן אין לנו אלא הוכחה נטולת הסבר.

בביאור הדבר ניתן להעלות כמה הצעות, אך אחד מכמה הסברים ששמעתי, מפי מו"ח זצ"ל, ללא כל זיקה למקורות הנ"ל, הושתת על השוני במוקד החיוב. אין אשה מוציאה גבר, ברמת זיקה בין-אישית. אך אם כל מה שנדרש זה יצירת חפצא של נר חנוכה, אף הדלקת האשה מועילה.

במקביל, פשוט שאפשר לאמץ את החילוק שהעלה ודחה המגן אברהם, שדייק מהשולחן ערוך שקטן יכול להוציא גדולים בנר חנוכה אך לא במקרא מגילה. שהרי אם נניח שקטן אינו יכול לבצע מעשה מצווה שיעלה לגדול מדין שומע כעונה, אך מסוגל ליצור חפצא של נר חנוכה, שבאמצעותו כל בני הבית ממילא יוצאים ידי חובתם, פסקי המחבר מובנים כמין חומר.[4]

מנגד, יש לבאר את שיטת הראשונים שפסקו כר' יהודה לגבי מקרא מגילה, אך לא חילקו בין רמות קטנות לגבי נר חנוכה, וכנראה הבינו מסתימת הסוגיה שאף בהגיע לחינוך אין הדלקתו מועילה לגדולים. אפשר להסביר, אם כי זה אולי תלוי בהבנת דין שומע כעונה, שהגדול יכול לצאת משום השתתפותו הפעילה כשומע את קריאת הקטן, שלמטרה זו מוגדרת כקריאת מצווה. מה שאין כן בהדלקה, האמורה לפטור את הבית כולו אך ורק מפאת עצם זהותו כחפצא של נר חנוכה של הבית, אין בכח הקטן לייצרו ברמת חיוב הגדולים.

ויעויין בהמשך דברי הפרי חדש שצויינו לעיל, שעמד על פסקי המחבר, והטעים: "ואע"פ שהרב המחבר בסימן הנזכר [כלומר, לגבי מגילה] לא חשש לסברת בעל העיטור ולא הזכירה, הביאה בכאן, לפי שאפשר דאפילו מאן דפליג התם מודה הכא, משום דנר חנוכה קילא וכמו שכתבתי בשם התוספות". הרי שנימק, בהתאם לפתח דבריו שם לגבי נשים, על יסוד רמות חומרא וקולא מעורפלות במקצת. ברם, כפי שנתבאר, יש להסביר את החילוק על רקע זיקה ליסודות ושורשי שתי המצוות, ביחס לחיובן וקיומן כאחד.

ושוב מצאתי שחילוק מוסבר זה אמנם נקבע בתמצית על ידי החכם צבי. משנשאל על פשר הסתירה בפסקי המחבר, השיב: "תשובה: סבירא ליה דבחנוכה, כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה אלא אחד מכל בני הבית מדליק בפתח החצר, ושוב אין שום חיוב על שום אחד מכל בני הבית אע"פ שלא שמעו הברכה ולא ראו ההדלקה, ועדיפא מיניה אמר ר' זירא כיון דנסיבנא אמינא תו לא צריכנא דהא קמדלקי עלי בגו ביתאי, אמטו להכי סגי בקטן שהגיע לחינוך המדליק בפתח החצר. אבל בקריאת מגילה, המוטל על כל אחד ואחד לקרות או לשמוע המגילה, אין קטן אף שהגיע לחינוך מוציא את הרבים. וחילוק זה מתקבל על הדעת, נראה לי" (תוספות חדשים שבסוף הספר, סימן יג). ודברי פי חכם חן.[5]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ו

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   בכלי חמדה כתוב פעמיים, "וקדשתו". אך ברור שאין זו אלא פליטת קולמוס, ותיקנתי כאן לפי הפסוק.

[2]   הדברים אמורים כלפי חובת קטן להדליק לעצמו, אם כאשר יש לו בית משלו, ואם לפי מנהג הרמ"א (סי' תרעא סע' ב) שכל אחד מבני הבית מדליק; ויעויין בזה ברמ"א בסי' תרעה סע' ג, ובמג"א סי' תרעז ס"ק ח. אמנם יש יישום אחר לשאלת מעמד הקטן על פי זיקתו לנר חנוכה, לשיטת הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד ה"ב) שרק בעל הבית מדליק לפי חשבון בני הבית. מתעוררת שאלה האם לדעתו יש לכלול קטנים במנין ולהדליק עליהם, שהרי היו באותו הנס וניצלו, ואין כאן מקום כלל לבחון את חובתם במצוות, שהרי לא הם המדליקים; או שמא רק גדולים, שהם בני מצות חנוכה אשר עליהם חלה ומתייחסת ההדלקה, בכלל 'בני הבית' לעניין זה. ויעויין בפסקי ריא"ז (שבת עמ' קב) שכתב: "אבל על הקטנים שאינן מחוייבין נראה בעיני שאינו מדליק"; וכן הוא בשלטי הגבורים (שבת ט ע"ב באלפס). כך, כדבר פשוט, כתב אף המאירי (שבת כא ע"ב ד"ה מצות חנוכה): "והמהדרים במצוה נר לכל אחד ואחד לפי מנין בני ביתו הגדולים". ברם, ברור שמסברה אפשר לחלק בין הנושאים, ולקבוע שהקטן מופקע מהדלקה אך מדליקים עליו. מאידך, יתכן שלמנהג הרמ"א מחנכים קטן להדליק מדין חינוך, כבכל המצוות, וכן עמא דבר, אך אין מדליקים עליו לרמב"ם, שהרי אין בכך פן חינוכי. ומן התימה על המג"א ועל הביאור הלכה (שלהי סי' תרעה), שעירבבו את דברי הריא"ז לגבי הדלקה על קטנים עם דברי הרמ"א לגבי הדלקת הקטנים עצמם. מעבר לכך, הנימוק שהעלה בביאור הלכה שם, "דנהי דמחוייב לחנכו היינו בדבר שיש בו חיוב על הגדול מצד הדין, אבל בזה דגם בגדול ליכא כי אם משום הידור מצוה אינו מחוייב לחנך בו הקטן", צריך בירור, מתוך ליבון יסוד הידור מצווה על כל רבדיו וערוציו, מצד אחד, ומתוך בחינת טיב ההידור שנאמר במצות נר חנוכה, מצד שני. לכאורה, במידה ונגדיר את הידורי נר חנוכה כרבדים נוספים ומהותיים מגוף המצווה, אין שום סיבה שלא לכוללם במצוות חינוך. במידה ונסווג אותם תחת 'זה א-לי ואנוהו' כללי וחיצוני, יש יותר מקום למעטם מחינוך למצוות. אך גם זה רחוק מלהיות ברור, שאף אם אין כאן תוספת מגוף המצווה, למה לא ייכלל פן של שיפור בעבודת ה' והחדרתו הערכית במצות חינוך? בנוסף, יש לעיין בנידון לאור הסוגיה בחגיגה (ו ע"א) העוסקת במידת ההתאמה בין החיוב העתידי של הקטן לכשיגדל לבין חובת החינוך העכשווית. ויעויין במקור דברי הביאור הלכה הנ"ל, והוא במחצית השקל (סי' תרעז סע' ד), שהעלה חילוק זה כהסבר אפשרי בביאור אפשרות העולה במג"א שם, אך לא נכנס לעובי הקורה לליבון הנקודות הנ"ל.

להשלמת הערה זו, יש לציין כי סיום דברי מחצית השקל שם תמוה כשלעצמו. בהתייחסו לדברי הריא"ז שאין בעל הבית מדליק על קטנים, הוא מעיר: "ועל כרחך בהגיעו לחינוך מיירי, דאם לא כן פשיטא". ברם, לכאורה ברור שאף לגבי קטנים שלא הגיעו לחינוך אין הדבר פשוט כלל ועיקר, ויתכן בהחלט שהם מופקעים, אישית, מכל חיוב המצווה, אך עדיין חייב בעל הבית להדליק עליהם.

[3]   לפי מיטב ידיעתי, נקודה זו לא נידונה בפירוש בגמרא ובראשונים, ודומני שהרושם המתקבל הינו שהמדליק חייב להיות מבני הבית, שכן אחרת אין זיקה בין הנר לבית, ואין זה קרוי 'נר איש וביתו'. אך יעויין בחידושי מרן רי"ז הלוי (הלכות חנוכה פ"ד ה"א, עמ' 28) שהניח כדבר פשוט, "דגם עיקר נר חנוכה דאיש וביתו יוכל להדליק ואף שאינו מבני הבית, רק שיהא בר חיובא". יתכן שסימוכין לכך ניתן למצוא בלשון קושיית הרמב"ן (פסחים ז ע"א): "ואם תאמר הרי הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותן על ידי שליח ומברכין עליה להדליק", אך מדבריו לא ברור האם ניתן לוותר על מינוי המדליק כשליח. ברם, העירני בני, הרב יצחק אבא שליט"א, שמדברי רבנו דוד באותו הקשר, אמנם משתמע שאדם זר יכול להדליק, ואף ללא מינוי. יעויין בחידושי רבנו דוד שכתב: "ויש לומר שמצות נר חנוכה ודאי אינה על ידי שליח, שאם קנה אדם פתילות ושמנים והדליק בשביל חבירו ודאי לא עשה כלום... אבל אחר שהכין בעל הבית בביתו השמנים והפתילות יכול אחר שיברך במקומו והוא שומע ויוצא ידי ברכה" (פסחים ז ע"ב, עמ' מז).

[4]   חילוק דומה הוצע על ידי מו"ח זצ"ל ביחס ליכולת קטן להוציא גדול בברכת המזון. יעויין בשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל (מהד' מוסד הרב קוק ח"ב עמ' קב-קו), שחידש שלדעת כמה ראשונים אין קטן יכול להוציא אחרים בברכת המזון מדין שומע כעונה, אך הוא מסוגל ליצור חפצא של ברכת המזון בזימון, שבאמצעותו בני החבורה יוצאים ממילא מדין אחד מברך לכולם.

[5]   יתכן שציטוט דברי רבי זירא, שמדליקים עליו בבית שלא בנוכחותו, המובא בשלטי גיבורים כבחכם צבי, בא אף הוא לציין את אופי המצווה, ואין כוונת השלטי גיבורים להזכיר סתם קולא כל שהיא. אך אין דבריו בנידון ברורים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)