קידושין | דף ט | אשקויין אשקיין

פורים ממשמש ובא, והנה נזדמנה לידינו סוגיה העוסקת בשתיית יין בשמחה!

שנינו בגמרא בדף ט' ע"א:

"ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא, אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: הב לי חד כסא, אמר לה: אי יהבינא ליך מיקדשת לי? אמרה ליה: אשקויי אשקיין, אמר רב חמא: כל אשקויי אשקיין לאו כלום הוא".

פירוש: אישה ביקשה ממוכר יין כוס אחת, והוא הציע לקדש אותה בכוס זו. היות שהאישה דורשת "אשוקיי אשקיין", היא מגלה דעתה שרצונה בשתיית כוס בלבד, ולא בקידושין, ועל כן מסיק רב חמא שהיא אינה מקודשת.

הרשב"א כאן, ובעקבותיו מפרשי הרמב"ם (אישות, ד' ה') דנים באריכות רבה בשאלה מהו מוקד הבעיה בדו-שיח המתואר בסוגיה זו. מדברי רב חמא ניתן לדייק, שמוקד הבעיה בהצהרת "אשקויי אשקיין", שפירושה בקשה לשתות יין ותו לא. אם כך, הדו-שיח שהתנהל קודם לכן אינו רלוונטי, ועל כן כל אדם המבקש לקדש אישה בכוס יין, ובמקום להשיב לו "הן" היא משיבה לו "אשקויי אשקיין" אינה מקודשת.

לחילופין, ניתן להבין שמוקד הבעיה כאן נעוץ בעובדה שמלכתחילה האישה היא זו שפנתה אל מוכר היין וביקשה ממנו לשתות, ובלשון המאירי כאן "אחר שהיא תבעה תחילה" (יסוד זה נזכר בהקשר מעט שונה גם בתוספות, שכתבו "דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין"). כלומר, היות שהיוזמה הראשונית היתה של האישה, ולא של האיש, אמת המידה להסכמתה מחמירה יותר, ועד שלא תאמר בפירוש שרצונה להתקדש, היא אינה מקודשת.

הנפקא-מינה הפשוטה בין ההסברים היא מה דין אישה שלאחר שביקשה כוס יין, קיבלה אותו בשתיקה. על פי הדרך הראשונה, במצב כזה היא מקודשת, שכן לא השתמשה בביטוי "אשקויי אשקיין". על פי הדרך השנייה, לעומת זאת, סביר להניח שגם כאן אינה מקודשת, היות שמראש היוזמה היתה שלה, ועל כן ברור שאין רצונה בקידושין. כאמור, כמה ראשונים דנו בשאלה זו של קבלה בשתיקה, והרחיבו בכך מפרשי הרמב"ם הנ"ל.

***

ומילה נוספת על הסוגיה – על דרך הדרש, ובאווירת פורים. דוד המלך שורר בתהילים (קד, טו):

"וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ".

וכך לימד בנו שלמה (קהלת י, יט):

"וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים".

ואולם במשלי (לא, ד - ו) כתב:

"אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים או אֵי שֵׁכָר; פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי; תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ".

אכן, כל מי שהיה פעם במסיבת פורים מסורתית, יוכל למצוא את שתי התופעות: יש השותים יין ומתמלאים בשמחת היום; ויש השותים יין ואינם אלא "אובדים ומרי נפש". לאלה האחרונים – טוב היה שלא ישתו...

ובכן, האישה שבה עסקינן בהלכה שלפנינו טועה בהבנת שתיית היין ומשמעותה. כך ניסח הרמב"ם הלכה זו:

"וכן אם היה שותה יין ואמרה לו תן לי כוס אחד ואמר לה אם אתן ליך הרי את מקודשת לי בו ואמרה לו השקיני השקות או תן השקה השלך אינה מקודשת, שאין הדברים מראין אלא השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר".

האמנם?! האם תיתכן שתיית יין בלא "לשחוק עמי בדבר אחר"?! על כך קובעת סוגייתינו – "אשקויי אשקיין לאו כלום הוא". מי ששותה לשם שתייה, בלי לשחוק ולשמוח, שתייתו אינה משמעותית. ויתר על כן, יש להוסיף שבמצב כזה האישה "אינה מקודשת" – הקדושה, השורה אך ורק מתוך שחוק ושמחה, תרחק ממנה, והיא תחמיץ את ההזדמנות המיוחדת שבחג הפורים.