קידושין | דף יב | שווה פרוטה במדי
במשנה הפותחת את המסכת (ב ע"א) נאמר שהאישה מתקדשת בשווה פרוטה. יחד עם זאת, בסוגייתנו (יב ע"א) מחדש שמואל חידוש גדול:
אמר שמואל: קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר - מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. והא אנן תנן, בית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה! לא קשיא: הא בקידושי ודאי, הא בקידושי ספק.
כלומר, מכיוון שייתכן שהתמרה שווה פרוטה במדי (מקום שאין התמרים מצויין - רש"י), האישה מקודשת מספק למרות שברור לנו שבמקום הקידושין אין התמרה שווה פרוטה.
אל מול דברי שמואל העמידו הראשונים את דברי המשנה במסכת ערכין (כד ע"א):
אין להקדש אלא מקומו ושעתו.
כלומר, אנו מעריכים את שוויים של חפצים לפי מקומם וזמנם הנוכחי, בלא להתחשב בכך שבמקומות אחרים הם שווים סכום אחר. ואכן, הרמב"ן בסוגייתנו (יב ע"א ד"ה ואיני) כתב שדברי שמואל הם חומרא בעלמא, והוכיח זאת מדין גזל הגר:
ולענין גזל הגר אתמר בפרק הגוזל דבפחות משוה פרוטה אפילו בגזלה קיימת אין צריך לילך אחריו, דאין חוששין שמא תיקר ולא חוששין נמי שמא שוה פרוטה במדי, ומייתי אשם ומתכפר, אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו, אלא חומר הוא באשת איש.
אולם מלשון הרמב"ם (אישות ד, יט) דייקו הראשונים שכאשר החפץ שווה פרוטה במדי חלים הקידושין מדאורייתא. בנוסף, הרמב"ם הוסיף לדין הסתייגות משלו:
יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שווה כלום, ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו.
כלומר, דווקא כאשר יש אפשרות ריאלית להביא את החפץ למקום שבו יהיה שווה פרוטה, הקידושין חלים.
מדוע לחלק בין הקדש וגזל לקידושין? וכיצד יכול להשפיע השווי במדי על הקידושין שנעשו במקום אחר? הפני יהושע למד מכאן על חילוק מהותי בין הגדרת השווי לעניין קידושין להגדרת השווי בתחומים אחרים:
דנהי דקיימא לן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, היינו דוקא במידי דתליא בחשבון ושומא כגון בהקדש וערכין ופריעת בעל חוב. מה שאין כן הכא לענין קידושין דהא דבעינן שוה פרוטה אינו אלא מגזירת הכתוב אם כן שפיר יש לומר דכך היכא דידוע ששוה פרוטה בשום זמן או בשום מקום שפיר מקרי כסף דאורייתא.
כלומר, ברוב תחומי ההלכה אנחנו עוסקים בשווי במובן הסובייקטיבי. אנו מעריכים מהו הערך של החפץ עבור אדם כזה או אחר. ממילא, אין כל משמעות לעובדה שהוא שווה פרוטה במדי. בדיני קידושין, לעומת זאת, אנו עוסקים בדרישת סף אובייקטיבית, אשר מגדירה את החפץ כ"כסף". בהקשר זה לא ייתכן שמעמד החפץ ישתנה ממקום למקום, וממילא אם הוא שווה פרוטה במקום אחד הרי שהוא חצה את הרף ונחשב ככסף בכל מקום.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)