קידושין דף כה – כל הראוי לבילה

  • הרב אברהם סתיו

בגמרא (כה ע"א) הובאה הדרשה הבאה, בעניין הגבלת הצורך בביאת מים בטבילה:

'ורחץ בשרו במים' (במדבר יט, ז) אמר רחמנא, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי.

בדרשה זו הגמרא לומדת שרק חלקי הגוף גלויים צריכים לבוא במגע עם מים, בניגוד ללשון ולשיניים למשל. עם זאת, בהמשך הסוגיה,  הגמרא (שם) מקשה:

והאמר רבין אמר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה בשפחה של בית רבי, שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת! נהי דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לבוא בו מים בעינן.

כדרבי זירא, דאמר רבי זירא: כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו.

הגמרא מזכירה את דינו של רבי זירא, המובא פעמים רבות בש"ס, שלפיו כאשר אדם מביא מנחה אין הבלילה עצמה מעכבת, אך יחסי הכמויות וגודל הכלי חייבים להיות כאלו המאפשרים את הבילה. בדומה לכך, אומרת הגמרא, גם כאשר אישה טובלת היא חייבת להסיר כל חציצה אף ממקומות שאין צורך להחדיר אליהם מים בפועל.

ננסה לבחון השוואה זו, בין דין בילה לדין טבילה, לאור חקירה יסודית בדינו של רבי זירא: מהי משמעות הדרישה של "ראוי לבילה"? מדוע יש ערך לפוטנציאל של בילה, אם בפועל המנחה לא נבללה? נראה שאפשר להסביר זאת בשתי דרכים עקרוניות:

א. עיקר הדין הוא בפעולת הבילה. אלא שכאשר הדבר ראוי לבילה, הוא נחשב כאילו נבלל בפועל. דומה הדבר לשיטת רבי שמעון, ש"כל הראוי ליזרק כזרוק דמי" (עי' בספר משאת המלך סי' יא). בדומה לכך, נאמר גם בטבילה, שכאשר חלקי הגוף הנסתרים נכנסו למים בלי חציצה, הם נחשבים כאילו נטבלו ממש.

ב. המוקד איננו בפעולת הבילה, שלא נעשתה, אלא דין נפרד בהגדרת החפצא הראוי לבילה. דהיינו, מנחה כשרה הוגדרה כמנחה הראויה לבילה, בלי כל קשר לעצם פעולת הבילה שאינה הכרחית.

נראה כי סוגייתנו מהווה מקרה מבחן לשאלה זו. הראשונים הקשו על ההשוואה בין בילה לטבילה – הרי בבילה יש צורך לכל הפחות לבלול לכתחילה, ואילו בטבילה לא שמענו שאישה צריכה לכתחילה לפתוח את פיה ולהכניס לתוכו מים! לאור קושיה זו ואחרות, יש שכתבו שכל דין "ראוי לביאת מים" הוא מדרבנן בלבד. כך למשל הובא ברמב"ן:

ויש מפרשים ראוי לבא בו מים בעינן מדרבנן, שאע"פ שלא הצריכו חכמים שיהא צריך לבא בו מים הצריכו שיהא ראוי לכך, כשם שמצינו בתורה שהחמיר בראוי לבילה יותר מן הבילה עצמה, ותקון רבנן כעין דאורייתא.

לעומת פירושו, התוספות ורוב הראשונים נקטו שדין זה הוא מדאורייתא, ויישבו את הקושיה בדרכים אחרות (עי' למשל תוס' נדה סו ע"ב).

נראה כי שאלה זו תלויה בחקירתנו: במידה ועיקר הדין הוא שיש צורך בבילה ובטבילה, הרי שראוי לכתחילה לבצע את הפעולה בצורתה הטובה ביותר, ורק בדיעבד מועיל דין "ראוי לבילה". אך אם עיקר הדין הוא הגדרת החפצא כ"ראוי", הרי שיש מקום להבין שגם בטבילה יהיה צורך בדין "ראוי", אך שפעולת הטבילה עצמה כלל לא נדרשת באיברים אלו.