קידושין דף כט – "שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו"

  • הרב ירון בן צבי

בסוגייתנו מובאת מחלוקת תנאים בשאלה מי קודם כאשר אדם צריך לפדות את עצמו ואת בנו הבכור; רבי ירמיה מבאר שנקודת המחלוקת היא בשאלה מה הדין כאשר יש לאב ממון המספיק רק לפדיון אחד, לדבריו האב פודה את עצמו משום 'מצוה דגופיה עדיפא'.

בעניין זה של הוצאת ממון בעבור קיום מצווה נקבע כי אין להוציא יותר מחומש1 מהנכסים שלו; לכאורה לא מובן מה השוני בין מצוות פדיון שאף אם מדובר בסכום גבוה של כסף עליו לפדות לבין לשאר מצוות בהן רק כשיש לאדם כסף הוא מוציא.

אפשר והשוני בין המצוות הוא בכך שמצוות פדיון בכור הינה חובת תשלום מוגדר שהתורה חייבה אדם שנולד לו בכור. לעומת זאת במצוות שבהן אין חובה בגוף האדם אלא אם הוא מביא עצמו לידי חיוב, אין לאדם להוציא סכום גבוהה יותר מאשר חומש מנכסיו.

כלומר, הוצאות לצורך קיום מצווה תלויות ביכולת הכלכלית של האדם ואם אין לו אפשרות כלכלית לקיום המצווה לא מחוייב הוא לקיים המצווה משום שאין בידו לקיימה. לעומת זאת, במקרה של פדיון הבן שהחיוב הוא מעצם הבכורה אין משמעות לשאלה אם יש לו הכסף או לא וחייב לפדות שכן מצווה הוא לו ליתן הכסף לכהן. עד שלא יעשה כן ישאר הוא בעל חוב ולא יפטר מהמצווה.

__________

[1] אמם מדברי רש"י על מסכת כתובות (דף נ ע"ב) משמע שתקנה זו נאמרה רק במצוות צדקה, מכל מקום בתלמוד הירושלמי (מסכת פאה פרק א הלכה א) אנו למדים שהכוונה לכל המצוות.