קידושין דף לט – מחשבה רעה
הגמרא (לט ע"ב) מספרת על אדם שעלה במצוות אביו על בניין כדי להביא לו גוזלות, וקיים גם את מצוות שילוח הקן, ולמרות זאת בדרכו חזרה נפל ומת. הגמרא משתמשת במקרה זה כדי לברר האם יש שכר מצווה בעולם הזה, אך בשלב ראשון היא מציעה שאולי אותו אדם מת משום שהרהר בעבירה באותה שעה:
ודלמא מהרהר בעבירה הוה! מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב: למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה)?
מן הגמרא עולה כי ברוב איסורי התורה אין הרהור עבירה נחשב כעבירה, מלבד בעבודת כוכבים. מדוע בעבודת כוכבים נחשב ההרהור כמעשה? הגמרא להלן (מ ע"א) מסבירה:
ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב, דאמר מר: חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה.
אפשר להבין שמדובר רק בביטוי שמדגיש את חומרת העבירה, אך מסתבר שכוונת הדברים היא שבעבודה זרה עצם המחשבה לעובדה היא ככפירה בכל התורה, וממילא יש להעניש על מחשבת הכפירה גם בלי ביצוע המעשה. זאת בניגוד לעבירות אחרות שבהן האיסור הוא במעשה והמחשבה רק מסייעת לביצוע. נראה שזו גם עמדת המאירי בסוגייתנו:
ויש דברים שהמחשבה מעשה גמור והוא כל הדברים התלויים בייחוד ובשאר עניני האמונה שהרי עיקר דברים אלו במחשבה הם.
דהיינו, מחשבת עבודה זרה היא דוגמה למחשבות מתחום האמונות והדעות, שבו "המחשבה מעשה גמור". וכן כתב הערוך לנר (סוכה נב ע"א)
"דעיקר עבירת ע"ז אפילו כשעובר במעשה אינה רק ע"י מחשבה דמשתחוה לע"ז ולבו לשמים אינו עובר".
לאור דברים אלו יש לבחון את אחת השאלות שהטרידו את המפרשים והפוסקים בסוגייתנו, והיא: מהו מעמדם של הרהורי זנות ועריות?
בגמרא במסכת שבת (סד ע"א) נאמר:
'ויקצף משה על פקודי החיל' (במדבר לא, יד), אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: לא נפקד ממנו איש. אמר להן: אם כן, כפרה למה? - אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו - מידי הרהור לא יצאנו.
ומבואר כי בני ישראל צריכים היו להביא קרבן מכיוון שהרהרו בזנות עם בנות מדין. כמו כן, בגמרא במסכת יומא (כט ע"א) נאמר: "הרהורי עבירה קשו מעבירה". ממקורות אלו, ורבים אחרים, עולה כי גם הרהורי זנות נחשבים כעבירה, ולא רק הרהור עבודה זרה!
ר' שלמה קלוגר (חכמת שלמה אבן העזר כא) הוכיח מסוגייתנו כי באמת "אין שום מחשבה אסור מן התורה רק בעבודה זרה", וכל המקורות שמהם עולה אחרת הם אסמכתא מדרבנן בלבד. כך כתב גם הגר"י פערלא בביאור על ספר המצוות לרס"ג (לאוין ל"ת א ב ג ד).
אך המהר"ל בחידושי אגדות מציע אבחנה חשובה, שיש בה כדי ליישב את הקושיה:
והא דאמרינן קשה הרהורי עבירה מעבירה עצמה, היינו כאשר מהרהר בזנות, וכאשר מהרהר בזנות גובר בו היצר ומגרה היצר הרע בעצמו... והא דאמר אין הקב"ה מצרף מחשבה, שמחשב לעשות עבירה ואין בזה יצר הרע של זנות, אבל בע"ז אם מחשב לע"ז אע"ג שאין בו יצר הרע הקב"ה מצרף אותה למעשה.
כלומר, הרהורי זנות אסורים לא בשל חומרת המעשה שאותו מתכוון האדם לבצע. ממילא גם לא נכון לומר שבהרהור כזה הקב"ה "מצרף מחשבה למעשה". האיסור בהרהורי זנות נובע מכך שהם עצמם מגרים את היצר. זאת בניגוד להרהור עבודה זרה שחומרתו נובעת מעצם התוכן של ההרהור, המהווה בגידה בקב"ה.
ממילא יש לומר גם כי אותו אדם שעסק בשילוח הקן, היה מרוכז מבחינה נפשית במעשה המצווה ולא סביר שעסק בגירוי היצר על ידי הרהורי זנות, שדורש כניסה למצב תודעתי מסוים. אך הרהור עבודה זרה הוא רק מחשבה בעלמא, וממשבה זו ייתכן שחלפה במוחו באותה שעה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)