קידושין דף ל - תלמוד תורה וכיבוד אב ואם

  • הרב אביהוד שורץ

מרן בשולחן ערוך (יורה דעה, ר"מ י"ג) פסק:

"תלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם".

הלכה זו ייחודית, ולא מצינו סעיף נוסף בשולחן ערוך בו מתקיים דיון האם מצוה כלשהי גדולה יותר או פחות ממצות תלמוד תורה.

בדף הנלמד היום אנו עוסקים בשתי המצוות: תלמוד תורה וכיבוד אב ואם. ייחודן של שתי מצוות יקרות אלה הוא בכך שהינן מצוות תמידיות. מצות תלמוד תורה מלווה את האדם בכל עת ובכל שעה, ועליו לקיים "והגית בו יומם ולילה". גם מצות כיבוד אב ואם היא מצוה תמידית, וזאת משום שמשפחתו של אדם היא המסגרת הקרובה לו ביותר, והיא מלווה אותו בכל תחנה בחייו. לכן, שאלת הציות להורים, ושאלת כבודם ומוראם מלווה את האדם כמעט בכל שלב בחייו. אפילו לאחר שהלכו ההורים לעולמם, מחוייבים בכבודם, כפי שנלמד בגמרא להלן בדף ל"א. העובדה שדווקא שתי מצוות אלה מלוות את האדם בכל חייו היא שהובילה את השולחן ערוך לדון בשאלה איזו מהם עדיפה על חברתה.

עם זאת, נראה שקיים קשר עמוק ומהותי יותר בין מצות תלמוד תורה ובין מצות כיבוד אב ואם, וזאת לאור אופיה הכפולה של מצוה זו.

בדברי חז"ל בולטת מאוד העובדה שמצות כיבוד אב ואם "מיוחסת", כביכול, דווקא לאומות העולם. קריאה פשוטה של סיפורי האבות מלמדת, לכאורה, שאבות האומה אינם פועלים בהתאם למצופה במצות כיבוד אב ואם. חז"ל מותחים ביקורת מרומזת על אברהם אבינו המניח את אביו הזקן בחרן, ויוצא לבדו לארץ כנען; ביקורת גלויה יותר מצויה בחז"ל על יעקב אבינו אשר הניח את אביו יצחק וגלה לחרן (למעט כאשר עסק בתורה, וזהו הרקע לפסק השולחן ערוך שבו פתחנו – ראה מגילה דף ט"ז). גם היחסים בין יעקב ובניו אינם יחסים אידאליים, ויעקב פעם אחר פעם תובע את כבודו: בסיפור ראובן ובלהה, בסיפור שמעון ולוי בשכם ובסיפור מכירת יוסף. לעומת כל אלה, עשו מצטייר כמי שמקפיד הקפדה יתירה על כבודו של יצחק אביו.

סוגייתינו בקידושין מציגה את דמא בן נתינה, גוי מאשקלון, כמכבד ההורים האידאלי. גם הגמרא בפרק חלק (סנהדרין, דף צ"ז) מציגה מלך בבלי – בלאדן בן בלאדן, כדמות מיוחדת במינה בקיום מצות כיבוד אב.

נראה, שמשמעות הדברים היא, שמצות כיבוד אב ואם היא מצוה אוניברסאלית, שאינה שייכת דווקא לבני ישראל. המצוה מבוססת על הכרת טובה ותודה להוריו "שהביאוהו עד הלום". הירושלמי במסכת פאה (א' א') קובע:

"א"ר אבון ומה אם דבר שהוא פריעת חוב כתיב בו למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך דבר שיש בו חסרון כיס וסיכון נפשות לא כל שכן".

מצות כיבוד אב ואם אינה אלא פריעת חוב, והכרת תודה כלפי ההורים.

אלא שבד בבד, קיים במצות כיבוד אב, ואם גם רובד נוסף, המיוחד לעם ישראל, ואשר נושא אופי דתי ותורני. מצות "ושננתם לבניך", שכאמור אף היא נידונה בדף הנלמד היום, מחייבת את ההורים להעביר את התורה והמסורה מדור לדור (מצוה זו נושאת אופי ייחודי בליל הסדר, אך לא נרחיב בכך כעת). מתוך כך, מחויבותו של אדם כלפי הוריו איננה רק מחוייבות מוסרית, אלא גם ובעיקר מחוייבות דתית. אדם נדרש לכבד את הוריו, משום שהם אלה המייצגים עבורו את מסורת ישראל, ואת דבר ה' שנמסר לאבותינו. אפשר, שזו משמעות הברייתא שבסוגייתינו (דף ל' עמוד ב'):

"תנו רבנן: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".

כבוד ההורים הוא למעשה כבודו של מקום. על רקע זה יש לבאר גם את הברייתא ביבמות (דף ה'):

"דתניא: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? תלמוד לומר: 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו' - כולכם חייבין בכבודי"

כך, נראה שכבוד ההורים האוניברסאלי הוא ערך אבסולוטי. אמנם, חידושה של תורה הוא כי במקום שבו נוצרת סתירה בין הציות להורים ובין קיום מצוות, ברור שהמחוייבות הדתית לשותף השלישי שבאדם היא זו שגוברת.  נמצא איפוא, שמצות כיבוד אב ואם היא מצוה של הכרת הטוב, אך בד בבד יש בה גם כלי המאפשר את לימוד התורה, ואת העברת המסורת מדור לדור. זהו, כאמור, רובד נוסף בזיקה שבין אותן מצוות חשובות ויקרות – תלמוד תורה וכיבוד אב ואם.